1.
שר האוצר יאיר לפיד נתן השבוע ראיון רדיופוני ארוך לקרן נויבך ברשת ב'. במשך 33 דקות תמימות נויבך שאלה ושר האוצר ענה, ולעיתים גם להיפך, על מגוון רחב של שאלות בנושאים רבים. יש נושאים שנותרו בחוץ, יש כאלה שקיבלו תשובות. הנה הראיון המלא, והוא מומלץ להאזנה. למעשה, מכל הראיונות שנעשו עד כה עם שר האוצר לפיד, נדמה לי כי זה הוא המקיף ביותר, ומלבד זה, ניכר שהמראיינת התכוננה אליו היטב, כפי שנדרש מראיון עם שר האוצר.

http://www.youtube.com/watch?v=XQDxLZZGxlc

2.
אבל אני, צר עולמי, וכמו תמיד, אני רוצה לדבר על דבר אחד – על הפנסיה. כן כן, שוב זה. תראו איזה דבר מוזר קורה בראיון של נויבך את לפיד כשהם מגיעים לנושא הפנסיה. בדקה 09:50 של הראיון, נויבך שואלת אותו (כהמשך מנקודה קודמת), אם הוא כל כך דואג לעתידם של הישראלים, מדוע הוא הכניס לחוק ההסדרים רפורמה שלמעשה תקטין את החיסכון הפנסיוני בישראל (הנה כתבה שלי על המהלך של האוצר). עיקר הרפורמה הזו, למי שאין כוח לקרוא את הכתבה מלאה, היא הקטנת הטבות המס שהמדינה נותנת בשביל לעודד חיסכון לפנסיה (לעשירון העליון), כך שכפועל יוצא הישראלים (בעשירון העליון) יחסכו פחות לפנסיה.
לפיד עונה לה תשובה מוזרה. הנה מה שהוא אומר, כמעט מילה במילה:

לפיד: המדינה גורמת לאנשים לחסוך לימי זקנתם, זה חלק מתפקידה.
נויבך: אז למה בחוק ההסדרים יש פגיעה במיסוי על הפנסיה והערכה שאנחנו הולכים לגדל דור של זקנים עניים בעוד 40 שנה כי המוטיבציה לחסוך לפנסיה תקטן באופן משמעותי? למה הלכתם על זה?
לפיד: אנחנו במשא ומתן עם ועדת העבודה למצוא פתרון הכי טוב. למה הלכנו על זה? אנחנו רוצים שיהיו זקנים עניים? בכל העולם יש משבר אקטוארי, זו לא תופעה ישראלית. איש לא צפה שאנשים יחיו עד גיל 80 ו-90. קרנות הפנסיה לאט לאט לא עומדות בתחזיות של עצמן ואתה צריך לעשות תיקון ואנחנו במשא ומתן מאוד סבוך בשביל לעשות תיקון. אנחנו בסך הכל מנסים לעשות תיקון אחראי כדי לדאוג לזה שלא יהיה דור של זקנים עניים.
נויבך: אבל אתה מוריד את המוטיבציה של האנשים לחיסכון. הטענה של המומחים לפנסיה היא שזה תיקון לא אחראי. אנשים מיוזמתם לא יחסכו יותר, וכשהמדינה מורידה את זה יותר ויותר מה שיקרה הוא שאנשים יחסכו פחות.
לפיד: אני מסכים איתך, וזה מה שאנחנו מנסים לפתור. אנשים ממציאים לעמם גוף שנקקרא המדינה שיש לו כסף בלתי מוגבל שתמיד יזרים כסף בשביל לסגור את החוב. אבל המדינה זו את, וכל אזרח, זה הקולקטיב שהוא אנחנו. הפנסיות לא יספיקו לנו, אנחנו צריכים לפתור את זה עכשיו, ואנחנו פותרים את זה עכשיו.

3.
התשובה של לפיד כלל לא עונה על השאלה. לא קצת, לא מסביב, פשוט לא עונה על השאלה. נויבך שאלה מדוע הוא מקדם רפורמה שתקטין את החיסכון הפנסיוני של הציבור, והוא עונה לה שיש בעיה במערכת הפנסיונית ולכן הוא מקדם רפורמה שתגדיל את החיסכון הפנסיוני של הציבור. נדמה לי שזה די עונה על ההגדרה המילונית של שיח חרשים.
אז או ששר האוצר לא שמע טוב את השאלה, זו אפשרות אחת והיא לגיטימית. אפשרות אחרת, מבהילה בהרבה, היא ששר האוצר לא בקיא בפרטים. אולי כדאי להגיד את זה בצורה מעט בוטה יותר. האפשרות האחרת היא ששר האוצר לא יודע, לא מבין, אולי לא טרח להבין, מה פקידי האוצר הכניסו לו לחוק ההסדרים, באצטלה של "רפורמה בפנסיה". אולי הם בכלל השחילו את שר האוצר, לכו תדעו (אם כי זה נראה לי קלוש ביותר). כי מה שפקידי אגף התקציבים הכניסו לו שם היא "רפורמה" שמטרתה המיידית היא להגדיל את הכנסות המדינה ב-1.2 מיליארד שקל. זהו. זו לא רפורמה בפנסיה. בדיוק מסיבה זו אגף שוק ההון מחרים את הדיונים בנושא הזה בוועדת העבודה והרווחה, ומתנגד לאופן שבו אגף תקציבים מקדם את העניין הזה. למעשה, באגף שוק ההון חושבים את ההיפך המוחלט – שהיה צריך להגדיל את הטבות המס לחיסכון הפנסיוני. רק שזה עולה כסף, ולכן זה כלל לא עלה על הפרק.
אפשרות שלישית, שגם אותה צריך להביא בחשבוו, היא ששר האוצר דווקא יודע היטב מה יש בחוק ההסדרים, אבל לא נוח לו להודות בזה ולכן הוא מעדיף לדבר בשיחדש. והאמת היא, שגם זו לא אפשרות מי יודע מה.

