0. קודם כל מוזיקה. והפעם, משהו שבא לי טוב בתדר שלו:
1.
אחרי ארבעים ומשהו שנות קיום, הבנתי שאני טיפוס של פופ. אני פשוט אוהב פופ. זה מקפיץ אותי. זה משמח אותי. זה מעודד אותי. זה גורם לי לחייך, ולעיתים מרטיט את מיתרי ליבי וגורם לי לבכות. ג׳אז הוא תקלה, רוק הוא משהו שאהבתי פעם ואין לי שום סבלנות אליו יותר, פרוגרסיב זה יותר מדי בשבילי, רוק כבד מעולם לא באמת היה הקטע שלי, ראפ זה נחמד לי לאללה כשבא לי להרגיש שאני מקשיב למשהו עם משמעות אבל רק ישראלי כי אחרת אני לא מבין כלום, וקלאסי, קלאסי זה בשביל לכתוב ברכבת כשאני צריך להתרכז. בכל יתר הזמן? תנו לי פופ. או אביתר בנאי. שאני לא יודע מה הז׳אנר שלו, אבל אני שמח שהוא איתנו.
2.
ברחוב הרצל בירושלים, קצת אחרי המלונות, מישהו מציב בשבתות חמות במיוחד שולחן מתקפל על המדרכה ועליו כמה בקבוקי מים וכוסות חד פעמיות. כדי שהעוברים והשבים יוכלו להרוות את צמאונם. זה החלק של הרצל שהתחרד כבר, ואין לי שום ספק שמשפחה חרדית עשתה את זה. זה אחד הדברים הכי מקסימים שיצא לי לראות בירושלים לאחרונה.
3.
הקיץ הזה באמת חם נורא. הכתבות שאני קורא על הקיץ החם נורא הזה הן הכתבות שמדכאות אותי יותר מכל, וזה הרבה במצב המאוד מאוד מדכא ממילא הזה שאנחנו נמצאים בו. בפרט הכתבה הזו של ניר חסון (לינק פתוח לקריאה), שמתארת את דוח חדש שהוציא השירות המטאורולוגי. אני אצטט ממנו כמה דברים קטנים, בשביל שגם אתם תיהנו מהדיכאון:
הנתונים, שהופיעו בדו"ח שפורסם אתמול (שלישי), מעידים כי ב-30 השנים האחרונות עלתה הטמפרטורה הממוצעת בישראל ב-0.6 מעלות בכל עשור. הטמפרטורה הממוצעת מספרת רק חלק קטן מהסיפור. בירושלים, לדוגמה, נמדדו בעשור שבין 1990 ל-2000 49 ימים עם טמפרטורה של 35 מעלות או יותר. בעשור האחרון, מ-2015 ועד היום, נמדדו בעיר 132 ימים כאלו – יותר מפי שניים וחצי.
והנה עוד אחד:
המשמעות של התרחיש הפחות קיצוני היא שעוד לפני סוף המאה יתמודדו תושבי מישור החוף וירושלים עם חום קיצוני של 45 מעלות ומעלה, והטמפרטורות באזורי ים המלח והערבה יגיעו לעיתים ל-50 מעלות ויותר. בשירות המטאורולוגי מזהירים כי גם הלילות יתחממו באופן ניכר – אפילו בתסריט האופטימי יותר, עד סוף המאה צפויות בתל אביב טמפרטורות של 37 מעלות בשעות הלילה.
בשולי הדברים: הגיע הזמן לגמרי לנרמל ללבוש מכנסיים קצרים וכפכפים בין יוני לאוקטובר, כולל. יש מצב שאפילו עד דצמבר. עד שזה יהיה נורמטיבי בכל מקום, למקומות שאני לא יכול לבוא בכפכפים וקצר אני מגיע במכנסי יוניקלו שלי, שהם בעצם טרנינג ממש ממש קליל ואוורירי. יש לי חמישה כאלה בצבעים שונים, ומאז חודש מאי לדעתי לבשתי רק אותם או מכנסיים קצרים. בכל מקרה, כבר חודשים שלא לבשתי ג׳ינס, ומתכוון לא ללבוש ג׳ינס עד שיחזור החורף.
