0
קודם כל, מוזיקה:

(אני מאוד אוהב את ישי ריבו. ובכלל, אני מאוד אוהב מוזיקה יהודית-דתית-לייט. לא כלייזמרים, אלה כזה. מסוגל להקשיב ליונתן רזאל, ישי ריבו, שולי רנד ואחרים כל היום. לא מתחבר לטקסטים בשום צורה, אבל זה פשוט יפהפה).

1
יום כיפור. יום כיפור ואני יושב על הספה בקיימברידג׳. יום כיפור ואני יושב על הספה בקיימברידג׳ ועכשיו שעת בוקר מוקדמת. הילדים הלכו לבית הספר, נירית תיכף תלך לאוניברסיטה, ואני אשאר לבדי. בישראל, היכן שהחברים, היכן שחלק גדול ממי שאני, כבר שעות אחר הצהריים. בכל יום אחר זה לא כל כך משנה, היום זה קצת משונה, כי כיפור.

אני לא אדם מאמין. למען האמת, אני אדם שמאמין שלא. אני לא אוהב את הדת, אני לא מוצא בה דברים יפים – לא כי אין אלא כי אני לא מחפש – אני לא אוהב את הקונספט של דת, אני לא חובב מסורת. אני חושב שאנשים צריכים לבנות את המסורות שלהם כפי שהם תופסים את העולם ולא רק משום שככה עשו אבותיהם ואבות אבותיהם במשך אלפי שנים. איני רואה ערך פנימי בקיום מסורת רק משום שזו המסורת.

שפכתי את כל מנת השליליות הזו בשביל ליצוק את היסודות שעליהם עומדת התחושה המשונה שלי ביום הזה. משונה לי לשבת כאן לבד על הספה. משונה להיות להיות רחוק מהחברים ומהמשפחה ביום הזה. משונה לי לדעת שכאן, בצד הזה של האוקייאנוס, הכל מתנהל כרגיל, ואילו בבית, בישראל, הכל עוצר מלכת. זה גורם לי להרגיש misplaced (אין לי תרגום טוב למילה הזו).

2
בשנים האחרונות, לפני שהגענו לכאן, נהגנו להעביר את יום כיפור בים. חברות טובות (הי מיכל, הי ואלריה) נתנו לנו את הדירות שלהן על יד הים, וגילינו יום כיפור שלא הכרנו, ואפילו הבאנו חברים שהפכו לימים להיות חברים קרובים מאוד. אני גדלתי בפתח תקווה, נירית בגבעת יערים. ים אף פעם לא היה חלק מחווית יום כיפור של מי מאיתנו. והנה, פתאום, חוויה חדשה.

הים בכיפור הוא הים היפה ביותר. הוא שקט ושליו. הוא נקי. הוא רגוע. הוא ים כמו שים צריך להיות, עם מעט אנשים ככל האפשר.

3
כשהייתי ילד יום כיפור היה משהו אחר. יום כיפור היה ללכת לנסוע לסבא וסבתא ברחוב דגל ראובן 62 בפתח תקווה. לעולם ברגע האחרון, לעולם אחרי מריבה של ׳נו, צריך לצאת כבר, שוב בגללך אנחנו נוסעים אחרי הצפירה׳. רגע לפני הריב הקבוע הזה, רגע לפני שהיינו יוצאים מהבית, אמא שלי היתה מקפידה לבקש סליחה מאחי וממני אם פגעה בנו במהלך השנה, ואנחנו היינו צריכים לבקש סליחה חזרה. מעולם לא התחברתי למנהג הזה. באופן כללי, היום הזה קשה לי – איני מבין את הקונספט. את הריסטרט המעושה הזו. את הניסיון לכפר על עוונותינו. למה חטאנו מלכתחילה? למה אנחנו חושבים שבקשת מחילה כללית כזו משנה במאומה את מה שעשינו?

אצל סבא וסבתא היינו אוכלים. אחר כך הולכים עם סבא לבית הכנסת. סבא היה הולך לאט, ואנחנו לצידו. מטפסים את כל רחוב דגל ראובן עד קצהו. ואז, עוד קצת אחרי הקצה, עד לבית הכנסת הקטן שבפאתי נווה עוז, היכן שהיום יש כבישים רחבים ווילות רחבות ידיים עוד יותר. וכשמגיעים לבית הכנסת – מדרגות. אני זוכר המון מדרגות. כאילו היתה חובה מוסרית לטפס עוד ועוד ועוד, לייגע את גופך לפני שתגיע למעמד המחילה.