[עדכון, 18:30: אסף קוט לקח את הפוסט הזה ושם אותו על קיר הפייסבוק של שר האוצר ושאל "שאול אמסטרדמסקי (כלכליסט) מעלה פה כמה סוגיות מטרידות בנוגע לתשובות שנתת לקרן נויבך בעניין הפנסיה. יש תגובה?"
שר האוצר יאיר לפיד הגיב: כן, ששאול אמסטרדמסקי יודע היטב שיש עוד אפשרות: שאת הדיון מול הכנסת על הפנסיות אסור לנהל ברדיו]

4.
הדבר המשמח היחידי בעניין הזה הוא ששר האוצר מכיר בכך שיש בעיה. שיש פצצה פנסיונית שמתקתקת במרץ ועתידה להתפוצץ בתוך 15-25 שנה. הפיצוץ שלה יהיה מאוד לא נעים, ויבוא לידי ביטוי בירידה פתאומית ברמת החיים של אנשים שעבדו וחסכו כל חייהם. אנשים שביום שהם יגלו שאין להם מספיק פנסיה, יצטרכו במקביל לסבסד את אנשי הפנסיה התקציבית, אלה שבקושי חסכו בעצמם משהו לאורך השנים, אבל ייהנו מפנסיה נדיבה על חשבון המדינה. הפוטנציאל לפיצוץ חברתי פועם לו בתוך נבכי הפנסיה.
החלק העצוב הוא ששר האוצר, למיטב ידיעתי, לא עושה שום דבר עם ההבנה הזו. חוק ההסדרים הוא ממילא לא הפלטפורמה המתאימה להביא שינויים מרחיקי לכת בעולם הפנסיה, כאלה שיאפשרו לנו לשמור על רמת החיים שלנו אחרי שכבר לא נוכל לעבוד. בשביל זה צריך להקים ועדה ציבורית רצינית, שיישבו בה אנשים שיכולים לראות את התמונה הרחבה ולא רק פקידי האוצר, ולחשוב איך לעצב את העתיד שלנו. הבעיות שצריך להתמודד איתן בהקשר הזה מסובכות להפליא, ומעסיקות את העולם כולו – העלייה בתוחלת החיים והריביות הנמוכות שרוצחות את הפנסיה. יש פתרונות יצירתיים, אני נחשף להם מדי שבוע בכל מיני פגישות עם כל מיני אנשים. עכשיו רק צריך שמישהו – שר האוצר – ייתן את המנדט לכמה אנשים לשבת ולחשוב ולהמליץ המלצות. ואחר כך לקיים עליהן דיון ציבורי מתאים בכנסת, עד שיאושרו. בפגישת ההיכרות שהייתה לנו, אמרתי את זה לשר האוצר באופן אישי – תקים כבר ועדה. עכשיו, כשמתחלף הממונה על שוק ההון, זו הזדמנות טובה מאין כמותה לעשות צעד כזה, כי גם לא יהיה מי שייעלב.

זה בידיים של שר האוצר. בכל יום שהוא לא עושה את זה, לתפיסתי הוא עושה עוול מוסרי עתידי גדול כלפי הישראלים. בדיוק כפי שעשו קודמיו.

1.
שנתיים קשות, ואחר כך? דבש. מלכות גן עדן עלי אדמות. זו, בתמצית, הייתה הבשורה של שר האוצר יאיר לפיד השבוע לציבור הישראלי. אמרתי לציבור הישראלי? התבלבלתי – לאדם העובד. למגזר החרדי מחכים רק גזרות, בלי גזרים. לפחות בלי גזרים טעימים.
שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של העלאת מסים מכל הכיוונים, קיצוץ בשירותים ציבוריים, שינויים מבניים, ואחר כך דבש. אחר כך השירותים הציבוריים יהיו מושלמים. יעילים. עטורי פרסים. כל החוליים יעלמו בשנתיים האלה. משרתי הציבור יחזרו לשרת את הציבור, קיצוצי השכר שלהם רק יעודדו אותם לעבוד קשה יותר ולתת שירות טוב יותר. הבירוקרטיה תהפוך פשוטה יותר, זריזה יותר. בירוקרטיה קטנה וחכמה.
שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך דבש. שנתיים של מלחמה בוועדים הגדולים, ואחר כך דבש. אחר כך מערכת הבריאות תהיה זמינה לכולם בצורה שוויונית, גם בפריפריה וגם במרכז ישראל. אחר כך מערכת החינוך תנפיק תלמידים מצטיינים בקנה מידה לאומי. אחר כך העסקים ישגשגו, הכבישים לא יהיו פקוקים, והטלוויזיה תהיה טלוויזיה.

