מלים מיותרות

אישון לילה. החתולה מרחרחת במרץ את הנעליים שלבשתי היום. החתול השני שותה מים. את במיטה. מוקדם יותר, כשחזרתי הביתה מהעבודה כבר היה חושך בחוץ. פסעתי בשביל המוביל ממגרש החנייה אל הבית, וכשהגעתי אל המדרגות שמובילות אל הבניין, גיליתי שמישהו כרת את העץ הגדול שהבוקר עוד חיפה על השביל.

העץ הזה היה שם כשהייתי קטן. כשסבתא שלי עוד הייתה בחיים, וכשגם הסבתא השנייה הייתה עוד חיה. העץ הזה היה שם גם כשאכלסתי את הדירה הזו לשבועיים או שלושה, כשסבתא אחת כבר הייתה עמוק באדמה, והשנייה עוד הייתה קומוניקטיבית.

הוא היה שם בחוץ, העץ, כשאני הייתי בפנים. כשצפיתי בצ'אק נוריס בערוץ השני בטלוויזיה צבעונית עם בעיות קליטה בדירה חשוכה עמוסה ברהיטים עם ריח רע של אבק בדיכאון שאין שני לו.

העץ הזה היה שם גם כשעברנו לגור בדירה הזו. חלפתי מתחתיו כמה וכמה פעמים כשהבאתי עוד ועוד ארגזים מהמכונית הכחולה של אמא שלי, שהיום ודאי נרקבת באיזו משחטה. אחר כך צבענו את הקירות בכל מיני צבעים, וגם את הדלתות צבענו, וגם את התקרה. תלינו תמונות, החלפנו מנורות. התחלנו חיים חדשים ביחד.

מישהו בעבודה אמר לי היום שיש לי נטייה להשתמש ביותר מדי מלים, בשביל לתאר רעיונות פשוטים. הוא אמר לי שאני צריך לכתוב ביתר חדות. הוא צדק.

כאן אני יכול לכתוב איך שבא לי.

בוקר. שקט.

הבוקר, רק בשקט הגדול של הבית הריק, כשהחתולים מסתובבים בין החדרים בדממה, הבנתי פתאום עד כמה סבוכה השתרגות נימי נפשותינו.

שקלא וטריא

1.
היום, בשבת בבוקר, הלכנו ל"זוני" להתפנק בארוחת בוקר צרפתית. בדרך, בזמן שפוזי דהרה בין חפירות הרכבת הקלה, חשבתי לעצמי שמזה חודשיים ומשהו שאיני רואה יותר את ירושלים. בגלל שאנחנו גרים בגבעה הצרפתית, יש לי חיבור תעבורתי נוח מאד בדרכי לתל אביב, באמצעות כביש 9. יוצא אפוא, שהרסיסים הירושלמים היחידים שאני עוד סופג איכשהו, הם מהסופר השכונתי ביום שישי, וכשאני נוסע לוטרינר שלנו בגבעת שאול. בעסה. בזוני, כרגיל, היה טעים מאד.

2.
בבקרים, לרוב, לוקח לי בין שעה וחצי לשעתיים להגיע לעבודה. לעיתים יותר, לעיתים נדירות פחות. בהתחלה הייתי שומע את כל תוכניות הבוקר בגלי צה"ל. החל מ"בוקר טוב ישראל", דרך "נכון להבוקר" וכלה בחלק מן השעה הראשונה של "מה בוער". אלא שבזמן האחרון בכל פעם שאני שומע את ניב רסקין מתחיל לדבר, אני מתמלא בחילה. אין לי משהו אישי נגד רסקין. מעולם לא פגשתי אותו, והוא דווקא נשמע בחור על הכיפאק. לא יודע למה זה. אולי יש לזה קשר לעובדה שבדרך כלל התוכנית שלו מלווה אותי לאורך כל הפקק שמתחיל לפני מחלף שפירים (ביום טוב. כבר קרה שהוא התחיל בבן שמן!) ומסתיים בקיבוץ גלויות (או במחלף השלום, או בארלוזורוב, או בגני התערוכה. תלוי במצברוח).
בכל אופן, החלטתי שאין לי כוח יותר לשמוע רדיו בבוקר. והואיל והאיביזה החבוטה שלי מצוידת בצ'יינג'ר עם מחסנית של 10 דיסקים, החלטתי לנצל את העניין סוף סוף. באחד הבקרים העמסתי על עצמי 10 תקליטורים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, הלכתי לרכב, וסידרתי בסדר אקראי. נכנסתי פנימה, הפעלתי את הרדיו, ולחרדתי גיליתי שפוזי שיחקה לי עם התחנות. במקום התחנה שקולטת את הצ'יינג'ר (מדובר בטכנולוגיה עתיקה בטירוף), היא שמה לי 88 אףאם. ואני, חרף אשכנזיותי האליטיסטית, לא סובל לשמוע 88 אףאם.
בקיצור, נתקעתי בלי דיסקים, ועם קיבולת גל"צ מלאה. מה עושים? ובכן, מזה שלושה ימים או משהו, שאני נוסע בבוקר ובערב ואת הרכב ממלאת רק דממה.

