1 המכתב שמופיע בתחילת הפוסט הזה הוא מכתב ששלח לי מישהו שאשתו עובדת בהדסה. לא אסגיר יותר מדי פרטים, אבל נדמה לי שאפשר להבין לבד שלא מדובר בעובדת שמשתכרת שכר גבוה במיוחד.
את המכתב הזה הוא שלח לי בעקבות תמונה שפרסמתי אמש בעמוד הפייסבוק שלי – רשימת בעלי השכר הגבוה בהדסה (חמישה רופאים, השיאן שבהם השתכר בשנת 2012 יותר מ-5 מיליון שקל, כשרוב הסכום הוא מביצוע ניתוחי לייזר באופן פרטי במסגרת בית החולים).
אחרי שפרסמתי את התמונה הזו, הוא התרגז עלי. אמר לי שזה מעשה פופוליסטי. שבמקום להתמקד בכאן ועכשיו, בעובדי הדסה ש*לא* עושים מיליונים מדי שנה ו*לא* מקבלים את השכר שלהם בזמן כבר כמה חודשים טובים (והשבוע הם התבשרו שיש סיכוי שלא יקבלו מחצית מהשכר שלהם בכלל כי הכסף בקופת הדסה פשוט נגמר), אני מתמקד בקבוצה קטנה של רופאים שלה אין בעיה כלכלית להעביר חודש עם חצי משכורת.

2 סיפור הדסה הוא מהסיפור המורכבים ביותר שיצא לי לכסות בחודשים האחרונים. זה סיפור עם הרבה מאוד גופים אינטרסנטיים שמושכים בחוטים, כל אחד לכיוונו שלו. זה סיפור על הרבה מאוד כסף, על ניהול כושל, על אזלת יד מצד המדינה, על בית חולים שלכולם ברור שהוא "גדול מכדי ליפול" אבל לאפאחד לא ברור מה איך המדינה צריכה בדיוק לקחת אחריות על העניין הזה, על שכבה גדולה של עובדים שנלקחו בני ערובה בידי קבוצה קטנה יחסית של רופאים שמשתכרים שכר גבוה מאוד באמצעות הרפואה הפרטית שהם עושים בבית החולים. זה סיפור על בית חולים עני, עם שכבה קטנה של רופאים עשירים. הפוסט הזה הוא ניסיון חלקי לעשות קצת סדר בבלגאן הזה, כי נדמה לי שיש מוסר השכל לסיפור הזה.
בתמצית: בית חולים הדסה נמצא בגירעון מצטבר של כ-1.3 מיליארד שקל. הגירעון שלו בשנת 2011 היה 240 מיליון שקל, ומאז הוא רק גדל. אין דוחות כספי פומביים לשנים 2012-2013, אבל ההערכות שונות מדברות על גירעון שחצה את ה-300 מיליון שקל בשנה. מה זה אומר? זה אומר שלהדסה אין כסף לשלם לספקים שלה. והספקים שלה, בראש ובראשונה, הם העובדים עצמם. הוצאות השכר בהדסה, כך לפי בדיקת משרד הבריאות, עומדת על כ-80%-90% מכלל הוצאותיה, בהשוואה ל-75% בבתי החולים הממשלתיים האחרים. הואיל ן-10% לבדם לא מספיקים בשביל לעשות מספיק רכש לבית החולים, בית החולים נכנס לגירעון שנתי של כ-10% לפחות (ההכנסות של בית החולים עומדות על יותר מ-2 מיליארד שקל). הוא פשוט נמצא במינוס כרוני, וצובר עוד ועוד ועוד חובות.
עכשיו זה עומד להיפסק.
הדרך לצאת ממעגל הגירעון הזה חייבת לעבור דרך קיצוץ ההוצאות של בית החולים בבסיס שלהן. ומאחר ש-90% מהוצאות בית החולים הן על שכר, כמעט מובן מאליו שמרבית הקיצוץ צריך להיעשות שם – בשכר, ובכוח אדם.
הבוקר דיברתי על זה בתוכנית של קרן נויבך ברשת ב' "סדר יום". אחרי דיבר סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר האחראי על תחום הבריאות, משה בר סימן טוב. הוא הביע שם עמדה מפורשת: מבלי קיצוץ בשכר העובדים ובגודל כוח האדם, המשמעות תהיה שאם המדינה תזרים כסף לבית החולים הוא יכסה את הגירעון באופן זמני בלבד, ובתוך שנה או שנתיים הגירעון ייפתח שוב. המשמעות תהיה, כלשונו, שמשלם המסים מסבסד את השכר המופרז של רופאי הדסה.
הרופאים, מטבע הדברים, מתנגדים לחלוטין. הם מוכנים לקיצוצי שכר, אבל דורשים שלפחות חלק מהקיצוץ ייעשה בצורה של הלוואה, כלומר כקיצוץ זמני שבסופו הכסף חוזר אליהם. קיצוץ כזה לא מקובל על משרד האוצר משום שהוא לא עונה על הדרישה של האוצר לעשות קיצוץ בסיסי וקבוע בתקציב.
בינתיים, בצל חוסר היכולת לסיים את המשבר הזה, שכבה שלמה של עובדי הדסה – אלה כמו זו שכתבה את המכתב שמופיע בתחילת הפוסט הזה, נלקחו כבני ערובה בידי הנהלת בית החולים מצד אחד ובידי קבוצת הרופאים הבכירים שעושים כסף טוב מהרפואה הפרטית בהדסה בצד השני (לא כל הרופאים הבכירים עושים שירותי רפואה פרטית – שר"פ, אלא קבוצה של 10%-15% מהרופאים הרלוונטיים, אם אני זוכר נכון).

