שמן

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

כמעט כל הזמן אני מרגיש שמן.

כשאני מתלבש, בעיקר אם זה אחרי שאכלתי משהו. כשאני מתבונן במראה, בעיקר בחולצות מסוימות. בזוויות מסוימות אני מרגיש שמן אפילו יותר. אני מרגיש שמן כשאני הולך ברחוב ופתאום אני מרגיש שאני צריך לסדר את החולצה שלי. אדיר מילר קרא לזה פעם ׳תנועות של שמן׳. אז ככה אני מרגיש.

אני מרגיש שמן כשאני ליד אנשים זרים שאני לא מכיר. אני מרגיש שמן כשאני במעלית צפופה. אני מרגיש שמן כשאני במכנסיים קצרים. אני מרגיש שמן בים, אני מרגיש שמן בתור בדואר, בקיץ, כשחם ולח. אני מרגיש שמן כשאני רוכב על אופניים, כשאני יושב, כשאני רץ.

אני מרגיש שמן כשאני מסתכל בתמונות של עצמי מפעם. אני מרגיש שמן כשאני מסתכל על תמונות של עצמי מעכשיו. יש תמונות שבהן כל מה שאני רואה זה כמה שאני שמן. אני מרגיש שמן כשאני מסתכל למטה ונדמה לי שאני רואה את הבטן שלי הולכת לפני. כשאני אוכל ארוחה שיש בה פחמימות אני מרגיש הכי שמן שיש.

2.

להרגיש שמן זה לא פונקציה של משקל, זה פוקנציה של מיינד סט. המילה הזו ׳מרגיש׳, היא קצת מתעתעת, כי זה לא כל כך קשור לתחושה (לפחות אצלי) אלא למצב הנפשי שבו אני, לאופן שבו אני תופס את עצמי.

אני תופס את עצמי כאדם שמן, וזה לא כל כך קשור לכמה אני שוקל.

אם בשלב הזה אתם אומרים לעצמכם ׳איזה שמן, אתה רזה׳, אז אני רוצה שתדעו שאני מרגיש שמן במיוחד כשאנשים שלא ראו אותי הרבה זמן אומרים לי ׳וואו ממש רזית׳. כי מה שאני שומע זה ׳פעם היית ממש ממש ממש שמן ולא אמרנו לך את זה, עכשיו אתה קצת פחות שמן׳. אל תגידו לי שרזיתי. בכלל, עדיף שלא תגידו שום דבר על איך שאני נראה, לא לטוב ולא לרע.

3.

אני יודע מתי זה התחיל. התפיסה הזו. התחושה שאני שמן. זה התחיל כשבפרק זמן מאוד מהיר, יחסית, איבדתי הרבה משקל, יחסית. זה התחיל כשהפסקתי עם הסוכר.

לא ידעתי שזה מה שיקרה. בסך הכל רציתי להפסיק לאכול סוכר, ועל הדרך גם הפחתתי משמעותית את כמות הפחמימות שאני אוכל, כי פחמימות הן סוכר. ואז קרה דבר שלא חשבתי עליו בכלל – הקילוגרמים עפו ממני. בפרק זמן של חודשים ספורים, לא יודע בדיוק כמה, איבדתי יותר מעשרה קילו. בשלב מסוים נבהלתי, כי ראיתי שהמשקל שלי לא מתייצב, אז החזרתי קצת פחמימות. ומאז, לא מתחשק לי לחזור למשקל הקודם שלי.

זה היה נחמד להיות במשקל החדש הזה. פתאום הבגדים שלי נהיו גדולים עלי ויכולתי לקנות בגדים במידות קטנות יותר. חולצות מעט צמודות יותר, ג׳ינסים מעט צרים יותר. סלים פיט כאלה. איזה כיף כשהמילה סלים, וגם המילה פיט, נכנסות לתוך הבגדים שאתה לובש.

זה היה כל כך נחמד להיות במשקל הזה, שכשעברנו לארה״ב התחלתי לרוץ. וכשהתחלתי לרוץ איכשהו התחלתי לחשוב שכל זמן שאני אמשיך לרוץ, ולא לאכול סוכר, אני לא אהיה שמן. גם כשלא היה לי כוח לרוץ המשכתי לרוץ, בשביל לא להיות שמן. ואיפשהו בנקודה הזו התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר אצלי בראש. זה היה לפני שנתיים וחצי, בערך.

