0.
קודם כל, מוזיקה:

2.
המציאות בחוץ איומה ממש, אז בשביל להימנע ממנה, צפיתי המון באולימפיאדה השבוע. ממש הרבה. פעם בארבע שנים, מותר. צפיתי בהמון ענפים, אבל בעיקר בהתעמלות ובשחיה. החלק האהוב עלי בצפיה הוא העובדה שאני צופה עם הבן הקטן שלנו (11). ספורט הוא עניין מדבק. חלק מהספורטאים שמתחרים באולימפיאדה הם ילדים לספורטאים. חלקם אפילו מתאמנים אצל ההורים שלהם. משהו בי מקווה שהצפיה המשותפת הזו שלנו תדביק אותו בזה קצת.

3.
הדבר הכי מרגש מבחינתי במשחקים האולימפיים, עד כה, הן האתלטיות. אני נהנה לצפות גם בגברים, אבל בתחרויות של הנשים יש משהו מפעים. בניגוד לגברים, ספורטאיות רבות מפרגנות זו לזו בסיום התחרות בצורה מעוררת התפעלות. אצל הגברים זה כמעט שלא קיים. בקושי רואים עליהם איזהשהו סוג של רגש, בוודאי שלא קולגיאליות. אצל הנשים זה פשוט שם, בעוצמה רבה. זה לא קורה תמיד, אבל זה קורה הרבה. בשחיה, בתרגילי ההתעמלות, גם במירוץ אופני השטח.

חלק מהנשים האלה עוברות דברים שהמתעמלים הגברים לא עוברים, לפחות לא רובם המוחלט. מעיסוק בלתי פוסק במשקל שלהן, ועד להטרדות מיניות של ממש. אם זה לארי נאסר, שהיה הרופא של המשלחת האולימפית האמריקאית והתעלל מינית ב-150 ספורטאיות במשך שני עשורים (פרשה שנחשפה לראשונה על ידי שלושה עיתונאים באינדי סטאר), כולל בסימון ביילס. או אם זה מאמן השחיה לשעבר ירון זקס שחברתי העיתונאית המעולה רוני זינגר חשפה לפני שנה עדויות לכך שהוא פגע מינית, לכאורה, בספורטאיות שהתאמנו תחתיו. זקס נעצר לאחרונה בעניין הזה, בעקבות פרסום התחקיר.

בהקשר הזה, קראו גם את הפוסט של אוריאל דסקל על הג׳ודוקא הישראלית, זוכת מדליית כסף, רז הרשקו, ועל מה שעברה כל הדרך למדלייה הזו. כשרואים אתלטיות שמגיעות להישגים בלתי רגילים חרף כל דרך החתחתים שהן נאלצות לעבור, דברים שגברים לא נאלצים להתמודד איתם, זה מפעים שבעתיים.

4.

חוצמזה, יש כמה אתלטיות ספציפיות שהן פשוט כוח טבע. השם הראשון שקופץ לראש הוא סימון ביילס, והיא אכן מפעימה. פעמיים זוכת מדליית הזהב בקרב רב האישי, והמתעמלת ראשונה שזוכה בזהב מעל גיל 20 (היא בת 27, וזכתה בזהב בפעם הראשונה כשהיתה בת 19). אבל היא לא לבד.

בבריכה, יש שתי שחייניות בליגה משלהן. האחת היא קייטי לדקי, האמריקאית. היא השחיינית האמריקנית המעוטרת ביותר מבין כל השחייניות האמריקניות בהיסטוריה, בכל מיני סוגים של ספירה (רק אולימפיאדות, כולל אליפויות עולם, וכו׳). יש לה 13 מדליות אולימפיות. והאמת שהתמונה הזו פשוט מדברת בזכות עצמה:

השחיינית השניה שמרגשת אותי ממש, היא סאמר מקינטוש, מקנדה. כשהיא שוחה, היא פשוט בליגה משלה, וזה מהמם. גם לראות אותה על הפודיום זה מהמם. ומה שעוד יותר מהמם, היא העובדה שהיא בסך הכל בת 17. כלומר שאם היא תרצה, ותוכל, השיאים המקצועיים שלה אולי עוד לפניה. וזה מהמם כי כבר עכשיו היא חתיכת וואו.

סליחה, בעצם יש עוד אחת. שרה שורסטרום, משבדיה. היא כבר בת שלושים, זוכה במדליות מגיל 14. היא השחיינית המעוטרת ביותר בהיסטוריה (כולל שחיינים גברים, לא רק נשים) והיא שיאנית העולם ב-50 מ׳ וב-100 מ׳ חופשי. היא ספרינטרית משוגעת. פשוט צפו בתגובה שלה כשהיא מבינה שהיא זכתה בגמר 100 מ׳ שחיה חופשית לנשים שנערך השבוע:

ואם זה לא מספיק, הכתבה הזו של עידו רקובסקי ב״הארץ״ על ענבר לניר, הג׳ודוקא הישראלית שזכתה אתמול במדליית כסף, בטוח תשכנע אתכם. הנה פסקה אחת מתוכה:

"אני לא רוצה להישמע צ'יזית", אמרה לניר בת ה-24 בתשובה לשאלה על המסר שיש לה לילדות קטנות – בישראל ובעולם – שצופות בה, "רק רציתי להראות להן שאם יש להן חלום, והן מוכנות להקריב כדי להגשים אותו, אז הן יכולות. אני חושבת שיש לי כישרון בג'ודו, ניסיתי הרבה ענפי ספורט לפני, אז תמצאי את הדבר שאת טובה בו ותעשי כל מה שצריך כדי להשיג את המטרות שלך".

5.

ודבר אחרון להפעם: חשבתי לפתוח ערוץ וואטסאפ שבו אשים את כל התוכן שאני יוצר. אני לא אוהב ערוצי תקשורת חד כיווניים, אבל אם יש אנשים שאוהבים/רוצים לצרוך תוכן שאני יוצר פה ושם, אין מקום אחד שבו אפשר למצוא את זה בקלות. אני לא בטוח שיש לי המון כוח לזה, אז בינתיים אני לא, אבל אני אמשיך לחשוב על זה.