2.
שר האוצר יאיר לפיד הוא רטוריקן בחסד. אם למישהו היה ספק לגבי היכולות הורבליות שלו הוא הוכיח אותן השבוע מעל לכל ספק בנאום שנשא בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. שר האוצר יודע להגיד בדיוק את מה שמעמד הביניים רוצה לשמוע. שיש לו שגריר. שיש מי שדואג לו, לאדם העובד. מבין לליבו, לצרכיו, למוראל השפוף שלו.
שר האוצר יאיר לפיד לוקח את המוראל השפוף של מעמד הביניים הישראלי ורוצה להרים אותו. הוא רוצה להרים אותו אל על, ולכן הוא יכאיב לו במשך שנתיים של העלאות מסים זו אחר זו. ואחר כך? אחר כך דבש.
איך עושים את הקסם הזה? איך לוקחים לך מהכיס ובו זמנית גורמים לך תחושת אופוריה כשאתה משלם עוד ועוד מסים? בכך שזורקים את הבוץ על מישהו אחר. המישהו הזה, אחרי שנים ארוכות של שאיבת תקציבים סחטנית, הם כמובן החרדים. אלה, על פי לפיד, צריכים להיות צפויים למלחמה. למלחמת אחים. למלחמת האדם העובד. שנתיים של מלחמה, ואחר כך? דבש. בינתיים, לפחות יידע האדם העובד שהמסים הנוספים שהוא צריך לשלם לא הולכים למגזר החרדי. לאן הם כן הולכים? לא ברור. כנראה שישתמשו בהם רק בשביל לסתום את החור. שנתיים של סתימת חורים, ואחר כך? אחר כך דבש.

3.
ייקח זמן עד שאפשר יהיה לבחון האם המלים של לפיד הן רק מלים, או שההשראה שהן מבקשות לעורר, התקווה, נעוצה בקרקע המציאות. בינתיים, בחוק ההסדרים שהתחיל אתמול לדלוף ממשרד האוצר, הכל נראה פחות או יותר כמו שהיה בעבר, בתוספת טיווח ישיר של המגזר החרדי. קיצוץ תקציבים למערכת החינוך החרדית, אלא אם יסכימו ראשיה להכניס אל בין כתליה את לימודי החול, וקיצוץ בהטבות שמקבלים החרדים כמו הנחות בארנונה וסבסוד מעונות לילדים.
הצעדים האלה מנסים להתמודד עם אחת מהבעיות הקשות ביותר שמאיימות על חוסנה של החברה הישראלית בעשורים הקרובים – השינויים הדמוגרפיים שמקטינים מאוד את חלקו היחסי של מעמד הביניים העובד. הדרך של לפיד להתמודד עם האיום הזה הוא על ידי הורדת הגרזן, לא על ידי הושטת היד לחרדים. אפילו מילותיו מדברות מלחמה, ולא שלום.
אלא שבאופן אירוני הכרזת המלחמה של לפיד על המגזר החרדי באה בתום ארבע שנים של שינוי שקט שהתחולל במגזר. וליתר דיוק, ברחוב החרדי. שם, מתוך מצוקה כלכלית איומה שהתחילה עם פרוץ המשבר הכלכלי, והגיע לשיא בעיקר בגלל עליית מחירי הדיור, הבינו שהסדר הישן לא יוכל להתקיים לנצח. בזה אחר זה, עוד ועוד חרדים – נשים וגברים – פנו לרכוש השכלה, ואפילו לעבוד. לעבוד במקצועות אמיתיים, יצרניים, לא להתפרנס זה מזה במקצועות קודש.
את השינוי הזה עודדה הממשלה בשקט, מתחת לפני השטח, דרך תמיכה תקציבית בגופים לא ממשלתיים שקידמו פרויקטים של מימון השכלה וסיוע במציאת עבודה לחרדים. ודווקא אז, כשהרחוב החרדי התחיל לאט להבין שהעסקנים החרדיים, הפוליטיקאים, לא באמת דאגו לו לאורך השנים אלא רק הפקירו אותו לחסדי הגורל, דווקא אז הגיעו גזרות לפיד.
וכך, באבחה אחת, הצליח לפיד לחזק מחדש את כוחם של העסקנים החרדיים, ולבסס את מעמדם. אתם רואים, הם אומרים לרחוב החרדי, החילונים לא באמת רוצים אתכם במקומות העבודה שלהם. הם רק רוצים שתבחרו – להתחלן או להיות עניים. אם סופו של המהלך הזה יהיה בכך שהרחוב החרדי יסוג מהתובנות שנאלץ לרכוש בארבע השנים האחרונות, אזי דרך המלחמה של לפיד לא תצמיח שום תועלת. ואולי, אם להאמין לשר האוצר, אחרי שנתיים קשות יהיה כאן חרדים אחרים. חדשים. נאורים. חרדים דבש.

