הקטע הזה שודר שלשום בתוכנית של רייצ׳ל מדו בmsnbc. אני ממש מפציר בהם לראות אותו. כולה 6 דקות מהחיים שלכם, אבל הן לגמרי שוות את זה (אם הנגן לא עולה משום מה, כנסו ללינק הזה):

למי שאין לו כוח, הכתבה הזו מתארת פרויקטים צבאיין שמשרד הביטחון האמריקני מוציא עליהם עשרות מיליוני דולרים מכספי משלם המסים האמריקני, למרות שאין בהם שמץ של צורך. אם לא ראיתם את הקטע, אנא, אני ממש מפציר בכם. הוא מתאר איך משרד הביטחון האמריקני הוציא 36 מיליון דולר על בניית בסיס צבאי באפגניסטן שאף אחד מעולם לא השתמש בו, ולעולם לא ישתמשו בו. למעשה, בניית הבסיס החלה כשהכוחות האמריקנים כבר החלו לצאת מאפגניסטן ונמשכה עוד שנתיים לאחר מכן, כולל ריהוט מלא של הבסיס.

למה?
שאלה טובה. אבל בגדול זה מתמצה בזה: כי אפשר. כי למשרד הביטחון האמריקני יש כמויות מגוחכות של כסף, ולכו תשלטו בתקציב כל כך גבוה, אז בסוף יש מי שזוכים במכרזים וככה זה נראה.

באותו הקשר, הניו יורק טיימס פרסם השבוע מאמר מערכת נגד התנהלות תקציב הביטחון האמריקני. עיקר הביקורת של העיתון הייתה כלפי הפוליטיקאים בארה״ב ולא ממש נגד תקציב הביטחון, אבל על הדרך מתוארות כל מיני דרכים להגדלת תקציב הביטחון היכן שאין בזה צורך.

שני דברים חיבבתי במאמר הזה במיוחד. ראשית, העיתונאים בארה״ב יודעים לנקוב במספרים מדויקים מאוד לגבי תקציב הביטחון האמריקני, להגיד כמה עולה לבנות פרויקט מסוים או כמה עולה צוללת, כי תקציב הביטחון שם הוא ברובו (אם כי לא כולו) שקוף ביותר. כתבתי על זה פעם כאן.
ושנית, העיתונאים לא מהססים לבקר את תקציב הביטחון, בדיוק בגלל אותו עניין שהזכרתי בהתחלה: מדובר בכספי משלם המסים. הטרמינולוגיה הזו חשובה, והם מדגישים אותה שלא במקרה. אלה כספי משלם המסים. הכסף הזה לא מגיע מהירח. משלמי המסים עובדים קשה מאוד בשביל לשלם את המסים האלה, ולכן מגיע להם דין וחשבון מצד מי שמשתמשים בכסף הזה, ולכן מגיעה לציבור הזכות להעביר ביקורת, גם אם נוקבת, על השימוש של משרד הביטחון בכסף הזה.

ואם לא באמת צריך עוד צוללות גרעיניות, אז העיתון כותב שלא באמת צריך עוד צוללות גרעיניות. ואם יש צורך לקצץ בכל מיני תקציבים מתקציב הביטחון, העיתון כותב על זה.

זה נכון, הביקורת העיתונאית לא בהכרח משנה את המציאות, והפוליטיקאים ממשיכים להתנהג כפי שהם מתנהגים ותקציב הביטחון תופח במקום להתקצץ. ובכל זאת, לפחות אפשר להעביר ביקורת מבלי להיחשב כאויב העם והאומה. וזה קורה, בין היתר, משום שיש נתונים ומספרים שאפשר בכלל לדבר עליהם.

ואצלנו?
יוק.
אצלנו הביטחון ותקציב הביטחון קדושים. הס מלהזכיר, הס מלדבר, הס מלהטיח ביקורת.

אגב, בשבוע שעבר פרסמתי כיצד צה״ל מעריך שהמעבר לטכנולוגיית ענן תחסוך כ-2 מיליארד שקל (חיסכון בשרתים וחיסכון בעלויות בינוי), אבל כיצד צה״ל מסתיר את ההערכות האלה מהדרגים הבכירים שלו עצמו, אולי בשביל לא לגלות לאף אחד שחוסכים כל כך הרבה כסף ובשביל להשתמש בו למטרות אחרות (יש גם הסברים אפשריים אחרים לעניין הזה, הכנסתי אותם לכתבה).

הדרך שלי להגיע למספרים האלה מוגבלת עד מאוד. אני צריך להסתמך על מקורות שידליפו אותם. הדלפות זה טוב, אבל היה טוב יותר לו המספרים היו פשוט חשופים לציבור (וקשה לטעון שמה שקשור בעלויות של טכנולוגיות המחשוב הוא עניין מסווג).