4.

מאז חזרנו לישראל, ולצערי אני כבר לא רץ. ניסיתי. ניסיתי אפילו כמה וכמה וכמה פעמים, אבל הטופוגרפיה של ירושלים קשוחה לי מדי. חיפשתי משהו אחר. במקום לרוץ התחלתי ללכת ברגל. גם ככה אני אוהב ללכת ברגל. חצי שעה לעבודה וחצי שעה בחזרה. אבל זה לא אותו דבר. הרגשתי שאני מתחיל להשמין. חיפשתי משהו אחר אז התחלתי לרכב באופניים. בינתיים התאהבתי באופניים, אבל הן לא גורמות לי לא להרגיש שאני משמין. כך שאני בבעיה. נדמה לי שאני מתנפח מיום ליום. לפעמים, ממש הייתי רוצה להפסיק לאכול.

אני לא יודע כמה אני שוקל היום, כי אני לא נשקל. אני לא נשקל כי אני לא רוצה להרגיש שמן. אם אני צריך להמר – נדמה לי שאני שוקל סביב ה-70 קילו, כנראה שקצת פחות. אני מטר שמונים ושתיים, כך שה-BMI שלי הוא לגמרי באמצע הנורמה, בדקתי. אבל מה שבטוח הוא, אני לא רוצה לחזור למשקל הקודם שלי, למרות שגם הוא היה לגמרי לגמרי בנורמה.

אני לא יודע אם מה שיש לי נחשב בתור הפרעת אכילה. נדמה לי שלא, כי נדמה לי שלהכיר במה שיש לי בתור הפרעת אכילה יהיה לעשות עוול לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה של ממש. ואולי זה מה שכל מי שיש לו הפרעת אכילה אומר, אני לא יודע. אני מוכן להביא את האפשרות הזו בחשבון.

זו בדיוק הסיבה שבגללה החלטתי לכתוב את הפוסט הזה.

4.

זה נושא שמאוד מאוד לא נוח לי לדבר עליו. דיברתי עליו עד כה רק עם אשתי, וגם זה ממש מעט. היא חושבת שאני צריך ללכת לטיפול. אני חושב שהיא צודקת. אבל אני לא הולך. חוצמזה, זרקתי את זה פה ושם למספר מאוד מצומצם של אנשים, קצת בצחוק, קצת לא. רובם לא לקחו את זה ברצינות, ואיכשהו זה התאים לי.

אבל אז קראתי השבוע את הכתבה הזו בהארץ, והחלטתי שאולי הגיע הזמן שאני אכתוב על זה משהו. אם תיכנסו לכתבה הזו תמצאו בה תשעה מונולוגים של תשעה גברים שמוכנים לדבר בפתיחות ובאומץ על דימוי הגוף שלהם. על כמה הם מרגישים בנוח או לא בנוח עם הגוף שלהם, על מה מודל היופי הגברי שהם גדלו לאורו, או חיים בצילו היום, ועל כל הדברים האלה שגברים לא מדברים עליהם בדרך כלל. שאף אחד לא מדבר עליהם בדרך כלל.

זה הזכיר לי פרק בפודקאסט שאני מאוד אוהב ששמעתי מוקדם יותר השנה. לפודקאסט קוראים ספורקפול, והוא על החיבור שבין פסיכולוגיה ואוכל באופן כללי. למי שאוהב את שני הנושאים האלה, זה פודקאסט מומלץ. לא אחיד ברמתו, אבל מומלץ. לפני כמה חודשים נפלתי במקרה על פרק שעסק בהפרעות אכילה אצל גברים, נושא שלא מדובר כל כך. תוכלו למצוא את זה כאן. לצערי העמוק הם שמו את הפרק הזה מאחורי חומת תשלום, אז הוא לא נגיש ככה סתם, אם כי תוכלו לקרוא את התמלול. בכל מקרה, אם יש לכם או לכן הפרעות אכילה, היזהרו, זה מטרגר מאוד.