4.
ולבסוף, המגזר הציבורי. בשבוע האחרון נדמה שכולם בתחרות בריונות על עופר עיני. שר האוצר, שר התחבורה ישראל כץ, שר התיירות עוזי לנדאו, וכמובן גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מבחינתם, הם הצליחו השבוע לגרור את עופר עיני להפגנת שרירים, לאיום בשביתה, ולסיימה באבחה אחת על ידי מתן תקציבים להנהלת אל על. זה לא היה מאבק עובדים. זה היה שימוש בעובדים, זה הכל.
עופר עיני יצא כל כך חבול מניסוי הכלים הזה, שהיה לא יותר מחזרה גנרלית לקראת הקרבות התקציביים הגדולים בין הממשלה לבין ההסתדרות, עד שהוא נאלץ לשלוח מכתב איומים משונה לראש הממשלה ולשר האוצר, לאיים עליהם בשביתה כללית אלא אם יישבו איתו למשא ומתן. ומה הייתה התשובה של ראש הממשלה? הבטחה לעוד רפורמות. לרפורמה בתחבורה, לרפורמה נוספת בנמלים. "שום שביתה לא תרתיע אותנו מלבצע את הצעדים האלה", הבטיח ראש הממשלה במליאת הכנסת.
המשק הישראלי שבע רפורמות. הוא ידע כבר רפורמה אחת בנמלים, ובתחבורה הציבורית, ובשוק ההון, ואיפה לא. מה יצא לו מכל זה? האם מערכת החינוך עומדת בסטנדרטים שעמדה פעם, לפני כל הרפורמות? האם מערכת הבריאות הציבורית נשמעת למישהו כמו רשת ביטחון מספיקה, או שאם יש לכם כסף תמהרו לבטח את עצמכם בכמה שכבות?
הצעדים של שר האוצר, לפחות כפי שהם משתקפים במה שדלף עד כה מחוק ההסדרים, הוא במקרה הטוב התחלה של משהו. לא הרבה מעבר לזה. ייעלו קצת את הבירוקרטיה, ובמקומה תצמח בירוקרטיה חדשה. יאחדו כמה מערכות גבייה, אבל בשביל לעשות תיאום מס עדיין תצטרך ללכת פיזית למס הכנסה ולחכות לפקיד שיעביר אותך אחרי המתנה ארוכה לפקיד אחר.
ובכלל, קיצוצי שכר, דחיית תשלום דמי הבראה, דחיית תוספות שכר, פריסת תוספות שכר שכבר הובטחו, ביטול הפטור ממס בקרנות ההשתלמות. כל אלה לא נועדו לשום שיפור במגזר הציבורי. אף לא פרומיל. הם נועדו רק לסתום את החור, כמו מרבית הצעדים הגדולים האחרים שמשרד האוצר מתכנן. שנתיים נכאיב לכם, ואחר כך? אחר כך נראה. אחר כך אולי יהיו עוד מסים – כי החור בהכנסות המדינה הוא קבוע, לא חולף – ואולי עוד קצת קיצוצים – כי ההתחייבויות בלי כיסוי שהממשלה פיזרה בשנתיים האחרונות מרחיקות לכת הרבה מעבר לשנתיים הקרובות.

5.
הציבור הישראלי מלא בזעם. מחאת קיץ 2011 נולדה מתוך זעם, והתפוגגה לכיסים רבים של זעם מבעבע. הזעם הזה לא הלך לשום מקום. הוא כאן מתחת לפני השטח. שר האוצר מתעל עכשיו את הזעם הזה, את הזעם של מעמד הביניים, כלפי מי שאינם עובדים, או כלפי מי שעובדים אבל מאוגדים בהסתדרות. הוא מתעל אותו, בשביל לרכך את המכה, בשביל לגרום לאדם העובד לחוש קצת יותר מרוצה כשהוא משלם יותר מסים, גם אם אין לו שום סיבה חדשה להיות מרוצה.
לפיד בחר בדרך המלחמה. זכותו. אחרי הכל, הוא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה למהלכים האלה. הוא משוכנע בצדקת דרכו. הוא אינו מרמה. הוא אומר את מה שעל ליבו, ואומר זאת במיומנות. שנתיים של השחלה, ואחר כך? דבש. זה מה שלפיד באמת חושב.
בעוד שנתיים, המצאות הישראלית לא תסתדר מעצמה כמו בחזון של לפיד. האתגר של חיבור החרדים לעבודה עדיין יהיה פה. הבעיות של המערכות הציבוריות גם הן לא ייעלמו. הדבר היחידי שאולי יפיס את זעמו של הציבור יהיו המחירים. אם המחירים יפסיקו לעלות כל כך הרבה, ובעיקר מחירי הדיור, הציבור יחנוק זעמו. אם לא, הזעם הזה יתפרץ מחדש. והפעם, לא ניתן יהיה לתעל את הזעם הזה לכיוון החרדים או לכיוון המגזר הציבורי. רק אל לפיד עצמו. שנתיים של השחלה,
ואחר כך?

(התפרסם הבוקר בעיתון תחת הכותרת "שר המלחמה" בגרסה טיפה קצרה יותר)

נאומו של שר האוצר בכנס הבין לאומי השנתי ה-6 של המכון למחקרי בטחון לאומי – INSS

לא נגעתי.

