0.
קודם כל מוזיקה:

1.

הספר שלי סיפר לי שביום חמישי האחרון הוא ישב כל היום וחיכה ללקוחות, והם לא באו. ׳בחיים לא קרה לי דבר כזה׳, הוא אמר. יום חמישי הוא אחד הימים העמוסים ביותר שלו. אבל הנה, יום שלם, ואף לקוח לא בא. גם השכן שלו בחנות הסמוכה עבר חוויה דומה. יום שלם בלי לקוחות. הספר שלי הוא ספר מבוקש. בכל פעם שאני בא אני צריך להמתין קצת. יום בלי לקוחות הוא לא אירוע סביר עבור המספרה שלו. מבחינתו, היה לזה הסבר אחד: זה החום. אנשים לא מוכנים לצאת מהבית בחום כזה. תספורת היא עניין חיוני, אבל (כמעט) תמיד אפשר לדחות אותה ביום, או בשבוע, לכשיהיה קצת פחות חם. ׳החום הזה דופק את כל החנויות ברחוב׳, הוא אמר, ׳אנשים יושבים בבית או נוסעים לקניון. אף אחד לא יבוא אלינו בחום הזה׳.

המשפט הזה גרם לי לתהות עד כמה מתכנני הערים מביאים בחשבון את משבר האקלים בתכנון שלהם. לא רק בהיבט של עליית פני הים, אלא גם בהקשר של החום עצמו. דובר הרבה על הצללה, ובעיקר חוסר ההצללה. אבל האמת שעם כל העצים שבעולם, בחום כל כך כבד, ובחום הכבד שעוד מחכה לנו בעתיד הקרוב, מה יהיה על חנויות הרחוב?

מבחינתי אין יותר כיף מחנויות רחוב. אני לא סובל קניונים ומשתדל להתרחק מהם ככל שניתן. חנויות הרחוב, ועירוב שימושים, הוא מה שעושה עירוניות לעירוניות בריאה, מזמינה. אנשים אוהבים עירוניות כזו, אוהבים להסתובב באזורים כאלה. אבל לא כשחם כמו הגיהינום. עם כל כמה שהוא נוראי, בקניון יש מזגן, ברחוב לעולם לא יהיה, גם אם ינטעו מחדש שדרות ארוכות של עצים. מה החוסן האקלימי של חנויות הרחוב? אין לי תשובה טובה לשאלה הזו.

2.

בשבוע האחרון צפינו יחד עם הבן הקטן שלנו ב-Omnivore. זו סדרה חדשה באפל טיוי שיצר ומגיש השף של מסעדת Noma, רנה רדזפי (ככה כותבים את זה?. זה קצת סוג של Chef's Table, אבל טיפה אחר. גם כאן תמצאו המון ביוטי שוטס בסלואו מושן של אוכל, וצילומי רחפן וכל זה, אבל התמה של הסדרה הזו היא המרכיבים שעושים את האוכל שלנו, והסיפורים הכלכליים/גיאוגרפיים/היסטוריים/תרבותיים שמאחוריהם. הפרק הראשון היה על פלפלים חריפים (עם סצינה על גבול האורגזמית לקראת סוף הפרק), השני על טונה (אני לא אוכל דגים ובכל זאת זה היה מהמם ברמות אחרות), והשלישי על מלח (נפלא, מחכים, עושה תיאבון בצורה בלתי רגילה).

אני מת על זה. סדרה כזו היא בדיוק בדיוק בשבילי. מחזירה אותי לימים הנהדרים שבהם למדתי בארה״ב את הקורס ההוא על בישול ומדע. הלוואי שהיתה סדרה כזו בעברית על המטבח הישראלי. אולי, יום אחד, אגשים חלום ואצור אחת כזו בעצמי.

3.

מלים אינספור נכתבו על מערכת הבריאות הציבורית בישראל. את חלקן אני כתבתי. לא מזמן ראיינתי את הפסיכיאטר הראשי במשרד הבריאות ד״ר גלעד בודנהיימר (הוא מעדיף את הטייטל מנהל מערך בריאות הנפש). בין היתר, דיברנו על הרצון שלו למשוך מטפלות ומטפלים, רופאות ורופאים, מהמערכת הפרטית אל המערכת הציבורית. לגרום להם, על ידי תמריצים כלכליים (שזו שפה מכובסת להגיד ׳תוספות שכר׳), להעדיף להיות יותר שעות בציבורי מאשר בפרטי.

בישראל יש מעט מאוד פסיכיאטריות ופסיכיאטרים ביחס לגודל האוכלוסיה. בתחום בריאות הנפש לילדים ונוער המצוקה היא עוד יותר קשה. יש כ-300 פסיכיאטריות ופסיכיאטרים לנוער וילדים, מתוכם כרבע כבר עברו את גיל הפרישה. זה מעט מאוד, בוודאי נוכח העליה בביקוש אחרי הקורונה, קל וחומר אחרי שבעה באוקטובר.

פגישה (של 50 דקות) אצל פסיכיאטרית פרטית תעלה לכם בין 1,000-1,500 שקל, תלוי איפה בארץ, ועד כמה זה דחוף. הפסיכיאטרים לא ימהרו בהכרח לקבל אתכם. כשמדובר בקליניקה הפרטית, הם יסננו. הם יעדיפו לקבל שם את המקרים הקלים יותר לטיפול, אלה שיש בה פחות סיכוי לאלימות (אף אחד לא רוצה להכניס פציינטים אלימים לתוך הבית שלו). המקרים המורכבים יותר יחכו למערכת הציבורית.