4.
הצורך שלי בקפה התגבר. עליתי מקפה אחד בשבוע, לאחד עד שלושה בשבוע. זה לא קבוע, אבל יש יותר ויותר ימים שבהם אני מרגיש שאני רוצה קפה. שהמוראל שלי יהיה גבוה יותר אחרי כוס קפה. ברוב מוחלט של הפעמים האלה אני הולך לשתות עם עצמי. ברוב מוחלט של הפעמים האלה אני ממש נוסע במיוחד בשביל לשתות קפה, כי אני טיפוס מונוגמי, וקצת פחדן, ועד שאני מוצא מקום שהוא לטעמי, אני לא נוטש אותו. כרגע אני שותה קפה בשלושה מקומות בעיר: בימי שישי, בשוק, ברואסטרס. באמצע שבוע, בעיקר לפני/אחרי הפסיכולוגית, בסיבריס ברחוב עזה. ובימי שבת בבוקר, לרוב אחרי הריצה, בקפה בארוק, ברחוב בן סירה.

5.
מאחורי הסיפור הזה של הקפה יש משהו שהוא לא רק קפה. זה משהו חמקמק שמתבהר לי רק לאחרונה, לגודל הבושה. השם הכי טוב שאני יכול לתת לזה הוא: קהילתיות. אחת הסיבות שאני אוהב ללכת לשוק בשישי, ואחת הסיבות שאני אוהב לשתות בקפה הספציפי הזה, היא שזה נותן לי להרגיש חלק מקהילה. פרצופים נעשים מוכרים, בכל פעם אני מדבר קצת יותר עם ירון, המנהל של רוסטרס (אני חושב שהוא המנהל…), ולכן בכל פעם אני מרגיש קצת יותר בבית, קצת יותר חלק מהקהילה.
מעולם לא הרגשתי צורך להשתייך לקהילה. למעשה, כל חיי השתדלתי לא להיות חלק מקולקטיבים. אין לי חיבה לוועדי עובדים, לרוב אני לא מחפש איזה collective action, רוב מוחלט של חיי הרגשתי אאוטסיידר בכל מקום שהלכתי אליו ובכל קבוצה שהייתי חלק ממנה. אני עדיין מרגיש ככה. מה שמתגבר בי הוא הצורך. הצורך להשתייך לקהילה כלשהי. זו גם אחת הסיבות שאני מחבב את השכונה שאני חי בה קצת יותר בכל יום. היא מאוד קהילתית.
למען הסר ספק: אני כמעט שלא עושה משהו בשביל להיות חבר פעיל בקהילה כלשהי. אני לא חבר בקבוצות של השכונה, בקושי חבר בקבוצות ההורים של בתי הספר, ואם יש קבוצה כלשהי לבתי הקפה שאני אוהב לשתות בהם, אני לא חלק מהן. אני לא יודע איך קוראים לפרצופים המוכרים, אני לא מכיר את הסיפור שלהם, לא יודע מה הם אוהבים ולמה הם דווקא שם. אבל עצם זה שאני רואה אותם שוב ושוב, ולפעמים יכול להגיד שלום, פתאום זה נחמד לי.
6.