להמשך קריאה ←

0.
אז שר האוצר כתב פוסט. יש לי הרגשה שעוד יהיו הרבה טקסטים שיתחילו ככה, בעקבות הרבה פוסטים של שר האוצר. כנראה שאין ברירה אלא להתרגל לזה, לפחות בינתיים. שר האוצר הזה אוהב לכתוב, ויש לא מעט אנשים שאוהבים את הכתיבה שלו. חלק גדול מהם בחרו בו. אז בינתיים, עד שהוא באמת יחליט החלטה מהותית, עד שיואיל להתיישב מאחורי מיקרופון ולענות לשאלות שיופנו אליו, עד אז אין מנוס אלא לבדוק את המלים שהוא כותב. בכל זאת, שמונה שעות לאחר כתיבתו הפוסט הזה צבר 1,004 שיתופים, 5,439 לייקים ו-2,142 תגובות, ועוד אין ספור התחייסויות ברשתות השונות. הרשו לי רק להזהיר מראש: יצא לי טקסט די דפוק, לא ממש מסודר, ובלי שורה תחתונה של ממש.

1.
שר האוצר כתב:

"דיברנו על החינוך שמקבלים הילדים של גברת כהן (ועל זה שאין יום לימודים ארוך בבית הספר שהיא מלמדת בו), דיברנו על טיב השירות שהיא מקבלת בכל פעם שהיא נכנסת למשרד ממשלתי, על זה שהילדים שלה כבר לא בטוחים שהם רוצים לחיות בישראל, על העובדה שמערכת הבריאות סביבה קורסת ושאין לה אפשרות לקנות כרטיס-משולב לתחבורה הציבורית.
"והמשכנו לדבר. על זה שגברת כהן יודעת שאם יפרצו לה הביתה השוטר רק ימלא טופס לביטוח, על הצורך שלה בחיי קהילה, על כך שאין מספיק תחרותיות בשירותים הפיננסיים שהיא מקבלת, על זה שהיא מרגישה כמו מטומטמת מפני שכולם סביבה מעלימים מסים ורק היא משלמת הכל"

ננסה שנייה לכתוב בנקודות את הנושאים שמופיעים בשתי הפסקאות האלה:
* איכות מערכת החינוך
* איכות השירותים של משרדי הממשלה
* חוסר האופק של דור ההמשך
* קריסת מערכת הבריאות
* משהו על תחבורה ציבורית (האמת שלא הבנתי את העניין עם הכרטיס המשולב של התחבורה הציבורית. זו אמירה על יוקר המחיה? זו אמירה על איכות התחבורה הציבורית? לא ברור לי לגמרי)
* אוזלת היד של המשטרה מול הפשיעה
* היעדר חיי קהילה
* היעדר תחרות בין הבנקים, ובשוק הפנסיה
* התפוררות הסולידריות (התחושה שיש סיבה לשלם מסים)

אימצתי את מוחי אבל אין לי משהו חכם להגיד על זה. ניסיתי. כתבתי כמה פסקאות ומחקתי. אני מודה: הייתי יכול לכתוב בעצמי על לא מעט מהנושאים האלה, בצורה דומה. כנראה שגם כתבתי על חלקם בעבר. זה נראה לי כמו אבחנה די טובה של של בעיות (לא כולן, חלקן) שמטרידות את ציבור הבוחרים של שר האוצר – המעמד הבינוני-גבוה (בפסקה לפני כן, שלא ציטטתי, הוא מזכיר גם את מחירי הדיור וחוסר היכולת של דור ההמשך לקנות דירה). הבעיה היא כנראה לא כאן (וחבל, כי זה, בעיני, החלק היותר מהותי של הדברים שהוא כתב).

2.
אז הבעיה היא לא כאן. האם היא כאן? הנה מה שהרגיז הרבה אנשים:

"ריקי כהן מחדרה," הסברתי, "היא בת 37, מורה בבית ספר תיכון. הבעל שלה עובד בחברת היי-טק במשרה לא בכירה, והם מרוויחים ביחד קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש"

האם האמירה הזו היא שמצדיקה ביקורת? רמת השכר הזו – 20 אלף שקל בחודש (לא ברור אם ברוטו או נטו) למשפחה – מייצגת את הקצה העליון של מעמד הביניים – עשירון 9. כאמור, העשירון הזה הצביע בהמוניו ליאיר לפיד. הוא מדבר ישירות אל הבוחרים שלו. ואולי על זה הביקורת? על זה שהוא לא שר האוצר של כווווווווווווולם? זו אמנם ביקורת רלוונטית, אם אתם לא מבוחריו של שר האוצר הזה. אם אתם כן, הביקורת הזו פשוט לא קיימת.

3.
ואולי הביקורת היא על מה שאין בטקסט הזה? אין בו אזכור לעוני. אין אזכור לפערי הכנסות. אין אזכור למס החברות, לפטורים ממס החברות. לאנשים שמקבלים שכר של מיליונים בשנה, כל שנה, מחברות ציבוריות (כלומר שציבור המשקיעים מושקע בהם). אין אזכור לשירותי הבריאות האיומים בפריפריה. אין אזכור לאפשרויות התעסוקה המצומצמות שיש במדינה הזו מעבר לגבולות אזור המרכז. למגמות הדמוגרפיות שבעוד עשור או שניים יעשו שמות במעמד הביניים העובד, היצרני. לבעיה הפנסיונית שבוערת לנו מעל לראש בזמן שאנחנו מתעלמים ממנה. לחוסר הביטחון התזונתי של אלפי משפחות. לחוסר היכולת של ה(גברים) החרדים להשתלב בשוק העבודה. ויש שיוסיפו – יוקר המחיה, בירוקרטיה מיותרת, שרשרת של מונופולים ממשלתיים שגורמים להתנפחות מחירים, ועוד שורה של נושאים. אולי זה מה שמפריע בטקסט הזה? מה שאין בו?