3
משבר הדסה צפוי להסתיים עד יום שני בבוקר. זו ההערכה שלנו כרגע. הואיל ודברים משתנים שם מאחורי הקלעים כל הזמן, ייתכן שגם ההערכה הזו תשתנה בהמשך. ההערכה הזו מבוססת על הדד-ליין שהציבו העובדים להנהלה. אם לא תשלמו לנו את יתר המשכורת עד יום שני בבוקר, אנחנו נוטשים. לא נעבוד בחינם.
המשמעות של השבתה כללית של בית החולים היא הרסנית, כמעט ואי אפשר לדמיין אותה. תארו לעצמכם שהכל נסגר. אמבולנסים מפנים פצועי תאונות דרכים לבית החולים שערי צדק או לבתי החולים באזור המרכז, יולדות צריכות ללכת להתחנן למקום בשערי צדק או לנסוע אל מחוץ לעיר (רק תזכורת – בירושלים גרים איזה מיליון אנשים, חלק גדול מהם משכבות חלשות מאוד, שלרובן אין רכב ויכולת התניידות אל מחוץ לעיר שלא בתחבורה ציבורית), ופלוס מינוס רק מי שמחובר לדיאליזה או למכונת לב ריאה נשאר מחובר. כל היתר – מפסיק. כמה זמן תרחיש כזה יכול להתרחש עד שהמדינה תתקפל? לדעתי לא הרבה. אולי שעות ספורות. בתרחיש כזה סביר להניח שראש הממשלה יתערב במהירות, יכריח את האוצר להגיע להסכמה מהירה עם ההנהלה והעובדים, ושלום על ישראל.
לכן, ההערכה שלנו היא שלא נגיע לשם. שההכרעה תהיה ברגע האחרון שלפני זה. כלומר, או במוצאי שבת או ביום ראשון בערב. כל זה בתנאי שהדסה או המדינה לא מוצאות כסף בשביל לשלם לעובדים את החלק השני של המשכורת שלהם. אם הם יצליחו למצוא דרך לעשות זאת (בסופו של דבר זה רק שאלה של רצון, זה לא כזה מסובך), אז ההכרעה תידחה עד לחודש הבא.
לכן, בשורה התחתונה, זו שאלה של מי ימצמץ ראשון. אם המדינה תמצמץ ראשונה, המשמעות תהיה שהיא מוכנה לשפוך כסף על בית החולים מבלי לקבל בתמורה קיצוצי שכר בסיסיים כפי שהיא דורשת כעת. מנגד, אם ההנהלה תמצמץ ראשונה, המשמעות תהיה ללכת לבית המשפט ולבקש הקפאת הליכים – כלומר, הגנה מפני העובדים שלא יגישו בקשה לפרק את בית החולים.

האלטרנטיבה הנוספת – הלאמת בית החולים בידי המדינה – נמצאת איפשהו בחלל האוויר אבל לא באיזורים האופרטיביים, נכון לפחות לשעה זו. יש גורמים במשרדי האוצר והבריאות שקוראים להלאמה – גם במשרד הזה וגם במשרד הזה – אבל יש גם גורמים שמתנגדים לכך, או שטוענים שלא ניתן לעשות זאת בשלב זה, ולכן זה לא על הפרק מבחינה אופרטיבית. לפחות לא כרגע. אם הייתה יוצאת לדרך, פירושה של הלאמה היה הזזה הצידה של הבעלים הנוכחיים של בית החולים – הארגון הפילנתרופי האמריקני נשות הדסה – בין אם באופן קבוע או זמני, החלת כללי השכר של המדינה על עובדי הדסה (הם אינם מקבלים היום משכורת מן המדינה משום שבית החולים לא שייך למדינה) כלומר קיצוצי שכר משמעותיים. מי שלא היה מוכן לזה, היה נדרש ללכת. בנוסף, בית החולים היה מאבד את הזכות ההסיטורית שלו לנהל רפואה פרטית בתשלום בין כתלי בית החולים. בתמורה המדינה הייתה נדרשת להזרים הרבה מאוד כסף בשביל להבריא את בית החולים. צעד דרמטי כזה היה שולח הדים בכל רחבי מערכת הבריאות הציבורית, וכבר עברתי את ה-1,000 מלים בפוסט הזה אז לא אתחיל לפרט את ההשלכות של זה כאן. בעיקר כי זה לא על הפרק כרגע.

הסיפור של הדסה הוא סיפור עצוב. מוסד ירושלמי מפואר, אחד מארבעת בתי החולים הגדולים והמובילים בישראל, אלפי עובדים שלא מקבלים את השכר שלהם אבל כן צריכים להמשיך לשלם על הגנים של הילדים ולהחזיר את המשכנתא ולשלם חשבון חשמל. זה לא היה צריך להיות כך.