מבית הכנסת עצמו אני לא זוכר הרבה. רק שהייתי עם סבא למטה, בעזרת הגברים, ואמא ודודה ובת דודה שלי עלו למעלה, לעזרת הנשים. גם זה נראה לי מוזר כילד, ועוד יותר היום. אני זוכר את סבא מתפלל. אני זוכר תקרת תכלת עגולה לבית הכנסת. מלבד זה איני זוכר דבר. שנים לאחר מכן, כשהפכתי בן מצווה, סבא כבר לא היה בין החיים. עליתי לתורה בבית הכנסת שלו בלעדיו. אני לא זוכר בוודאות, אבל יש סיכוי לא רע בכלל שזו הפעם האחרונה שבה הייתי בבית כנסת מבפנים בזמן תפילה (לא כולל כל מיני בתי כנסת שביקרנו בהם בחו״ל בתור תיירים).

4
יום כיפור בפתח תקווה של שנות ה-80 היה גן הנשיא.
יום כיפור בפתח תקווה של שנות ה-90 היה גן הנשיא וסיגריות.
יום כיפור בפתח תקווה של תחילת שנות ה-2000 היה גן הנשיא וניסיון הימלטות שהצליח.
מאז לא חזרתי.

5
הילדים שלי לא מכירים את יום כיפור כפי שאני הכרתי אותו. לא היינו איתם מעולם בבית הכנסת. לא לקחתי אותם בסוף יום הכיפורים לשמוע שופר כפי שאמא שלי עשתה איתי. הם לא מכירים את סדר התפילה, הם לא מכירים את התפילה, הם לא ראו את ההורים שלהם צמים אף פעם, כי ההורים שלהם לא צמים.

אין לי בעיה עם זה. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו עם קונטקסט דתי מינימלי. מדליקים נרות בחנוכה ושרים מעוז צור, מתחפשים בפורים (זה בכלל נחשב?), עושים סדר פסח ומכינים מצהבריי ביום שאחרי. אולי שכחתי משהו, אבל זה פחות או יותר מסתכם בזה. זה נשמע כמו עגלה ריקה, אבל זה לא. העגלה שלנו מלאה בדברים אחרים, במסורוות שאנחנו יוצרים בעצמנו. חלקן מחזיקות חודשיים ונעלמות, חלקן יותר. הן מסורות חיות, דינמיות. הן בכלל לא מסורות, אלה דברים משפחתיים שלנו, שאנחנו אוהבים לעשות. כמו להיות ביחד, בים, בכיפור.

יום אחד הילדים שלי, אולי, יחפשו את הדת. יחשפו את השורשים הדתיים שלהם. אולי. אולי לא. אנחנו לא מנסים לגדל אותם הרחק מהדת, אלא פשוט בלעדיה. אם ירצו יום אחד בקרבתה יוכלו ללכת בעקבות סבא שלהם, אבא שלי, שבערוב ימיו הפך מאפיקורס מוחלט לאדם מאמין ושומר מצוות.

6
בינתיים, עכשיו, על הספה בצד הלא נכון של האוקייאנוס, עד שהילדים יחזרו מבית הספר ונעשה דברים רגילים של חול, עד שזה יקרה אני מרשה לעצמי להתגעגע.
אני מתגעגע למשהו שאני לא יודע מהו, מה קווי המתאר שלו, מה הצבע שלו.

אני מתגעגע לשקט של יום כיפור. גם כאן שקט, אבל זה שקט אחר. זה שקט ריק, משעמם. השקט של כיפור זה שקט שמלא במשהו.
אני מתגעגע לסבא שלי. אני מתגעגע ללטפס איתו במדרגות, ללהרגיש חשוב שהוא לוקח אותי איתו.
אני מתגעגע לרגעים שבהם המשפחה שלי היתה יותר מלוכדת, למרות שאני יודע שהיא מעולם לא היתה. לריב, זו היתה המסורת שלנו.
אני מתגעגע לחברים שהיו, לחברים שנעלמו, שהתפזרו, לחברים שנותרו קרובים ועכשיו רחוקים מאוד.
אני מתגעגע ללהיות במקום הנכון, למרות שמעולם לא הרגשתי שאני במקום הנכון.

אני מתגעגע לאופני הביאמאקס הצהובים שלי, הכבדים כל כך. אני מתגעגע לתחושת האושר המהול בפחד בירידה של רחוב דגל ראובן בפתח תקווה. ירידה שבאה אחרי עליה מפרכת, ירידה חסרת מעצורים זולת אמא שצועקת עלי מאחורה להאט להאט כי אני יכול להתרסק, ירידה נהדרת של ילד שרוצה לבחור ממשהו שהוא לא יודע להגדיר בבירור משהו, ירידה של ילד שרוצה לעוף, של ילד שרוצה שיחבקו אותו. ילד שרוכב על אופני הביאמאקס הצהובים שלו, צובר עוד ועוד תאוצה, והלב שלו מתרומם למרומים גבוהים כל כך, מאושרים כל כך, נדירים כל כך, שזכרונם לא ימוש מליבו אפילו במרחק שלושים ומשהו שנה לאחר מכן, כשהוא יישב לבד על ספה חומה מהוהה שהיא לא באמת שלו.