0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
האולימפיאדה מסתיימת, וזה כאב לב גדול. צודק אלון עידן, מה נעשה עכשיו, נחזור לחשוב על בן גביר? מי צריך את זה?
זו האולימפיאדה שנהניתי ממנה הכי הרבה, בגלל הסיפורים האישיים, בגלל הניצחונות המרגשים, וגם בגלל הנוכחות הנשית המשמעותית. דסקל כתב על זה כל כך יפה כאן. הנה ציטוט שלו:

אולימפיאדת פריז 2024 היא האולימפיאדה הנשית בכל הזמנים. בפעם הראשונה, מחצית מהמשתתפים הן ספורטאיות ואפילו הסמל של המשחקים נראה כמו אישה.
אבל מה זה "נראה" כמו אישה בימים אלו בימים אלו? ימים שבהם אינסטגרם דוחף ילדות ונערות לדיכאון דרך הכללות גסות ש"מלמדות" נערות איך אישה "צריכה להיראות" (זה מוכח מחקרית שאינסטגרם לא בריא לנפש ופוגע בדימיו הגוף – בעיקר של ילדות ונערות).
וזה למה בעיני ההמשחקים האולימפיים עושים בדיוק את ההפך מאינסטגרם והרשתות החברתיות.
הספציפיקציה של הענפים וההתמקצעות המדעית בהם יצרו "סוגי גוף" שונים לחלוטין בצורה קיצונית.
סתם לדוגמה, הגוף של סימון ביילס שונה לחלוטין מזה של רז הרשקו. עם זאת, שתיהן נשים בריאות, חזקות ומוצלחות. הן ספורטאיות אולימפיות.
כך שביילס מעניקה כל כך הרבה השראה לילדה הכי נמוכה בכיתה. הרשקו מעניקה השראה לילדה הכי גדולה. ירוסלבה אולקסייבנה מעניקה השראה לילדה הגמלונית בכיתה ועמית מעניקה השראה לילדה הכי חזקה.
השראה בריאה ואנושית. בלי פילטרים ו-AI.
והן לא עושות את זה במילים או קלישאות. הן פשוט מראות לילדות איך להיות מצוינות בתחום שהכי מתאים להן. הן מראות להן איך להרגיש בנוח עם מה שהן. עם הגוף שלהן – משהו שכשלפחות שאני גדלתי, הספורט – בעיקר האולימפי – עשה עבור הרבה מאוד בנים.

2.
רוב הזמן באולימפיאדה אנחנו חוגגים את הניצחונות. את ניצחונה של הילדה שצמחה במשפחות אומנה ובסוף הגיעה לזהב, את זה של הנערה שסבלה מבריונות וסיימה בפסגה המקצועית של העולם, או את זה של האישה שעד לפני שנתיים עבדה בפירמה פיננסית אבל הרגישה שהנשמה שלה נמצאת במסלולי האופניים אז היא עשתה הסבה מקצועית ופתאום הפכה לאלופת העולם.

ואלה סיפורים מדהימים, סיפורים ששווה לחגוג אותם.

אבל,
בצד הסיפורים האלה, יש את אלה שמגיעים למקום הרביעי. או השמיני. או השניים עשר. שום מדליה לא מחכה להם, שום פודיום. המצלמה תקלוט לכמה רגעים את האכזבה העצומה, העמוקה, המטלטלת, שבוערת מעיניהם הפעורות, מליבם השבור היוצא מבית החזה, ותעבור הלאה, אל המנצחים והמנצחות. אבל הם יישארו שם. בעלבונם, באכזבתם, בדמעותיהם.
הם הגיעו למקום הרביעי, או השמיני, או השניים עשר. 99.99% מהאנושות נמצאים מאחוריהם, לא מסוגלים להגיע קרוב אפילו לקרסוליים שלהם. בכל תחרות אחרת הם היו מוכתרים למנצחים. אבל קבוצת השווים שלהם עומדת על הפודיום, מגשימה את החלום, את כל השאיפות. ה-99.99% לא מעניינים אותם, אלא רק ה-0.01%. אולי אפילו ה-0.001%.
ליבי יוצא אליהם.

ספורטאים רבים מתמודדים עם דיכאון וחרדות, לא רק המפסידים. ואני אינני ספורטאי, אבל אני מתאר לעצמי שלהגיע למקום הרביעי, או השמיני, או השניים עשר, כשחשבת שאת מסוגלת להגיע למקום הראשון, כשכבר הגעת לפודיום בעבר, זה משאיר חתיכת צלקת בנפש.
ליבי נשבר השבוע לשמוע את בכיה השבור של אבישג סמברג, לוחמת הטאקוונדו הישראלית שהודחה כבר בסיבוב הראשון – כמה אכזרי זה – אחרי שבאולימפיאדת טוקיו הגיעה לפודיום (מדליית ארד) בגיל 19, וזכתה גם באליפות אירופה.
אני לא חושב שהייתי דוחף את המיקרופון אליה בדיוק ברגע השבר הזה. אבל האמת היא שהכנות שלה, הבאסה שלה, האכזבה העמוקה, נגעו בי, ובטח בעוד המון אנשים. בצורה מאוד פתוחה וישירה ואמיצה סמברג הציגה גם את הצד הפחות זוהר בספורט. את זה שלא מדברים עליו, את הצד של ההפסד. ספורט הוא מקצוע אכזרי – אתה מסיים את הקריירה שלך בגיל מאוד מוקדם בכל מקרה, ואם היו לך המון כישרון והמון כוח רצון ויכולת התמדה וסביבה תומכת, וגם המון מזל, אתה תגיע לפסגה.
אבל בין אם כן ובין אם לא, הקריירה שלך תהיה זרועה בהפסדים. המון המון הפסדים. מכל אחד כזה תצטרך להתאושש, לקום, ולנסות שוב. ואז שוב. ושוב. ו-וואלה, זה קשה. ממש ממש קשה. אנחנו חייבים תודה גדולה לאבישג סמברג גם על כך שייצגה אותנו באולימפיאדה, אבל גם על כך שלא חששה להציג גם את הצד הזה של המקצוע הכל כך תובעני הזה. גם זו השראה.

3.
גם הסרטון הזה, של אביה של הקופצת למים מבריטניה, אנדרה ספנדוליני סירייקס, מנחם אותה אחרי שהפסידה באולימפיאדה, הוא השראה. השראה הורית. ספנדוליני סירייקס היא בת 19, והגיעה רק למקום השישי בתחרות קפיצה מ-10 מטר, ונשברה. אביה ניחם אותה בצורה המעולה ביותר שאפשר. כאילו הוא כותב את הטקסט-בוק של איך נכון לעשות את זה. אם במקרה פספסתם אותו, אתם מוכרחים לצפות בו:

4.

זה היה שבוע מרגש, מטלטל, מסעיר, קוטבי, מכל מיני סיבות, לאומיות ואישיות. עברנו שלב ראשון, ועכשיו אנחנו נכנסים לשלב השני. וזה מפחיד אותי מאוד מאוד, אני ממש אחוז אימה, אבל גם משתדל להישאר מלא תקווה בעת ובעונה אחת. וזה קשה, ואני לא תמיד מצליח, אבל יש לי את בת הזוג המושלמת וחברים טובים שיתמכו בי ויעזרו לי, ואני מאמין ומקווה בכל ליבי שנצליח.

ובשבוע הבא, בלי נדר, אכתוב משהו על הפודקאסט המעולה מבית כאן 88 הסכתים – קוביין. אם טרם האזנתם לו, זה כדאי. כאן מתחילים.
וכאן מסיימים.