הקפה והקהילתיות יהיו במוקד הפתיח שאני מתכנן לפרק של #חיותכיס שאני עובד עליו. אני מחבב את תהליך העבודה על הפרק הזה, משום שהוא ממחיש עד כמה לפעמים סיפור זה משהו שצריך להתבשל לאט לאט, בקצב שלו. יהיו שלושה מרואיינים בפרק הזה, את שלושתם כבר ראיינתי (אחד מהם ממש מזמן, לפני חודשים). אבל עד לאחרונה ממש לא הבנתי איך אני הולך לספר את הסיפור הזה, ובעיקר, מה יהיה הפתיח שלו. לפני כמה לילות זה התחוור לי – זה יהיה סביב הקפה. איך בתי קפה הם לא רק מקום לשתות בהם, ולא רק מקום שיוצר סביבם קהילות, בתי קפה הם עמודי התווך של החיים האורבניים. אני משוכנע שנכתבו על זה כבר כמה ספרים טובים, אבל מאחר שאני בור ועם הארץ לא קראתי אף אחד מהם. מה שאני כן יודע הוא שהיכן שיש בתי קפה (הם אפילו לא חייבים להיות טובים במיוחד), יש חיים.
זה לא סדר הדברים – קודם יש חיים, ורק אחרי זה נוצרים בתי קפה. אבל מרגע שיש שם בתי קפה, נוצר סביבם מרקם חיים אורבני שיכול להיות שוקק ומקסים. סביבם יכולים להיפתח עסקים נוספים, אולי איזו גלידריה טובה, או מישהו שמוכר תקליטים להיפסטרים, או חנות עציצים לבית. חיים מביאים איתם בתי קפה שמביאים איתם חיים. מספיק שתבואו לסמטה הקטנה שמחברת בין רחוב בין בן סירה לרחוב שלומציון המלכה בירושלים. תמצאו שם את קפה בארוק, וקפה סירה (ואת פאב הסירה), וממש בסמוך גם את בלנד5 בלובי של מלון בראון. בשעות הבוקר יש שם צל נעים ועם קצת מזל עוד יחסית קריר. הסמטה הקטנה מלאה באנשים שיושבים על שולחנות וספסלים, שותים קפה, קוראים משהו, אוכלים משהו, מאזינים למוזיקה באוזניות או מדברים אלה עם אלה. מופת של חיים אורבניים נעימים ושלווים (וגם אשליה קטנה כאילו כל ירושלים היא כזו).
גם ההיפך הוא נכון: היכן שאין חיים אורבניים, אין בתי קפה, ויהיה קשה מאוד לפתח ככה מרקם אורבני נעים. בקרוב, ב-#חיותכיס.
5.
גם לריצה יש צד קהילתי. אפילו מאוד. ומאז שחזרתי לרוץ, אני אפילו מחבב אותו.
פאזת הריצה הראשונה שלי היתה כשגרנו בארה״ב. כתבתי על זה כאן. מאז חזרנו לישראל, התמקמנו בירושלים, והריצה נהייתה קשה לי. בקורונה התקשיתי להתמיד בה, ואחרי זה התקשיתי לחזור. אמרתי לעצמי שהטופוגרפיה של ירושלים היא לא בשבילי, ועברתי לרכיבת אופניים. אבל לאחרונה חזרתי. ביג טיים.
הזרע נזרע כשרצתי 10 קילומטר במרתון ירושלים לפני שנה וחצי. כתבתי על זה כאן. הנה משהו מתוך הפסקה האחרונה מתוך הפוסט ההוא:
אני מאוד מאוד רוצה להירשם לחצי מרתון בשנה הבאה. הסתכלתי על המסלול והוא מהמם, ואכזרי. מעולם לא רצתי מרחק כזה, ואני לא יודע בכלל אם אני מסוגל. אני מניח שאם אבנה לעצמי תוכנית אימונים מסודרת של שלוש ריצות בשבוע לפחות במשך 14-16 שבועות אני אגיע ליכולת הזו, אבל אני לא בטוח שיש לי כוח לזה, זו האמת.
בסוף היה לי כוח. מה שדחף אותי היה איזה פוסט אחר, שלישי (אני אחסוך מכם את הלינק כי כמה אפשר) שדיבר על זה שאני מתקרב בצעדי ענק לגיל 50, ועד כמה זה מלחיץ אותי. מישהו כתב לי בתגובות שהגיע הזמן לבאקט ליסט, וצירף את שלו. עברתי עליה והיא נתנה לי השראה, ואז החלטתי: פאק איט, אני הולך לרוץ חצי מרתון בכל זאת. בירושלים. כי אם כבר אז כבר.