הפרק הזה מביא ראיונות עם שלושה גברים אמריקאים, בגילאים שונים ובתחנות שונות בחיים שלהם, שסובלים ומתמודדים עם הפרעות אכילה. אחד אנורקסי, אחד בולימי, אחד פיתח אובססיה לאימונים גופניים ולתזונה בריאה (יש לזה שם – אורתורקסיה).

היה לי מאוד מאוד קשה להאזין לסיפורים שלהם, אבל לא יכולתי להפסיק. ה-דבר שהרגשתי שהיה משותף לשלושתם, ולי, היה זה: כולם אמרו בצורה מאוד מפורשת שהם לא מסוגלים לספר על הבעיה שלהם לאף אחד, אפילו לא לבנות או לבני הזוג שלהם, אפילו לא להורים שלהם, ובטח לא סתם ככה לגברים אחרים. עבור שניים מהם, הראיון לפודקאסט היה הפעם הראשונה שבה הם היו מסוגלים להודות בגלוי שיש להם הפרעת אכילה.

הפרעות אכילה אינן שכיחות אצל גברים. הן הרבה יותר שכיחות אצל נשים. הרבה הרבה יותר. ובכל פעם שאני חושב שאני מרגיש שמן, ושאני חושב על זה שאני חושב שאני מרגיש שמן, אני מבין שאצל נשים הבעיה הרבה הרבה יותר קשה, כי העולם מודד אותן – אתכן – כל הזמן, כל הזמן כל הזמן כל הזמן בלי הפסקה, לפי איך שאתן נראות.

וזה נורא. זה יכול להוציא מהדעת.

ועדיין, זה קיים גם אצל גברים. לפי הנתונים שהיו בפרק הזה 25% מהגברים האמריקאים סובלים מהפרעת אכילה כלשהי. רק 10% מהגברים האלה מטפלים בהפרעה שלהם.

5.

את הסיפור על הפודקאסט הזה ועל היקף הפרעות אכילה אצל גברים סיפרתי בתוכנית הרדיו של ליאל קייזר ושלי ב-28 בינואר השנה. מאז לא דיברתי על זה שוב בפומבי, עד שהגיעה הכתבה הזו בהארץ השבוע, ופתאום משהו בי הרגיש נוח יותר. אני לא לבד. יש עוד גברים שמרגישים ככה. ואם נדבר על זה יותר, אולי זה יעזור.

נדמה לי שמה שהגביר אצלי את תחושת ה׳אני נורא שמן כל הזמן׳ הוא המקצוע שלי. או ליתר דיוק, העובדה שאני מופיע בטלוויזיה על בסיס יומי. בשלב מאוד מוקדם של העבודה הזו נדהמתי לגלות עד כמה אנשים מעירים לך על איך שאתה נראה. אנשים זרים לחלוטין, שמעולם לא פגשתי, מרגישים מאוד בנוח להגיד לי שהחולצה שלי היתה יפה, או לא יפה, ושהשיער נראה בסדר, או לא בסדר, ושהז׳אקט גדול מדי, או מכוער, ושהצבע הזה לא מתאים לי, וזה דווקא כן, ועוד המון כאלה.

אף אחד מהאנשים האלה לא אמר לי אף פעם שאני שמן, אבל כשכל הזמן עוסקים במראה שלך, זה מתחיל לדפוק לך את השכל. ׳הם כולם רואים כל הזמן כמה אני שמן׳, אני חושב לעצמי כשאני מחליף בגדים לתוכנית, וכשאני נעמד מול המצלמה, ושניה לפני שהבמאי או הבמאית מגיעים בספירה שלהם ל-3… 2… 1… קיו. זה גם השלב שבו אני מכניס את הבטן. על מי אני עובד, אני כל הזמן מכניס את הבטן.

אבל גם עבור גברים שלא עובדים בטלוויזיה, קשה היום להימנע ממסרים ויזואליים מעודדי רזון וחיטוב שקופצים עליך מכל העברים. באינסטגרם, בטיק טוק, בפייסבוק, בשלטי חוצות, בפרסומות לטלוויזיה. לכולם יש קוביות בבטן, כולם יכולים להצטרף לנינג׳ה ישראל מחר בבוקר, כולם שותים שייק חלבון מיד בסוף האימון שלהם. בטיקטוק יש אינספור גברים שמעלים סרטונים על ארוחות ואימוני החיטוב שלהם. מלא. לאחרונה אפילו קופצות לי פרסומות למשהו שאשכרה נקרא ׳אבא חטוב׳. מה זה החרא הזה.