חומר למחשבה לקראת פרסום דוח ועדת לוקר שתמליץ בקרוב לממשלה מה עושים עם תקציב הביטחון. האם זו תהיה מהפכה או עוד ועדה שתגדיל את תקציב הביטחון בלי בקרה ובלי שינוי של השיטה?
נדע בעוד שבועות ספורים.

מן הארכיב:
יאללה יאללה | 20 שנה של הקרב על תקציב הביטחון, בתמונות
תקציב הביטחון, חלק ב׳ | קציני התקציבים מדברים

משהו בקשר השתיקה סביב ההתנהלות התקציבית בתוך הצבא מתחיל להיסדק. בעקבות הראיון שערך ״כלכליסט״ עם מפקד זרוע היבשה אלוף גיא צור לפני שבועיים, התחילו להגיע ל״כלכליסט״ ועוד ועוד עדויות של קצינים מתוך המערכת הצה״לית, ביחידות שונות ובזרועות שונות, שתיארו כיצד באמת צה״ל מנהל את התקציב שלו. כל הקצינים האלה בלי יוצא מן הכלל סירבו להיחשף בתמונתם ובשמם מחשש שהמערכת תתנכל להם, ודרשו שכל הציטוטים שיובאו בכתבה הזו יהיו אנונימיים לחלוטין ויובאו בלשון כללית ובלי ציון יחידות ספציפיות. הדברים שלהם מהווים הצצה אל מעבר לחומת השתיקה.
בשבוע שעבר חשף ״כלכליסט״ כי בפועל צה״ל פועל על בסיס תקציב שונה מזה שאושר בכנסת, שנקרא תקציב ההתקשרויות. התקציב הזה אמור לאפשר לצה״ל ולמשרד הביטחון לעבוד על פרויקטים רב שנתיים, כאשר המשימה המרכזית של אגף התקציבים במשרד הביטחון הוא לוודא שחשבון הבנק של משרד הביטחון יש מספיק כסף מזומן בכל רגע נתון בשביל לשלם את כל מה שהוא התחייב לשלם.
אנשי אגף התקציבים של משרד הביטחון הם בעצם קציני צה״ל, חלקם הגדול עתודאים שלמדו כלכלה ומבצעים את שירות הקבע שלהם במערך התקציבי של הצבא, ואחרים קצינים שחזרו לשירות מבחוץ. הם מפוזרים ביחידות השונות והם אלה שאמורים לתת פתרונות תקציביים למפקדי היחידות בשביל להוציא לפועל פרויקטים שונים. לתקציב ההתקשרויות, למשל, הם קוראים ״כסף של מונופול״, כי הוא לא כסף אמיתי. תקציב המימון – הוא הוא תקציב הביטחון שמאושר בכנסת – הוא בכלל שקוף מבחינתם, כי מישהו אחר צריך לדאוג שיש כסף בקופה. כל מה שהם צריכים לעשות הוא לוודא שיש להם מספיק ״כסף של מונופול״ בשביל לעמוד בדרישות של המפקדים שלהם.

אפריל 2013

מיד אחרי הבחירות, ואחרי כניסתו למשרד האוצר, התנפלו על שר האוצר הטרי יאיר לפיד כל מיני פקידים. אחד מהם היה איל אפשטיין, סגן ראש אגף התקציבים דאז, שאחראי על מסגרת התקציב. אפשטיין, למוד טראומה מתקציב 2011-2012, שנגמר בגירעון כפול מהמתוכנן, כתוצאה מסדרת כשלים של צמרת משרד האוצר, הפחיד את לפיד.
הוא הפחיד אותו עד כדי כך, שלפיד אישר העלאת מסים בשנת 2013 (מע״מ) ובשנת 2014 (מס הכנסה), הכל בשביל להשתלט על הגירעון. במקביל, נקבעה תקרת גירעון של 3.5% לשנת 2014, ותקרת גירעון של 2.5% לשנת 2015 (תזכורת: הגירעון הוא הפער בין הוצאות הממשלה לבין הכנסותיה).
בדיעבד, ייתכן שאפשטיין הפחיד את לפיד יתר על המידה. בחודשים האחרונים חפרתי וחפרתי בעניין הזה, ולא הצלחתי למצוא עדויות לכך שאפשטיין הפחיד את לפיד בכוונה תחילה, בניסיון אלים ״לגנוב״ את התקציב ולהפחית את הגירעון ויהי מה בתוך שנה. זה ככל הנראה היה אובר-שוטינג כתוצאה מהשנתיים שקדמו לכך.

1. הבעיה של נתניהו: איך להכניס 10 מיליארד שקל למסגרת של 8 מיליארד שקל?

הנה ניסוי: קחו 8 מיליארד שקל וחלקו אותם למשרדי הממשלה השונים, תחת ההנחה שמערכת הביטחון מקבלת את כל ה-8 מיליארד שקל (וצריכה לפחות עוד 2 מיליארד שקל מעבר לכך). כמה נשאר למשרדי הממשלה האחרים? להמשך קריאה ←