3.
הבעיה היא, שאז אני מתחיל לחשוב. ובדרך כלל, כך התברר בדרך, אני חושב על העבודה. על אייטם כזה או אחר שצריך לפתח, על כתב או שניים שצריך לבדוק איתם מה קורה, על איזה מסר שקיבלתי מאיזה מישהו שצריך להעביר הלאה, על מי עושה את השבת הבאה, ובאיזה סיפור נתמקד מחר, ומי אמר לי שהוא בחופש ביום שלישי, ועל זה שלא אכלתי כלום מאתמול, ועל הפרויקט שמתוכנן לנו לאמצע השבוע הבא, ועל האי-מייל ההוא שהבטחתי לטפל בו אבל לא הספקתי, ועל זו שצריך להתקשר אליה בשביל לנסות לדחוף אייטמים שלנו לרדיו או לטלוויזיה. בקיצור, מהומה.

4.
אני לא מתלונן. סתם מתאר. וחוצמזה, אני תוהה אם אני לוקח את העבודה שלי יותר מדי ברצינות. חלק מכם, שעובדים איתי, יחשבו בוודאי שכתבתי את השורה הזו בכוונה, כי יודע חלק מהאנשים שקוראים כאן הם אלה שמשלמים לי את המשכורת בסוף החודש. נו, שיהיה. ועדיין, אני תוהה אם אני לוקח את העבודה שלי יותר מדי ברצינות. פוזי, אני מניח, תגיד שכן.

5.
וביום ראשון, למי שלא ידע, גרגרים וזרעונים. באמת.

אמנון כהן – חסום לי את ערוץ הקבלה!

1.
יום אחד התעוררתי בבוקר, וגיליתי שהתפרץ ליס מקס שלי ערוץ הקבלה. ממוקם אי שם באפיק 66, התנחל באין מפריע. הנה, יש לו גם אתר אינטרנט, תוכלו לצפות בו גם ללא חיבור ללווין. אני אהמר שהוא לא משדר בשבת.

2.
בהתחלה הדבר חלף לי על יד האוזן. הצצתי קצת בלוח השידורים של ערוץ הקבלה, נדהמתי מהדברים שיש שם, קצת התרעמתי ביני לביני על זה שבכלל יש ערוץ קבלה, אבל אחר כך הבנתי שיש מספיק אנשים בעולם שצריכים דברים כאלה, והמשכתי הלאה לעסוק בענייניי.

3.
ואז, הבוקר, קיבלתי בחילה קשה מהעניין הזה. ראשית, תהיתי מדוע הערוץ הזה פתוח בטלביזיה שלי כברירת מחדל. זאת אומרת, נניח שהיו לי ילדים קטנים. ילדים זכים, מסוג הילדים שחבר הכנסת אמנון כהן חרד לגורלם ולשלומם. כאלה ילדים. ונניח שאני רוצה לשמור על נפשם הרכה של ילדיי, ולא לחשוף אותם לתכנים שאני מגדיר אותם כתכנים פסולים, או תכנים לא רצויים, או אפילו תכני תועבה. ונניח שאני סבור שהתכנים המשודרים בערוץ הקבלה הם תכנים כאלה, כלומר תכנים בלתי רצויים לילדיי. ממש כשם שאם היה ערוץ מיסיונרי של אוונגליסטים שפונים בעברית לילדים, או ערוץ של יהודים משיחיים שמנסים להפיץ את תורתם, וכיוצא באלה, לא הייתי מעוניין שילדיי יצפו בו. אתם יודעים מה, לא הייתי מעוניין שילדיי יצפו בו כברירת מחדל, כלומר שהוא לא יהיה פתוח כברירת מחדל בפניי ובפני ילדיי, מבלי שביקשנו אותו במפורש.