4.
ואולי הבעיה היא הסיגנון? אולי מה שמפריע הוא הניסיון להפוך את תהליך קבלת ההחלטות על סדר העדיפויות של הממשלה – התקציב – למין תהליך רומנטי, נוגה, של אומנים מתייסרים. לא פנייה ישירה לציבור, מול מצלמות, און רקורד ובשידור חי, עם מתן אפשרות רצינית לשאלות מאתגרות, אלא פובליציסטיקה פייסבוקית חד צדדית על איך בונים תקציב.
האמת היא שככה לא בונים תקציב. ממש לא ככה. תקציב בונים עם טבלאות אקסל מתישות. כי בסופו של דבר, עם כל הכבוד לשר האוצר ולכל גברת ואדון מכל עיר או מושב בישראל, בסוף יש הכנסות והוצאות, והעסק הזה צריך להיסגר. זו לא חזות הכל, כמובן. בדרך צריכות להתקבל שורה של החלטות על בסיס ערכי, אידאולוגי, על בסיס תפיסת עולם. שם, בדיוק שם, צריך שר האוצר לבוא לידי ביטוי, ונדמה שזה מה שהוא ניסה לבטא בפוסט הזה. כנראה. שם בדיוק הוא ייבחן – בהחלטות שיחליט, באידיאולוגיה שיביא לידי ביטוי.
אבל בכל מקרה, בסוף בסוף בסוף, אחרי כל ההחלטות, בסוף מחכה טבלת אקסל שצריכה להיסגר. ובשביל זה צריך להכריע הכרעות גדולות, מקרו כלכליות – מי יישא בעול המיסוי, ובאיזה אופן? ואיזה שירותים יקוצצו ואיזה יורחבו? אין כאן רומנטיקה, יש כאן הרבה מספרים קרים. הרבה מספרים גדולים – מע"מ, מס הכנסה, מס חברות, פטורים ממס – ומעט מאוד מספרים קטנים. את זה קשה להעביר בטור לייקאבילי (זו כנראה המילה הכי מתאימה בהקשר הזה, בעידן פייסבוק), אז שר האוצר פשוט לא יכתוב על זה.

5.
חדי העין יבחינו שאין לי בעצם ביקורת מהותית על שר האוצר בשלב זה, אלא רק זיוני שכל כתובים נאה. זה המצב פשוט משום שהוא לא החליט עדיין שום החלטה מהותית. עוד לא ראיתי איך בדיוק הוא מתכוון לעשות רברס לתהליך הקריסה של מערכת הבריאות, איך בדיוק הוא מתכוון לשפר את הרמה השערורייתית (לא בכל מקום כמובן) של השירותים הממשלתיים, איך הוא מתכוון לאפשר פתרונות דיור במחיר סביר, איך הוא מתכוון לחזק את הסולידריות החברתית ולו מטעמי הגדלת הכנסות המדינה ממסים, איך הוא מתכוון לסייע לחברה החרדית להתאים את עצמה לצרכים של מדינה מודרנית, איך הוא מתכוון להכניס תחרות מטורפת במערכת הפיננסית, ואיך הוא מתכוון לשפר את מערכת החינוך.
עד אז, כל מה שנשאר הוא הסגנון. וזה – בתנאי שהסגנון לא נועד להסתיר את האמת – כבר שאלה של טעם. אם הוא יהיה שר אוצר מצוין עם סגנון נפוח, שיהיה. זה עדיף על שר אוצר גרוע עם סגנון נפוח. לא?

1.
לפני כמה חודשים, אחרי שפרסמתי שתי כתבות שהראו את האפלייה התקציבית בין ההשקעה של הממשלות בהתנחלויות לבין היישובים שבשטח ישראל, מועצת יש"ע הזמינו אותי לסיור. אמרתי להם שאני מכיר את השטחים פחות או יותר, ששירתתי שם, ושקשה לי להאמין שזה יחדש לי משהו. אבל הם ביקשו, אז הלכתי.
במהלך הסיור, הפגיש אותי המארח שלי עם מנכ"ל מועצת יש"ע (שהעובדה שאני קורא לה מועצת יש"ע ולא מועצת יו"ש מעידה שאני מסייע להם להמשיך להדחיק את המציאות), דני דיין. ישבנו בקרון עץ שהוסב לבית קפה מבודד על ראש גבעה בהתנחלות עלי, אחד המקומות הבתוליים והיפים שבין הירדן לים, ודיברנו. וכשאני אומר דיברנו, אני מתכוון שהוא דיבר. וכשאני אומר דיבר, אני מתכוון שהוא תקף. אותי. את השמאלנים, את התקשורת. לא משנה כל כך, אין בזה שום דבר חדש.
איפשהו לקראת סוף השיחה הוא אמר משהו מעניין. הוא סיפר שיש לו מדד – מדד רזי ברקאי. המדד הזה מודד כמה פעמים רזי ברקאי, שמאלן מוצהר לשיטתו של דיין, חוזר על המנטרה שבסופו של דבר ברור לכולם שהפתרון יהיה שתי מדינות לשני עמים. לפי דני דיין, רזי ברקאי כבר לא כל כך אומר את המשפט הזה, וזה – מבחינת המתנחלים – חדשות טובות. לפי דיין, העובדה שמדד רזי ברקאי שלו נמצא בשפל מעידה על כך שהציבור הישראלי – החילוני, התל אביבי, האשכזני, השמאלני – הפנים שאין פתרון לסכסוך, וטוב שכך. וזה, מבחינת דיין, מצב מצוין. זה אומר שאפשר להפסיק לדבר על כיבוש, ועל התנחלויות, ועל הסכסוך. וזה אומר שאפשר להפסיק לחפש פתרונות, כי אין, ופשוט לתת למתנחלים לחיות בשקט. ומבחינתו, אי אפשר היה לבקש יותר מזה.

