0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
זהו. אחרי 16 שבועות של אימונים עם תוכנית אימונים, ועוד כמה שבועות שרצתי בלי להבין יותר מדי מה אני עושה, סיימתי ורצתי חצי מרתון בירושלים, במסלול המקורי של חצי המרתון בירושלים, פשוט עם עצמי, נגד השעון.

על אף שהתאמנתי בהתמדה, היו לי חששות רבים אתמול, לפני המירוץ. לאורך כל היום התגנבו לי מחשבות שליליות לראש. החלטתי עם עצמי שהנעליים כבר שחוקות (הן באמת שחוקות, רצתי בהן 700 ק״מ) ושתכאב לי מאוד הרגל. שיננתי את המסלול בעל פה וגיליתי ששכחתי קטע ופחדתי שזה יקרה לי בזמן אמת. הסתכלתי בתחזית והייתי מודאג מזה שאני רץ בלי מים. בקיצור, נתתי לכל החרדות שלי לטפס ולהתיישב לי בראש.

בסופו של דבר ניערתי אותן. תרגלתי קצת נשימות לפני השינה (4-7-8, הנה פודקאסט מעולה על זה), הכנתי את הכל לבוקר שלא תהיינה הפתעות, עברתי על המסלול בראש בפעם האחרונה, ונכנסתי למיטה. מודה, לקח לי הרבה יותר מדי זמן להירדם מבדרך כלל, אבל בסופו של דבר שקעתי בשינה (ב-21:44, כמו ילד טוב).

הריצה עצמה היתה טובה. חילקתי את המסלול בראש מבעוד מועד. ידעתי באיזה נקודות אני משנה קצב. מתי אני לוקח ג׳ל אנרגיה. הדבר היחידי שלא ידעתי זה איפה בדיוק יש ברזיות, אבל איכשהו הסתדרתי עם זה. אני לא אוהב לרוץ עם מים עלי, אז זה המחיר. זה עיכב אותי טיפה, אבל לא יותר מדי. אולי דקה וחצי במצטבר. לא נורא, אנחנו רק סובייטים, לא נאצים.

היו כמה נקודות שנמאס לי. סביב הקילומטר ה-12, וקצת אחר כך, בהמשך. אבל ידעתי שהיא והילדים מחכים לי בסיום ושאני בלי טלפון ושלא יעזור כלום, אני חייב לרוץ ולסיים. אז רצתי וסיימתי. ככה, פשוט.

העלייה שהכי נהניתי ממנה – רחוב בצלאל. העלייה שהכי קיללתי – כובשי קטמון. מי שבחר להעביר את המסלול דווקא בעלייה הזו בקילומטרים האחרונים הוא סדיסט.

בכל מקרה, אני ממש שמח שהצלחתי. אני ממש שמח שקבעתי את היעד הזה והתאמנתי והתמדתי באימונים והצלחתי. מתוך 480 קילומטרים של ריצה שהיו אמורים להיות באימונים, רצתי 471. פספסתי רק ריצת אימון קצרה אחת, לפני שבועיים, כי ממש כאבה לי הרגל וזה נראה לי נכון לוותר עליה. יש נקודות שבהן אני מרוצה מהחינוך הסובייטי שקיבלתי. התמדה היא מעלה, כל עוד היא לא הופכת לאנאליות. אני מקווה שלא חציתי את הגבול.

בשורה התחתונה, רצתי שלוש דקות יותר מהר מאשר באימונים, ושלוש דקות פחות מזמן המטרה שלי. לא נורא, אני מאוד מרוצה. אני בטוח שב-1 בנובמבר, במירוץ העגור בעמק החולה, שהוא שטוח לחלוטין, אני ארוץ מהר יותר.

בהנחה שלא תהיה מלחמה ועוד אפשר יהיה לרוץ בעמק החולה.

2.

הריצה הזו היתה מתנה לעצמי ליומולדת 44. יעד ששמתי לעצמי לפני שנתיים והצלחתי לעמוד בו. היו לי עוד יעדים שהצבתי לעצמי לפני שנה, אבל המלחמה וזה, וכמו לכולם גם לי נטרפו כל התוכניות. והיו עוד הרבה דברים אחרים שהפריעו. יום אחד, אולי, אכתוב עליהם.

לאחרונה, אחרי הרבה מאוד זמן של עמידה במקום, חלק מהתוכניות שלי התחילו להבשיל. אני עומד להשיק תוכניות רדיו שבועית אישית בחודש הבא והיא מאוד מאוד מלהיבה אותי. מאוד. בנינו צוות ואנחנו עובדים על איפיון. עשינו כמה פיילוטים ותיכף נעשה עוד, גדולים יותר, ואני מאוד מקווה שנגיע כמה שיותר אפויים אל הדד ליין. רדיו זה כיף. זה המדיום המושלם, או הכי קרוב לזה, ואני מאושר שהמנהלים שלי נתנו לי את הזכות להשתעשע במדיום הזה, ולצאת מאזור הנוחות שלי אל תוך אזור הסקרנות (החדש) שלי. עוד פרטים בקרוב.