4.
במלים אחרות, אם אנשים במדינת ישראל החליטו כי את ערוצי הפורנו יש לחסום כברירת מחדל, וחוקקו חוק מדינה בשביל זה, איני רואה שום סיבה בעולם שלא לחסום כברירת מחדל את שידורי ערוץ הקבלה. מי שרוצה, שיצפה בו. שיתקשר למוקד שירות הלקוחות ויזמין את הערוץ. אין סיבה שאני אצטרך לעשות את זה בשביל לחסום את הערוץ.

5.
בשלב הזה הצגתי בפני פוזי, אשתי היקרה, את דעתי בנושא. היא אמרה שהיא מתפלאת עלי. שבתור אדם ליברלי, לא יכול להיות שאני בעד חסימת תכנים. נו, היא צודקת. אני לא בעד חסימת תכנים. אני בעד פתיחת תכנים, בעד שיתוף מידע, בעד פלורליזציה של דעות. כן, אני בעד. אבל יש אנשים במדינה הזו, אנשים שכוחם עולה על שלי, מסתבר, שמתנגדים לדברים האלה. הם בעד לצנזר, הם בעד לסמא, הם בעד להסתיר את המציאות מעינינו, לכפות עלינו מטריקס שחורה. עכשיו, אם הם בעד צנזורה, וכוחי שלי מוגבל לעומתם, אצטרף אליהם בגל השחור שלהם. ולכן, אני שב ואומר, אם ערוצי הפורנו סגורים כברירת מחדל, גם ערוץ הקבלה צריך להיות סגור כברירת מחדל. הנימוקים הם אותם הנימוקים. לפחות מבחינתי. אם לא צדק, אם לא פתיחות דעת, אני דורש לפחות סימטריה. זה הכל. שהרי לא ייתכן שאפילו בוועידת הצנזורה העליונה ישבו רק יראי שמיים חשוכי מוחין, ולא תהיה נציגות לאנשים שדעתם בהירה עליהם קצת יותר.

6.
ולסיום: הפוסט הזה לא יצא רהוט ואלגנטי כפי שרציתי שיצא. אולי בגלל שאני יותר מדי כועס. אני מניח שלחלקכם זה ישמע קטנוני, מתנשא, אנטי-דתי, ושאר סופרלטיבים מאותה המשפחה. נו, שיהיה. רק ניסיתי להבהיר עד כמה האיוולת הזו שקרויה מדינת ישראל מרגיזה אותי לפעמים, ועוד על הבוקר. זה הכל. לכשעצמי, התקשרתי למוקד השירות של יס וביקשתי לחסום את הערוץ. נציגת השירות האדיבה להפליא, שירה, הסבירה לי כיצד אני יכול לחסום את הערוץ באופן ידני דרך השלט שלי. עשיתי זאת. עשיתי זאת כי אני מאמין שאם אנחנו רוצים לחיות בשלווה יחסית במדינה הזו, אזי זו הדרך – אדם יכול לבחור לעצמו במה לצפות ובמה לא. וכך זה צריך להיות, גם עם ערוצי הפורנו. אין שום נימוק רציונלי לצורה המעוותת שבה הדברים מתנהלים כיום. כששאלתי את שירה האם הערוץ הזה מתוכנן להיות ערוץ בתשלום בשלב כלשהו, היא אמרה שנדמה לה שלא, משום שהמטרה שלהם היא להפיץ את הערוץ הזה לכמה שיותר אנשים. המממ. לו הייתי תחקירן, הייתי הולך ובודק את קשריו של מנהל ערוץ הקבלה (ראו בפסקה הבאה), עם מנכ"ל יס, או במקומות אחרים הקשורים לעולם התקשורת. ולא, דווקא במקרה הזה אני לא מתכוון לשר (החרדי) אריאל אטיאס. יש לי הרגשה שהוא לא מת על הערוץ הזה, בגלל מי שעומד בראשו.