באפריל התחלתי להתאמן. לא ידעתי בדיוק איזו תוכנית ליצור, אז עשיתי קצת מחקר באינטרנטים ומצאתי משהו שנראה לי והתחלתי לרוץ. שלוש פעמים בשבוע. כל מיני סוגים של ריצות. בשלב מסוים הבנתי שזה לא מספיק טוב, ושאני צריך תוכנית סדורה יותר, וספציפית יותר.
אחרי עוד קצת מחקר באינטרנטים קניתי אפליקציה בשם Runna שעושה בדיוק את זה – בונה לכם תוכנית ריצה אישית. הסיבה ששכנעה אותי לקנות דווקא את האפליקציה הזו היא העובדה שהאפליקציה משלבת אימוני כוח מיועדים לרצים בתוך התוכנית, פלוס יוגה פעם בשבוע, עם פוקוס על שרירים רלוונטיים לריצה. ניסיתי שבועיים עם קופון חינמי, ראיתי כי טוב, ושילמתי על שנה שלמה. מאז אני רץ, כבר 12 שבועות. (רוצים לנסות גם? הנה קופון לשבועיים חינם במיוחד בשבילכם).
לפני שבוע רצתי את הריצה הארוכה ביותר שרצתי בחיי – 22 קילומטרים, במשך שעתיים ועשרים. בסוף הריצה הזו לא רציתי ולא יכולתי לרוץ אפילו צעד אחד נוסף. למעשה, היה לי קשה אפילו לצעוד הביתה את הקילומטר וחצי שהשארתי לעצמי עד הבית (אני אוהב ללכת בסוף הריצה, בתור שחרור). אבל למרות הכאב והעייפות, בסוף הריצה הרמתי את ידיי מעלה הכי גבוה שיכולתי, וזעקתי זעקת שמחה. זה עוד לא החצי מרתון, כי זה לא היה בקצב של חצי מרתון, אבל זו היתה אבן דרך משמעותית מאוד מבחינתי. לא ידעתי אם אוכל לרוץ מרחק כזה, והנה הצלחתי.
אני אמנם רץ לבד, ומעדיף לרוץ לבד, אבל בפאזה הנוכחית של הריצה אני נהנה גם מהצד הקהילתי שלה. לתעד את הריצות בסטרבה, לראות אנשים שנותנים לי לייק, לתת לייק לאחרים (בסדר, קודוס, מי האהבל שקרא לזה ככה), לראות את הריצות שלהם, להבין שאנחנו חלק מאיזה יקום קטן של אנשים שעושים משהו דומה, אולי מסיבות דומות.
זה עובד לי גם במרחב הפיזי. בגלל שקיץ וחם נורא אני יוצא מאוד מוקדם לריצות שלי. בדרך כלל בחמש וחצי לפנות בוקר, בימים חמים בצורה קיצונית, או בימים עם ריצות ארוכות מאוד, אפילו לפני כן. והנה, איני לבד ברחובות העיר.
אחרי מספיק ריצות, במסלולים יחסית קבועים, אתה מתחיל לזהות אותם, את האנשים האחרים שמאכלסים את הרחובות הריקים בשעות המוקדמות האלה. חלקם רצים. חלקם עושים סיבוב עם הכלב. חלקם עם עצמם. יש את ההיא שצועדת עם עצמה בחולצה אדומה של Free Hersh. יש את ההיא שמגיעה משכונה אחרת עם הכלב שלה. יש את ההוא שאני רואה לרוב ליד המנזר בעמק המצלבה. יש את קבוצת הריצה שרץ בה מנכ״ל של אחד ממשרדי הממשלה. יש את השכן שלי שאין לי מושג איך קוראים לו.
