1.
בסוף השבוע האחרון הלכתי לבקר את האחייניות הקטנות שלי, באם המושבות. מסיבות שונות ומשונות, ישבנו כולנו בגן ציבורי באחת השכונות החדשות של העיר. יותר מכל, האירוע הזכיר לי את יום כיפור בעיר, כשכל הרחובות נשטפים חובשי כיפות לבושי לבן. לא יודע למה, אבל משהו במעמד הזה לא נוח לי. כנראה בגלל העובדה שאנשים רבים מדי שלבושים אותו הדבר, חושבים אותו הדבר, ומתנהלים אותו הדבר, מפחידה אותי. היא הפחידה אותי תמיד. בעיקר בצבא.
בכל אופן, האחיינית הצעירה ביותר שלי, רומי, אמרה לי משהו שהדליק אצלי את כל הפיוזים. אני לא זוכר את הציטוט המדויק, ואני זוכר שזה היה תלוש לחלוטין מהקשר כלשהו – אחרי הכל, היא בת שלוש – אבל אני זוכר במפורש שהיה קשור שם אלוהים, איכשהו. "אלוהים ברא…" או "אלוהים עשה" או משהו כזה.
באופן אינסטנקטיבי ממש עניתי לה בפשטות "אבל אין אלוהים". רומי התבוננה בי בעיניים כחולות גדולות ותוהות. פתאום התחרטתי לרגע שאמרתי את מה שאמרתי, ורגע לאחר מכן מיד התחרטתי על החרטה. בעיקר הייתי נבוך ומבולבל. למזלי, אחת המולקולות אי שם בנימי מוחה של רומי המשיכה עם הזרם, ורומי מיד עברה לנושא אחר, מרתק לא פחות: חול. ליתר דיוק, התפלשות בחול.
כל מה שרציתי להגיד בקטע הזה, כפי שאמרתי בעבר לאדר, ושבתי ואמרתי, מרגיזה אותי מאד העובדה שאנחנו מקבלים כמובן מאליו את שיטת החינוך הישראלית הקיימת, לפיה כבר כשהם רכים בשנים, נחשפים הילדים למושג "אלוהים". מושג, שלטעמי, טוב היה לכולנו לו היה נעלם בהדרגה מן העולם, או מוחלף במשהו אחר. על כל פנים, זה לגמרי לא נראה לי טריוויאלי שילדים קטנים יקבלו את המושג הזה ללא שום מימד ביקורתי, אלא בבחינת אמת בסלע. זה פשוט מעוות. יותר מכל, זה מזכיר לי את העובדה שחוק גיוס חובה חל בכוונת מכוון על ילדים בני שמונה עשרה, כאלה שנפשם טרם הבשילה.
2.
לא הצלחתי להביא שום סיפור משמעותי השבוע לעיתון. למעשה, חוץ מכותרת קטנה אחת, אני אפילו לא בטוח שהצלחתי להכניס בכלל משהו בעיתון. עכשיו, זה לא שלא עבדתי. אלא שהכנסת בפגרה, ומלבד דיונים ספורדיים שמתקיימים בה, לא באמת קורה משהו. נקודת השיא הראשונה של בניית תקציב 2009 וחוק ההסדרים עימו כבר מאחורינו, ונקודת השיא הבאה עוד לפנינו, וממילא לא אהיה בארץ לכשיגיע התקציב לכנסת. בקיצור, מין שעת דמדומים לא ברורה.
כל העסק הזה עושה לי לא נעים בפרקים. כמו שיגרון שמחמיר בסתיו. אני מרגיש שעין בוחנת מתבוננת בי ומסמנת אי אילו סימונים בגיליונה השחור, מחכה ליום הדין. זה לא נעים לי, פשוט לא נעים. אני חש איזה צורך סמוי להתקשר לעשרות אנשים, לחטט בפחי אשפה ולדלות פיסות מבאישות, הכל בשביל שיהיה משהו. משהו.
לא משהו.
3.
בעוד שבועיים פחות יום פוזי ואני ממריאים מכאן. אנחנו נוסעים לטייל בחתיכה קצרה מדרך המשי. נתחיל את הטיול באוזבקיסטן, נמשיך לקירגיזסטן, ונקנח בצפון מערב סין, מעוזן של המדבריות הגדולות נושאות השמות האקזוטיים.
יהיה טוב להתרחק מכל זה, כרגיל, ובמיוחד לנוכח החגים הבאים עלינו. אין דבר שממלא אותי אושר גדול יותר מלדעת שבראש השנה העברית, ביום הכיפורים, ובזמן סוכות, לא אהיה אכן, אלא אהיה רחוק רחוק רחוק, ובלתי זמין, ובלתי נגיש. כזה אני, מיזנרטופ.
כמעט ושומדבר עוד לא סגור לקראת הטיול הזה. טרם התקשרתי לאחותי למחצה בשביל לוודא שהיא באמת תבוא לשמור על החתולים. טרם בדקנו אם יש לנו כל הציוד הנדרש. טרם ישבנו בכלל על מסלול מוגדר, טרם הזמנו טיסות פנימיות או מלון ללילה הראשון. נו, יהיה בסדר. תמיד היה, תמיד יהיה. וחוצמזה, יש לי מרוקאית משוגעת על ידי, כפי שמוכיח הביקור הבוקר במשרד הפנים, אז מי אני שאלין, ומי אני שאדאג.
4.
וכל זה לפני שדיברתי על מצב הרוח הלאומי.
5.
וגם, יש לי המון מה להגיד על הפולמוס שנוצר בבלוגספירה סביב שלי יחימוביץ' ודב חנין. בעיקר מה להגיד על שלי יחימוביץ' ודב חנין. פעמיים כבר ניסיתי לשבת ולכתוב משהו סדור. בשתי הפעמים מצאתי את עצמי מצנזר את עצמי לדעת. לרגע חשבתי לכתוב פוסט סגור עם ססמא, אבל החלטתי לרדת גם מזה. כוס אוחתו.
6.
בברכת "שנדע שבועות יפים מאלה". ואפרופו אלוהים – או יותר נכון, אלוקים – באדיבות טל אשאיר אתכם עם אחד השירים מתוך האלבום של שולי רנד, "ערפל". האזנה נעימה.