ענני

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
בנסיעה חזרה הביתה העצים היו אותם העצים, אור השמש חבק את הבניינים באותה הזווית, והאנשים נחפזו לאותם עניינים אליהם הם נחפזים מדי בוקר. רק אתה והיא הייתם אחרים מאוד בתוך כל המרק האנושי הזה. חיוורים יותר. כבדים יותר. שקטים יותר. הלומים יותר. ואין איש שיבחין. העולם, כמנהגו נוהג. לא עוצר. לא בודק. אבל אתה לא. לא כמנהגך אתה, ודאי לא כמנהג העולם. הכי הפוך מזה שיכול להיות.

2.
יש לי כל מיני דימויים לתאר את הדיכאון. הדיכאון הוא כמו שמיכת כובד. מצד אחד עוטפת ומחבקת, מצד שני לא נותנת לך לקום. הדיכאון הוא כמו לחיות בתוך ענן אבק. יש טעם תפל להכל, ולא רואים את האופק. הוא כמו דוק על העיניים, כמו פיק ברכיים תמידי, כמו קרקע נשמטת.
הדימויים האלה לא עוזרים לי להבין אותו טוב יותר. לא מאין בא, ולא מתי יילך וישחרר אותי. הדימויים האלה לא עוזרים לי להבין את עצמי טוב יותר. גם לא עוזרים לסביבה להבין אותי טוב יותר. הם סתם צפים בראשי ומשתלטים עלי. כל כך הייתי רוצה שיהיה לי מישהו לזעוק לו. מישהו שיושיע. מישהו שימשה אותי מתוך בור התחתיות הזה. ברגעי שחור משחור, כשכל מה שאתה רוצה הוא שמישהו ילחץ על כפתור הפאסט פורוורד של החיים ונעבור כבר לפרק הבא, כשכל מה שאתה רוצה הוא שירדימו אותך ויעירו רק כשנהיה טוב, כשכל מה שאתה רוצה הוא שהסיוט הזה כבר ייגמר כי אתה כבר לא מסוגל להיות בתוך העור של עצמך אפילו עוד דקה אחת נוספת, ברגעים כאלה אני מבין את הכמיהה אל הנשגב, את הכמיהה לאבא.

אָנָּא סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, עֲנָנִי, כִּי אֲנִי בְּיִסּוֹרִים גְּדוֹלִים /
אָנָּא עוֹנֶה אִלְּמִים, עֲנָנִי, כִּי אֲנִי בְּמַכְאוֹבוֹת עֲצוּמִים

3.
תספר? לא תספר? למי תספר?
הפסיכולוגית שאלה אותי למה אני לא מספר. האם זו הבושה שמפחידה אותי? אוטומטית, עניתי לה שלא. אבל אז עצרתי לחשוב על זה קצת.
זו לא הבושה. זה מין תחושת חוסר נוחות, או אי נעימות. לא מהסיפור – אין לי בעיה לספר – אלא מהתגובה. מהפנים המתכרכמות, מהמבוכה, מסימני השאלה. אין לי כוח לחיבוקים, ל׳יהיה בסדר׳, להודעות בסגנון ׳כבר יותר טוב? יש הטבה?׳. העולם נמצא באינרציה, אנשים רוצים להגיע מא׳ לב׳. להתחיל את היום, לסיים אותו. אם תשתף, זה ירבוץ עליהם. קצת מן הכובד שלך ידבוק בהם. מה תפריע להם עם זה עכשיו? למה להכביד? למה לשבש? מה הטעם?

4.
כל דבר הוא טריגר. ילדים הולכים ברחוב. נוסעים באוטובוס. משחקים כדורגל. צוחקים. אנשים מהלכים עם כוסות קפה. רצים ביחד. צופים בסרטונים בטלפון. מרכיבים ביחד פסיפס מרגיז של חיים שלמים שהוחמצו.
אני מסתגר מאחורי האוזניות שלי, קבור בתוך המוזיקה, בתוך עצמי. מנסה להיטען מקרני השמש. מנסה לנשום דרך האף. משנן לעצמי מנטרות. מזכיר לעצמי שעשיתי את כל מה שיכולתי. 99% טעויות, ועדיין, ניסיתי. ניסיתי, ובכל זאת כשלתי. לפעמים נכשלים. לפעמים פשוט נכשלים.

5.
זו לא הרשימה שרציתי לכתוב. עצורות בי עוד מלים רבות. מלים ברורות, נוקבות, חדות כתער. מלים החותכות בבשר ובנפש הפצועה ממילא. מלים שלוחצות מיד על בלוטות הדמע. מלים שחודרות פנימה אל תוך הלב. תיאורים קורעי נפש, סיטואציות בלתי אפשריות. הכל שם. אבל החיים כובלים אותי ואני לא יכול לתת דרור לכל המלים האלה. ניסיתי. אפילו פתחתי פייקים וכתבתי בלי מעצורים את אשר על ליבי. אבל איש לא קרא, והמלים חזרו היישר אלי, כמו יונה שלא מצאה יבשה.
וכך, בסופו של דבר, אחרי ימים ושבועות וחודשים רבים החלטתי לכתוב משהו, אבל בזהירות. לשחרר מעט מן הלחץ הפנימי. שלא אתפקע, שלא אשתגע. אז זה מה שיצא. גיבוב סתום, קצת כמו החיים עצמם.

