בלי מלים

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

יש רגעים שאתה מרגיש שאתה חי את החיים עם שעון מתקתק ברקע. שעון סופר לאחור. כשהיינו בארה״ב וקראתי הרבה יותר באנגלית ממה שאני קורא עכשיו, שמתי לב שהאמריקאים מתארים לפעמים רגעים בתור crisp. אני זוכר שלא הצלחתי להבין את זה. crisp זה בשביל לתאר תפוח, לא בשביל לתאר את הבוקר, או את האוויר. אבל לאחרונה, לאחרונה נדמה לי שאני מבין את זה יותר. לאחרונה כל הימים מרגישים לי קצת crisp, אבל לא בקטע טוב. לא. בקטע של משהו שנשמט מהידיים. בקטע של חיים פריכים, כאלה שעוד שניה מתפוררים לרסיסים שאי אפשר להדביק בחזרה.

2.

לאחרונה אני מתבונן בו יותר. מנסה לקלוט כל פרט, כל ניואנס. ללמוד לעומק כל תו פנים. לשנן כל תנועת גוף בשביל להיות מסוגל לזכור אותם היטב אחר כך. זו תחושה מוזרה, לנסות לחיות את החיים שלך באמת, בכוח, כל רגע ורגע מהם. חיים שעד לפני שניה חיית בלי התכוונות מיוחד. חיים שעברו.

לאחרונה אני בתחושה שאני צריך לחיות כל יום בנפרד. כאילו זה יומי האחרון. אבל לא בקטע טוב. לא בקטע של ׳היום הוא היום הראשון לשארית חייך׳. גם לא בקטע נהנתני של ׳אכול ושתה כי מחר נמות׳. סתם, בקטע של להתאמץ לחיות. המאמץ הזה מעייף אותי. אני מגיע לערבים מותש. עבדתי פעם עם מישהי שזה היה לה מעייף לאכול. היא לא אהבה לאכול, היא אכלה כי אין ברירה, אבל הייתה מעדיפה לעשות ניתוח שיפטור אותה מהצורך הזה. אז ככה זה מרגיש לי לחיות, לאחרונה.

3.

כשהוא היה ממש צעיר, תינוק בן חודש, דמיינתי איך יראו החיים שלנו ביחד. אבא ובן. איך זה יהיה לגדל אותו, איך זה יהיה כשהוא יגדל. כתבתי אז את הדבר הזה. קראתי את זה הבוקר מחדש ונדהמתי כמה לא ידעתי לדמיין דבר מלבד את חיי שלי בתור ילד, את הפנטזיה שלי על להיות אבא, ואת הפנטזיה שלי על להיות ילד מחדש.

בפועל זה הולך קצת אחרת.

4.

5.

על השידה על המיטה שלי נערמה לה ערימה של ארבעה ספרים שניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. בשביל לכתוב אני לא זקוק למוזה. הכתיבה קלה לי. אבל בשביל לקרוא דווקא כן. ולאחרונה אין לי. והיום, באורח נדיר באמת, גם אין לי סבלנות לכתוב. לסדר את המלים בסדר הנכון, בקצב הנכון, מבלי להתרשל. היום פשוט רציתי להקיא קצת על הדף, מבלי להתנצל על זה. לפעמים גם זה נדרש.