*
לקריאה נוספת (ומומלצת): לאיש הזה שמנהל את ערוץ הקבלה, או משווק אותו, או השד יודע מה, קוראים מיכאל לייטמן. מהאתר של ערוץ הקבלה יש הפניה לבלוג שלו. כנסו, לא תתחרטו. נסו למשל את העמוד הזה, שעוסק במשבר הכלכלי העולמי. יש שם כמה פנינות של ממש. בין היתר, רק בשביל לגרות את סקרנותכם, לייטמן צופה כי בשנים הקרובות המשבר הנוכחי יתגלגל בסופו של דבר למשבר צבאי-נאצי. ויש גם תופינים על שרי אריסון. בקיצור, קריאה נעימה.

עדכון חשוב: ליאור שלח לי את הידיעה הבאה מנענע10. בגדול, הם מציגים שם את ה"בני ברוך" האלה, החבר'ה שמנהלים את ערוץ הקבלה, בתור עוד כת של משוגעים. הנה ציטוט מתוך הידיעה (התגובה של מיכאל לייטמן):

לשאלה לגבי תקנון הקבוצה והאיסור לדבר עם אנשים מבחוץ על בני ברוך או הציווי לבלות עם האשה רבע שעה ביום בלבד עונים סופר ולייטמן: "זהו אורח חיינו. הוא בא להגשים את המצווה 'והגית בו יומם ולילה'. כפי שאנחנו לא מבקרים אתכם החילונים, אל תבקרו אותנו. אנחנו באמת מאחלים לזוג הזה את כל הטוב, וגם לכם".

זה מה שיושב לכם בטלביזיה.

ושוב

1.
אין עוד אי בודד כמו אי הוודאות. אני יודע שזה משחק מלים קצת חלושס, אבל הוא מתאר היטב את מה שעובר עלי. אי ודאות מטרידה מאד, שלא עוברת, לא מצטמצמת, אלא תופחת, מתנפחת.

2.
מאו החתול החמוד עבר ניתוח שני. בעצת הוטרינר שלנו אשפזנו אותו בבית החולים הוטרינרי בכפר הירוק, בניהולו של יוני (הבן של) פרס. בניתוח התברר שהמעי שלו היה חסום, כי היה עוד גוף זר בפנים, שהוטרינר לא הצליח למצוא בניתוח הראשון. החלק הזה של המעי כבר לא היה ניתן להצלה, כך שכרתו למאו הקטן שמונה סנטימטרים של מעיים. ככה. אותו חתול, רק שמונה סנטים מעיים פחות. אלא שמאז הניתוח מאו לא ממש חזר לעצמו.

3.
הוא עדיין מאושפז שם. ביקרנו אותו הבוקר אתמול. היה אפאטי לחלוטין. לא הגיב לבואנו. למעשה, כמעט ולא הגיב בכלל. לא שותה ולא אוכל. קצת מדאיג. הוא לא אכל שום דבר מאז יום שבת האחרון. בקצב הזה הוא או ייעלם או ידפוק לעצמו את הכבד, מה שיבוא קודם. בעיה. אם לא ישתפר עד מחר, סיכוי סביר שיעשו לו חור בגרון וידחפו לו זונדה, בשביל להאכיל אותו בכוח. עדכון: הם התחילו שוב עם הקטע של הואליום. הם נותנים לו קצת ואליום לוריד, והוא אוכל מחוסר ברירה. אבל בכמויות קטנות מאד. לפחות בינתיים הוא לא הקיא.

4.
לפוזי יש מחר (שבת) היום יומולדת. פוזי תהיה בת 27. לא קניתי לה כלום, גם לא הכנתי כלום. היינו אמורים לנסוע ביום רביעי לחודש לדרך המשי, לירח דבש. הנסיעה הזו בוטלה עד הודעה חדשה. בינתיים, הכי חשוב שמאו יחלים. אני מצטער, פוזי. יומולדת שמח. אני אוהב אותך מאד.

והקול, קול יעקב