תגובות

  1. רנדומלי אנונימי

    אתה כותב יפה, ואני חושב שהבנתי, פיזרת מספיק רמזים דקים כדי להבחין.
    גם בקרקעית הים תמיד יש קרן אור אחת שחודרת. אני הייתי שם בתוך הדיכאון, יצאתי משם, זה אפשרי, זה קורה ויקרה להרבה אנשים. הכל חולף, ודבר אינו קבוע
    לך ישר, בלי לדעת, שמוט הכל, זה יקרה.

  2. א.ר

    מזדהה מאד. י לי נטייה לזה. שמירה על אורח חיים בריא, פעילות גופנית, יוגה וצ'י קונג עוזרים . NLP עוזר ובודהיזם עזר לי להבין טוב יותר את המיינד וזה מקל עלי

  3. אבישי

    מקסים… בבקשה תחשוב על פסילוסיבין. התרופה שאף אחד לא רוצה שתכיר.

  4. מרב רוזנבליט גולני

    הייתי לצד אדם אהוב ששקע בדיכאון עמוק והייתי עדה לסבל הכאב הבושה והאשמה, לקושי הנורא. מקווה שתאבק ותימצא את הדרך לחיות עם/לצד/תחת צילו של הדיכאון עם עזרה שמתאימה לך ובחברת האנשים שאוהבים אותך

  5. י.ג

    שאול אתה בן אדם יקר מאוד.
    לא יודע אם ניסית אבל לפעמים כדורים עושים את העבודה הרבה יותר טוב מהרבה טיפולים אצל פסיכולוג.
    בכל מקרה הרבה אהבה אליך.

  6. ורד

    מרגישים מהמילים את הכאב שלך. את הענן שמקיף אותך. יכולה לתאר לעצמי את המחנק הקבוע, הכיווץ בבטן, חוסר התיאבון, הקושי לחשוב.

    אני קוראת אותך מתקופת הקורונה. על בררנות אוכל (וידיין מעבירה לחברות לינקים לבלוג שלך), על סוכר, על קורונה, בהמשך על כלכלה, הספר, הטור השבועי..

    אין לי משהו להציע, רק לומר שמה שתרגיש בנוח לכתוב- יש מי שיקרא, ומההיכרות הטקסטואלית איתך- מה שכתוב יעזור לעוד אנשים להבין את עצמם.

    אני אקרא בכל אופן

  7. מ.ה.ק.

    אחרי אובדן מתחום "מעגל הפוריות" הייתי למעשה קבורה בתוך דיכאון קיצוני במשך חודשיים. כשחזרתי לחיים באופן חלקי הפחד והקושי המשיכו במשך תקופה ארוכה. לא האמנתי שמגיע לי להפסיק להתאבל. הרגשתי שמן הראוי שהאבל ימשיך וימשיך. בסופו של דבר נעזרתי בכדורים. כמות קטנה שחררה אותי מסבל של מעל שנתיים. אחרי תקופה קצרה הפסקתי והרגשתי טוב. לעולם לא אשכח את התקופה ההיא. היה נדמה שאין סיכוי שבעולם שהיא תיגמר. אבל היא עברה.

    אתה אדם אהוב, בתפקיד חשוב ומשמעותי בעת היסטורית. אל תישבר. אוהבים אותך כל כך.

  8. רן

    מכיר אותך כבר יותר מ-20 שנה. מעטים האנשים כמוך שנגעו בחיים של כל כך הרבה אנשים אחרים והשפיעו עליהם כה הרבה לטובה. לא חושב שיש משהו שאוכל להגיד כדי לשפר לך את מצב הרוח, וגם לא חושב שיש טעם להזכיר לך את החיים הנהדרים שבנית. תחת זאת פשוט אומר שצריכים אותך – אנחנו, המדינה, העולם, היקום, וגם אלוהים אם הוא קיים. חוץ מזה אציע לך לחזור קצת לבקר אהבה ישנה שלך – צילום. אני חזרתי לעשות קצת אוריגמי שהיה האהבה הישנה שלי – והיצירה עשתה לי פלאים למצב הרוח.

  9. שרגא

    מישהו כבר כתב זאת לפניי, נסה פטריות פסילוסיבין, הם שינו את חיי!!! יש כיום הרבה מידע בתחום.

  10. ליאור

    קראתי פעם שאבל הוא אהבה שאין לה איפה להתממש. וזה עזר קצת.
    ועוד יותר עזר לספר, כי הבושה היא חברה טובה של הדיכאון.
    והכי עוזר לפעמים זה להתמסר. דיכאון הוא מנוחה עמוקה שהגוף והנפש צריכים, בעיקר אחרי טראומה.
    מקווה שתצליח לצלול את זה ולצאת בצד השני של המים האלה רענן יותר. תודה שאתה כותב.

סגור לתגובות.