אישון לילה. החתולה מרחרחת במרץ את הנעליים שלבשתי היום. החתול השני שותה מים. את במיטה. מוקדם יותר, כשחזרתי הביתה מהעבודה כבר היה חושך בחוץ. פסעתי בשביל המוביל ממגרש החנייה אל הבית, וכשהגעתי אל המדרגות שמובילות אל הבניין, גיליתי שמישהו כרת את העץ הגדול שהבוקר עוד חיפה על השביל.
העץ הזה היה שם כשהייתי קטן. כשסבתא שלי עוד הייתה בחיים, וכשגם הסבתא השנייה הייתה עוד חיה. העץ הזה היה שם גם כשאכלסתי את הדירה הזו לשבועיים או שלושה, כשסבתא אחת כבר הייתה עמוק באדמה, והשנייה עוד הייתה קומוניקטיבית.
הוא היה שם בחוץ, העץ, כשאני הייתי בפנים. כשצפיתי בצ'אק נוריס בערוץ השני בטלוויזיה צבעונית עם בעיות קליטה בדירה חשוכה עמוסה ברהיטים עם ריח רע של אבק בדיכאון שאין שני לו.
העץ הזה היה שם גם כשעברנו לגור בדירה הזו. חלפתי מתחתיו כמה וכמה פעמים כשהבאתי עוד ועוד ארגזים מהמכונית הכחולה של אמא שלי, שהיום ודאי נרקבת באיזו משחטה. אחר כך צבענו את הקירות בכל מיני צבעים, וגם את הדלתות צבענו, וגם את התקרה. תלינו תמונות, החלפנו מנורות. התחלנו חיים חדשים ביחד.
מישהו בעבודה אמר לי היום שיש לי נטייה להשתמש ביותר מדי מלים, בשביל לתאר רעיונות פשוטים. הוא אמר לי שאני צריך לכתוב ביתר חדות. הוא צדק.
כאן אני יכול לכתוב איך שבא לי.