וכן, אני יודע, אצל נשים זה ככה כבר מאה שנה או יותר, וזה הרבה יותר גרוע. אני לא מכחיש את זה. להיפך, זה נורא. רק רציתי להעיר שזה נהיה ככה גם אצל גברים, וזה לא כיף לי בכלל.

6.

אני בן אדם מתפקד. אני הולך לעבודה, אני נפגש עם חברים. אני אוכל איתם ביחד. מחר אני הולך למסיבת בריכה שהוזמנתי אליה ואני אהיה שם בלי חולצה. למדתי לחיות עם זה. אבל בכל הזמן הזה, בכל המפגשים האלה, ברכב, בחוץ, על האופניים, באולפן – אני כל הזמן מרגיש שמן. אני כל הזמן חושב על זה. וזה ממש ממש מתיש ולא נעים לי.

אוקי, מה עכשיו? עכשיו אני אסיים לכתוב את הפוסט הזה, כי אני לא חושב שאני יכול לצלול לזה יותר עמוק מבלי להרגיש שזה יותר מדי חשוף. אבל שניה לפני כן, יש לי בקשה. אם אתם רוצים להגיב, אני אשמח, בשביל זה הפלטפורמה הזו קיימת. היא לא חד כיוונית. רק עשו לי טובה – בעדינות בבקשה. אה, ואל תכתבו לי שאני לא שמן. זה לא עוזר. בדיוק להיפך.

תודה שקראתם.

תגובות

  1. מיכל מסוסאני

    האמת… הזדהיתי עם כל מילה!
    ויותר מכל אתה בחור מבריק ושנון בצורה יוצאת דופן.
    נהנית בכל פעם מחדש להקשיב לפודקסטים שלך.

  2. גד

    שאול, תודה רבה על השיתוף, אני יודע כמה אומץ זה דורש, לקחת את ההתמודדות האישי שלך מול עצמך, ולהפוך אותה להתמודדות שלך מול כל מי שקורא את הפוסט הזה (והלוואי שהייתי אמיץ כמוך לדבר על הנושא כך הפומבי).
    אני חוויתי בדיוק את מה שתארת בתקופת התיכון. הייתי קצת שמנמן ולא בכושר, התחלתי לעשות הליכון וריצות בשביל קצת זמן לעצמי להרהר במחשבות לבד, וירדתי בצורה דראסטית במשקל, וכשלא יכולתי להמשיך לרוץ התחלתי לעלות במשקל ונגעלתי מעצמי.. תוך זמן קצת מאוד נהייתי בולמי והרגשתי ובמשך שנתיים הייתי מקיא אחרי כל ארוחה, ומסתובב עם מברשת ומשחת שיניים בכיס, כדי להיות מוכן לסוף הארוחה..
    לא העזתי לשתף אף אחד בזה, והצלחתי להתגבר על זה רק אחרי שראיתי שאני מתחיל להתעלף ולאבד הכרה לעיתים תכופות והבנתי שאני מסכן את עצמי, אך זו לא התמודדות קלה בכלל, ולמלא ברגשות אשמה.
    אני חושב שכגבר יש קושי מאוד גדול לשתף בהפרעות אכילה, כי כי מעבר לבושה הכללית המלווה לעניין, יש גם את התפיסות הגבריות שהופכות הכל למביך עוד יותר.. אצל נשים זה דבר ידוע ומובן (ומוחצן לחלוטין) שכל המדיה יוצאת דימוי גוף לא הגיוני ושורטת נדים בכל הגילאים לגבי הגוף שלהן, אך כגבר אין כל שיח בנושא, ויש את החשש שאתה עלול להפוך לבדיחה עם תספר על כך.
    שאול, אתה איש תשקורת מוערך, ואני בטוח שבפרסום הפוסט הזה, לא עזרת רק לעצמך בעצם השיתוף, אלא גם לעוד המון גברים כמוני שמתמודדים מידי יום עם ההתסכלות במראה, בתמונה או בצלחת, ומרגישים שמנים.

    תודה

להגיב זה מגניב

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.