חוצמזה, לפני המלחמה הייתי בעיצומם של צילומים לסדרת דוקו (גם היא עבור ״כאן״) שנקטעו באיבם כמו כל דבר אחר. אבל הנה, אנחנו עובדים במרץ בשביל לחדש אותם, ואני מקווה מאוד שגם זה ייצא מן הכוח אל הפועל. דוקו זה כיף אדיר, להבין איך לספר סיפורים ארוכים ומורכבים במדיום המצולם זה אתגר גדול מאוד ואני מקווה שנעמוד בו. ומעל לכל, גם זו זכות גדולה שאני אסיר תודה עליה.

3.

בקיץ 2016, בדיוק לפני שמונה שנים, עזבתי את ״כלכליסט״ והצטרפתי לתאגיד השידור הישראלי (אז עוד לא היה לו אפילו שם). זו לא היתה החלטה קלה. כלכליסט היה בית מעולה. הייתי מחובר מאוד לאנשים, ולמדיום. היה לי החופש המוחלט לכתוב על כל מה שמעניין אותי, שזו זכות נדירה מאוד בעולם הזה. ובכל זאת, נפשי השתוקקה ליצור דברים חדשים, במדיומים אחרים, שאני לא מכיר, ולא שולט בהם. הייתי בן 36, ואחרי תשע שנים בפרינט זה נראה לי זמן לעבור הלאה.

בחלוף שמונה שנים, אני מאושר על ההחלטה הזו. התנסיתי בהמון דברים ב״כאן״. בחדשות, בתוכנית יומית, בטורים בדיגיטל, בהסכתים, בהצפתים, בכתבות מגזין, בסדרות, בתוכניות רדיו, בשידורים מיוחדים, במגפה, במלחמה, בעליות בבורסה, בירידות. לא כל מה שרציתי וניסיתי לעשות שם הצליח, חלק מהדברים שהצליחו בכלל לא תכננתי. אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא החירות העיתונאית המוחלטת שיש בחטיבת החדשות (שהאחראי עליה, מעל כולם, הוא ראש חטיבת החדשות הפורש ברוך שי), והחירות שקיבלתי להתנסות בכל מדיום אפשרי. לעיתונאי שרוצה לעבוד התאגיד הוא דיסנילנד. לא תמיד כל המתקנים עובדים, אבל כשהם כן, זה וואו שאי אפשר לתאר. בעיקר אם אתה מוצא את המקצוענים והמקצועניות המעולים שכיף לעבוד איתם.

מה שכן, הפרינט חסר לי כל הזמן, מהרגע שעזבתי אותו. בן אדם שאוהב לכתוב הרבה מלים (הפוסט הזה הוא ראיה לכך) מתגעגע לכתוב הרבה מלים. לכן אני כל כך שמח שבשנה וחצי האחרונות חזרתי לכתוב בכלכליסט טור שבועי (הנה הטור האחרון). הוא ממלא אותי אושר. בבעתה, ובאושר. לכתוב טור זה קשה. לכתוב טור כל שבוע זה קשה כפליים. אני מאוד אוהב את כלכליסט. אני זוכה לעבוד שם מול עורכים ועורכות מעולים, הטובים שבטובים, בלי ציניות, ואני שמח שהם עוזרים לי לזקק את המחשבות, לסדר אותן במיטב סדרן, ולהביא אותן אל הקוראות והקוראים, כל שבוע מחדש.

4.

עוד לא הספקתי לסיים את ההסכת האחרון של כאן 88 – קוביין. נשאר לי רק פרק הסיום, ולכן אני עדיין לא רוצה לכתוב את מחשבותיי בעניין. אבל אפילו חמשת הפרקים ששמעתי עד כה היו מטלטלים ופוקחי עיניים. אני ממש מחכה להזדמנות המתאימה לשמוע את פרק הסיום (אי אפשר לשמוע את זה תוך כדי ריצה, זה מדכא נורא). אם גדלתם על נירוונה, וטרם שמעתם – זה כדאי מאוד. כאן מתחילים. מקווה לסיים עוד השבוע ולכתוב על כך בשבוע הבא.

5.

חוצמזה השבוע למדתי שמדינת ישראל גדלה כל שנה ב-190 אלף איש (בנטו, אחרי שמקזזים את כל מי שמת). בתוך 20 שנה נצמח פי אחד וחצי. בתוך שלושים שנה נכפיל את עצמנו. יהיו פה פי שניים ישראלים. כיף!

בתוך זה, ירושלים היום היא העיר הגדולה ביותר בפער – מיליון תושבים. קצב הצמיחה שלה גבוה מהממוצע הארצי. ב-2040, בתוך 15 שנה בסך הכל, יגורו בירושלים מיליון וחצי איש. זה כאילו שב-15 הקרובות ייקחו את כל התושבים בתל אביב וישימו בירושלים. אתגר הפיתוח והבניה פה הוא מטורף ממש. אולי אכתוב גם על זה יותר בשבוע הבא. נראה.

6.

וכמעט לבסוף, אני ממש מאוהב באשתי. מעל לראש. אוהב גם את הילדים והכל, אבל האהבה שלי לאשתי היא משהו אחר לגמרי. איזה אושר שהיא גם אוהבת אותי (אני חושב).

7.

זהו, שבוע הבא לנוח. בלי ריצות. וגם קעקוע, כי חלפה כבר שנה וחצי מהקודם. ואחרי זה נתחיל להתכונן למירוץ הבא. תודה שקראתם. צאו לרוץ. החיים קצרים.