גם כאן, כמו בקפה, אני לא עושה שום דבר אקטיבי בשביל להיות חלק מחבורת האנשים הזו. לא שואל לשלומם. לא מכיר את הסיפור שלהם. לא מעוניין להצטרף לאף אחד מהם. טוב לי עם עצמי. אבל נעים לי לדעת שאני חלק מקבוצה, מקהילה של אנשים שחולקים עניין משותף, תחביב משותף. אפילו התחלתי לברך אותם לשלום.
6.
הבוקר רצתי במסלול אחר לגמרי. בהמלצה של מישהו נסעתי לעמק הארזים ורצתי שם. זו היתה ריצה קלה של 11 קילומטר (האחרונה לשבוע הפחתת עומסים), וחששתי ממנה מאוד. כאבו לי מאוד הרגליים בימים האחרונים (מאז הריצה הארוכה ההיא) ולא הייתי בטוח שאצליח בכלל לרוץ. פחדתי שאצטרך לשים את כל תוכנית האימונים על הולד והמחשבה הזו דיכאה אותי ממש.
אבל השעה חמש בבוקר הגיעה, והשעון צלצל. יצאתי מהמיטה. צחצחתי שיניים. לבשתי את בגדי הריצה. מילאתי בקבוק מים. לקחתי את האוזניות ומפתחות הרכב ויצאתי מהבית.
אני ממש שמח שנסעתי לשם. חרף השעה המוקדמת מאוד מסלול הריצה היה מלא ברצים (ומעט רוכבים, שמגיעים בערך שעה מאוחר יותר). אני רצתי למטה ואז למעלה, רוב האנשים רצו למעלה ואז למטה. בפעם הבאה אעשה כמותם, זה יותר הגיוני. אבל זה לא משנה. היה לי נעים. היה לי נעים להיות מוקף בכל המשוגעים האלה שקמים מוקדם מוקדם, נועליים נעליים וחובשים כובע, ויוצאים להעביד את גופם בפרך, ועוד בחום הזה. אפילו פגשתי בדרך שני אנשים שאני מכיר.
זו היתה ריצה כל כך נחמדה (חוצמזה שהייתי די עייף וחייב לשירותים), והייתי כל כך מרוצה מעצמי שהצלחתי להתמיד למרות החששות והכאבים, והייתי כל כך מרוצה מזה שהצלחתי, שבמהלך היום התחשק לי לרוץ שוב.
7.
החודשים האחרונים היו קשים מאוד. קשים מנשוא. זו גם אחת הסיבות שהתחלתי לרוץ. אבל עכשיו, בימים האחרונים ממש, מעט טוב יותר. עוד על כך ביומן שאני כותב, שלעולם לא תקראו.
8.
הסיבה שכתבתי את הפוסט הזה היא אחת: מחקתי את אפליקציית טוויטר מהטלפון שלי (ובאותה נשימה גם את טיקטוק). זה קרה כבר לפני כמה שבועות טובים, ומאז אני מבלה אינסוף זמן פחות בטוויטר.
החלטתי למחוק את האפליקציה מהטלפון אחרי שראיתי כמה זמן אני מבלה בה (כמה שעות בכל יום), וכמה רע זה עושה לי. אני יודע שהזכות להפליץ בפרהסיה כל נוד מנטלי שיש לנו הפכה להיות זכות בסיסית בעיני חלק מהאנשים, אבל האמת שהיא לא.
חוצמזה, כמות הרעל בטוויטר ישראל באמת הפכה להיות בלתי אפשרית, לפחות בפיד שלי. בשלב מסוים, לפני כמה שבועות טובים, נמאס לי מכל זה. נמאס לי להפליץ כל בדל של מחשבה ואז לחכות לראות כמה אנשים אוהבים או לא אוהבים את השלשול המילולי שפלטתי, ונמאס לי מכל הרעל. אני לא מזוכיסט, ואין לי שום טעם בזה. זה עושה לי רק רע, בלי טוב, ומאחר שיש לי די והותר מכל הרע הזה, בשביל מה עוד.