2.
נזכרתי בשיחה ההיא עם דיין, הערב, אחרי שצפיתי בראיון של אילנה דיין עם דויד גרוסמן (שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב, בהתחשב בעובדה שמדובר במראיינת הטובה ביותר בישראל, ובאחד האנשים היותר אינטליגנטים ורהוטים שיש כאן). משהו בדברים שגרוסמן אמר – על היעדר תחושת הבית שרודפת את הישראלים, בגלל היעדר הגבולות הברורים, בגלל היעדר השלום – משהו בדברים האלה החזיר אותי לשיחה ההיא עם מנכ"ל מועצת יש"ע, ולסיור באיו"ש כולו. המתנחלים, אני מאמין, לא יסכימו עם גרוסמן ולו בפרומיל. להם יש תחושה עמוקה מאוד של בית. תחושה שורשית מאין כמותה. ולצערי, אני חושב שמנכ"ל מועצת יש"ע צודק. אני חושב שהוא צודק בשני מובנים: 1. שרוב הציבור הישראלי, החילוני, השמאלני, התל אביבי, האשכנזי, הפנים שאין פתרון לסכסוך, לפחות לא בטווח הקצר. 2. שבאמת אולי אין פתרון לסכסוך. לפחות לא בטווח הנראה לעין.
התובנה הזו, שהיא תובנה פרטית לגמרי, מתחברת לי היטב עם תוצאות הבחירות. הבחירות האלה לא נעו על הציר המדיני/ביטחוני, למרות שהיו יכולות להיות כאלה. נתניהו לא ביקש מנדט מהציבור לתקוף באיראן. הנושא האיראני בכלל לא היה על השולחן. אפילו לא קרוב. גם לא הבעיה הפלסטינית. נאדה. אני לא חושב שהמילה שלום בכלל הוזכרה כאן בחודשים האחרונים, או משהו שדומה לזה. לא. הבחירות האלה נעו על הציר הכלכלי-חברתי. בקוטב אחד ניצב בנימין נתניהו, בקוטב השני עמדה שלי יחימוביץ, והציבור בחר בצד של נתניהו. בצד הכלכלי שלו.
הוא בחר בצד הכלכלי של נתניהו – כלומר, בכלכלת שוק ולא בהתערבות ממשלתית – לא רק בגלל שהוא הצביע לנתניהו ולליברמן, אלא (בעיקר) משום שהוא הצביע ליאיר לפיד (ובמידה מסוימת גם לנפתלי בנט, אם כי שם ההצבעה לא הייתה ממניעים כלכליים אלא מדיניים ולאומניים). בנימין נתניהו הוא רפובליקני. והעניין הוא שגם יאיר לפיד. שניהם מאמינים גדולים בתחרות חופשית בשוק חופשי. בכך שהמדינה להתערב במינימום בנעשה בשוק, ורק במקומות שבהם השוק נכשל. הם לא זהים, נתניהו ולפיד, אבל הם קרובים מאוד מאוד – כך אני מנתח – בתפיסתם הכלכלית. הם מאמינים גדולים בהורדת מסים על עבודה, הם מאמינים גדולים בייעול המגזר הציבורי כשם קוד לצמצום המגזר הציבורי והעברת האחריות על אספקת שירותים לחברות פרטיות בשוק הפרטי. הם מאמינים בעידוד עבודה ובהענשה על בטלנות ואי עבודה. ונפתלי בנט אפילו קיצוני מהם בעניינים הכלכליים. אלה האנשים שהציבור בחר לנהל את חייו, לעצב את עתידו. אנשים שמאמינים בכך שאדם צריך לעשות לביתו, לעבוד קשה, ולהצליח. אני לא אומר את זה בלשון שיפוטית, רק מנסה לתאר מצב.