בחשבון סנדלרים פשוט, פסיכיאטרית יכולה להחליט שהיא מקבלת חולים באופן פרטי שלושה ימים בשבוע. הביקוש מגיע עד השמיים, כך שלא יהיה לה קושי למלא כל יום עבודה פרטי כזה בחמישה, שישה מקרים, ועדיין להשאיר זמן לאכול משהו, ולכתוב דברים ביומן בין לבין. זה אומר הכנסה (לפני מס) של 6,000-9,000 ליום עבודה, כלומר 18-27 אלף שקל בשבוע, כלומר 72-108 אלף שקל בחודש. על שלושה ימי עבודה בשבוע, כן?

אמרתי לד״ר בודנהיימר שעם מספרים כאלה, לא משנה איזו תוספת שכר הוא יוסיף לרופאות והרופאים בציבורי, הוא לעולם לא יוכל להתקרב לפיתוי שיש להם לעבוד פרטי. הוא ענה שאני צודק, אבל יש מימד אחד שאני מפספס.

מה שהציבורי יודע להציע, הוא משהו שהם לעולם לעולם לא יקבלו בפרטי, וזו עבודה אינטגרטיבית עם קולגות שלהם. עם אחיות ואחים, עם מדריכים ומדריכות, פסיכולוגיות, מרפאות בעיסוק, עובדות סוציאליות, אנשי סיעוד, אנשי ונשות טיפול ממקצועות רבים ומגוונים (אומנות, מוזיקה, תנועה וכו׳). העבודה האינטגרטיבית הזו מתרחשת אך ורק במערכת הציבורית, לרוב בחלקים הכי עמוקים וקשים שלה, היכן שילדות וילדים מטופלים 24/7 על ידי צוותים רב תחומיים. שם, בעומק, בלב הבעיה, נעשית עבודה שאין שניה לה. עבודת טיפול אמיתית. עבודת ריפוי אמיתית. ומאחר שמדובר בסופו של דבר באנשים שבחרו במקצוע שלהם בשביל לעזור לאנשים, בשביל לטפל בהם, כך לפי ד״ר בודנהיימר, הם באמת רוצים לעשות את זה. ועם עוד קצת כסף, יהיה להם קל יותר לעשות את הבחירה הזו ולהטות מעט את הלו״ז שלהם לטובת הציבורי.

בדרך כלל, אחרי ראיונות שנוגעים בי, אני נשאר עם איזו אמירה שממשיכה ללוות את המחשבות שלי בימים והשבועות לאחר מכן. מכל הדברים שד״ר בודנהיימר אמר לי, זו האמירה שנשארתי איתה. אני מרגיש שהיא קצת wishful thinking, אבל גם קצת לא. כלומר, אני לא יודע אם זה באמת מה שיעשה את העבודה ויגרום לרופאות והרופאים לעבוד יותר בציבורי או לא. אבל אני מסכים איתו במאה אחוז לגבי החלק האינטגרטיבי. רק אחרי שאתה רואה בעיניים את העבודה הצוותית, הרב תחומית, אתה מבין איזה אימפקט מטורף יש לה, ועד כמה אין שום דרך, אבל שום דרך, להשיג משהו דומה במערכת הפרטית. הלוואי שזה יהיה תמריץ חזק מספיק (יחד עם תוספות שכר) בשביל להטות מעט מהזמן של הרופאות והרופאים בחזרה לציבורי. אנחנו מאוד מאוד זקוקים להם שם.

4.

האולימפיאדה התחילה, וזה ממש משמח אותי. מכל אירועי הספורט העולמיים, זה האהוב עלי במיוחד. האולימפיאדה הראשונה שאני זוכר היתה בסאול, ב-88. זוכר את הריצות עם בן ג׳ונסון וקרל לואיס. זוכר את אבא שלי צופה בכל ספורט שהוא בכל שעה שהיא.

האנושות יכולה להיות דבר איום. בימים אלה זה מרגיש שאנחנו כל הזמן שוברים שיאים חדשים של דברים איומים שאנחנו עושים אלה לאלה. לכן, מבחינתי, האולימפיאדה היא כמו פאוזה מכל השיט האנושי הזה. שבועיים של הפסקה, של מאמץ אנושי בלתי רגיל להצטיין בפעולה בלתי מזיקה לזולת. תזכורת לזה שאנחנו יכולים, כשאנחנו רוצים, לעשות גם דברים טובים.

וחוצמזה, ספורטאים אולימפיים הם דבר מופלא. לעבוד כל כך קשה כל הזמן בלי הפסקה, להקריב את הלילות והימים, את הזמן הפנוי, את זמן המשפחה, את הלימודים, את הכל, לשפוך אינסוף זיעה וכאבים ודם בשביל שיא שיכול לארוך שתי דקות, או פחות מדקה, ואחרי זה, זהו. הקריירה שלך נגמרת, ואת רק בת עשרים וקצת או משהו כזה. קשוח בצורה בלתי רגילה, ומעורר השראה בצורה בלתי רגילה.

אם תרצו, הנה פרק ישן שעשיתי על זה פעם עם ספורטאית מופלאה ואדם נחמד בצורה בלתי רגילה, יעל ארד (היום, יו״ר הועד האולימפי בישראל):

5.

וחוצמזה, לכו לקנות מנגו. זה בדיוק הזמן.