אז מחקתי.
השארתי על הטלפון רק את אינסטגרם (את פייסבוק מחקתי כבר מזמן, מאז שהיינו בארה״ב), והאמת שזה נחמד לי. באינסטגרם מלכתחילה הפואנטה היא שהכל מזויף, והסטוריז שאני מפרסם נעלמים אחרי יממה, כשם שצריך לקרות למחשבות אקראיות. זה בול מה שאני צריך כרגע.
מה שכן, אינסטגרם היא מדיום ויזואלי, ואני בחור של טקסט. לכן גם כל כך אהבתי את טוויטר. מאז שאני לא שם בטלפון, אני בקושי שם גם במחשב. נכנס מדי פעם, עובר על ציוצים, מדי פעם לא מתאפק ומגיב איזו תגובה, מדי פעם מצייץ איזה משהו, אבל לא יותר מזה. אני לא יכול לוותר על טוויטר לחלוטין, כי היא כלי עבודה, אבל הפסקתי לכתוב בה כפי שהייתי כותב בה.
מה שלא נעלם הוא הצורך שלי לכתוב. להיפך, הוא גואה בתוכי, כמעט מציף. מזה ארבעה ומשהו שבועות שאני כותב יומן, אבל אישי מאוד ולא לפרסום. אני לא אוהב לכתוב יומן, מעולם לא אהבתי. אני עושה את זה כי אני לא רוצה לשכוח את העת הזו. אבל היומן הזה לא משביע את תאבוני לכתוב. לכתוב מחשבות מפוזרות, שפעם הייתי מצייץ. לכן כתבתי את הפוסט הזה, ולכן הוא כל כך ארוך.
9.
תיכף אהיה בן 44. ימים ספורים אחר כך תוכנית הריצה שלי אמורה להגיע לשיא שלה – לרוץ עם עצמי את מסלול החצי מרתון של ירושלים, בדיוק 21.1 קילומטר, בקצב חצי מרתון שאני מתכונן אליו. זה יהיה מאתגר מאוד. אני מקווה שיהיה מזג אוויר נחמד, ושאגיע לנקודה הזו רענן מספיק, וחשוב מזה – ללא פציעות.
אם במקרה גם אתם קמים מוקדם מוקדם בבוקר ויוצאים לרחובות ירושלים לרוץ ואתם פוגשים בי, נופפו לי שלום. אני אגיד לכם שלום בחזרה. אני בקטע עכשיו.
לדעתי זו פעולה מבורכת. גם אני עזבתי את טוויטר בתחילת המלחמה, זה הרגיש כמו לבלוע גלולת דיכאון פעם ביום, לפעמים כמה פעמים ביום. הרגשתי שהמוח שלנו לא בנוי לזה. מקווה שימשיך להשתפר אצלך, ובעצם שישתפר כבר לכולנו בתקופה הסופר מורכבת הזו
שאול אתה אגדה אורבנית אולי יום אחד עוד תפתח בית קפה שאול&חיות כיס
מצטער אבל השם של בית הקפה העתידי של שאול יהיה ׳חיות ביס׳
הגיע הזמן באמת, עד עכשיו לא היית מחזיר לי שלום :/
8. אני רוצה להיות הנודניק שיכיר לך שיש גם רשת חברתית שלא מונת על ידי כספי הפרסום, ומאורגנת ל ידי משתמשים שהרעל של האינטרנט מאוד מפרי להם. אני מדבר ל הפדיברס („מסטודון״). רשימת שרתים ישראליים אפשר למצוא ב:
https://tooot.im/about
ואולי כדאי לשקול את היו.ש בגלל ששם מגבלת התווים היא 5000 ולא 500 (ואפשר להחזיק יותר מחשבון אחד, לצרכים שונים).
נשמח לקרוא אותך שם.