3.
עכשיו, נשאלת השאלה מדוע הציבור בחר מה שבחר. בעיני חלק אולי השאלה הזו נראית מיותרת לחלוטין. אבל בעיני, אחרי ימי קיץ 2011 המוטרף, יש צורך לשאול את השאלה הזו ולחפש לה תשובה. אחדד את השאלה – איך יכול להיות שאחרי קיץ שבו הציבור צעק בקול גדול "העם דורש צדק חברתי", אותו הציבור בחר באנשים שהתפיסה שלהם לצדק חברתי היא שאדם צריך לדאוג לעצמו, ורק במקרים ממש ממש ממש מובחנים המדינה צריכה לעזור קצת. אבל ממש קצת. זו השאלה.
התשובה, לדעתי, היא שמה שמעניין את מעמד הביניים ברובו הוא שיניחו לו לחיות בשקט, רצוי תוך שהוא משלם כמה שפחות מסים. הרצון לשלם כמה שפחות מסים הוא רצון בצמצום הסולידריות החברתית. משום שלמרות שזה מאוד נחמד להתנדב ולסייע לאחר מזמנך הפנוי, הדרך היחידה שבה כולם מתנדבים לסייע זה לזה (כלומר, כל מי שיכול לעבוד ואכן בוחר לממש את היכולת הזו) היא על ידי תשלום מסים לקופה אחת קולקטיבית, וחלוקתם מחדש בדרך שתסייע למי שאינם יכולים לעבוד, למי שהמזל העיוור לא חס עליהם, וכיוצא באלה. לכן הרצון לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית הזו, מנוגד – לתפיסתי – לקריאה לצדק חברתי. ייתכן מאוד שהרצון הזה, לשלם כמה שפחות מסים, נובע מכך שאחרי שישה עשורים ויותר הישראלים העובדים הפנימו שכספי המסים שלהם הולכים לאו דווקא למטרות שלשמן היו מייעדים את כספי המסים שלהם לו מישהו היה שואל אותם באופן ישיר מה לעשות עם המסים שלהם. יכול להיות שבגלל זה הישראלים התייאשו, ומעדיפים לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית, אלא לעבוד קשה ולרכוש במו כספם את השירותים שפעם המדינה מעניקה להם ללא תשלום, או בתשלום סמלי. אלא שעל הדרך, מי שנפגע הן אותן אוכלוסיות שלא יכולות לעבוד, או שלא מצליחות לעבוד, ואין ביכולתן לרכוש שום שירות שכזה. לא חוגים לילדים, ולא ביטוח בריאות פרטי, ולא מכונית, ולא קורת גג, ולא שום דבר שמזכיר רווחה כלכלית, או חיים בכבוד, או עתיד.
מעמד הביניים, ככל שיש חיה מובחנת כזו בישראל, בחר בבחירות האלה לדאוג לעצמו, ולעצמו בלבד. והדאגה הזו לעצמו לא באה לידי ביטוי בבחירה במועמדים שמציעים שירותים נוספים עבור מעמד הביניים שבוחר בהם, אלא במועמדים שמציעים למעמד הביניים לשלם פחות מסים, ולקנות את השירותים האלה בעצמם בשוק החופשי, תוך הבטחה שלפחות השירותים האלה יהיו זולים, כי הם ידאגו שהשוק יהיה ממש חופשי. כאילו שהם באמת מסוגלים לכך.

4.
מה שקרה עכשיו הוא שיש סיכוי לא רע בכלל שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי. לא ימין מדיני – כי סיכמנו שזה כבר לא מי יודע מה מעניין את הציבור – אלא ימין כלכלי. לא שהממשלה היוצאת הייתה ממשלת שמאל כלכלי, אבל במידה רבה נתניהו של הקדנציה שחלפה לא היה נתניהו של 2003-2005 כשהיה שר אוצר. אז, בשבתו במשרד האוצר, הוא נכנס בכל מה שזז, מביא לידי ביטוי מקסימלי את תפיסת העולם הרייגניסטית שלו. ב-2009-2012, כראש ממשלה, הכלכלה שלו הייתה אחרת. לא מתוך תפיסת עולם, אלא מתוך רצון לשרוד, הוא הנהיג כלכלה הרבה יותר מחבקת, הרבה יותר מחלקת. הוא הגדיל את קצבאות הילדים, הוא חילק בנדיבות תוספות שכר במגזר הציבורי, והדוגמאות ממש לא מסתיימות כאן. לצד אלה הוא המשיך להנהיג את הפחתת המסים שהיא החלק המהותי בתפיסתו הכלכלית, אלא שבניגוד לבעבר הפחתת המסים הזו לא לוותה בהקטנת חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית, אלא דווקא בהגדלתה. וזו הסיבה שבגללה הגענו לגירעון שהגענו אליו, אבל נעזוב את זה בצד. חפרתי על זה כבר מספיק.
אלא שעכשיו, כאמור, יש סיכוי לגמרי סביר שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי, שתונהג בידי שלושה רפובליקנים – נתניהו, לפיד ובנט – שאם תחליט ללכת עד הסוף בעניין הכלכלי, היא תזכיר במידה רבה את ממשלת שרון השנייה, בה ישב לפיד האב. ממשלה של כיווץ המגזר הציבורי, של כיווץ מנגנון הרווחה של הביטוח הלאומי, וכאלה דברים נחמדים. זה מה שהציבור בחר. זה מה שמעמד הביניים – בוחריו של לפיד – בחרו. וזה מוזר. זה מוזר גם בגלל שהרשימה של לפיד מורכבת מאנשים שקשה לי להאמין שרואים עין בעין עם לפיד מבחינה כלכלית. וזה מוזר בגלל שבקיץ האחרון היה נדמה לי שמעמד הביניים רוצה משהו אחר.

5.
ויש גם אפשרות אחרת. שאולי, כפי שניסח זאת היום עינב שיף באיזה שלב, העם אמר ״רוצים את זה מהטלוויזיה והעיתון, הוא נראה טוב ויש לו כסף, אולי יהיה גם לנו". אולי.