1.
קודם כל קבלו את זה:

אבל זה סתם שטות. השירות הזה מאפשר לכם להעלות *מספר* מקורות מידע, כמו כמה דוחות רבעוניים של כמה חברות, או כמה מחקרים אקדמיים או כמה מצגות מהקורס שלכם באוניברסיטה – גם בעברית! – ולחולל אנליזה מדויקת להפליא תוך מספר דקות. אני ממש ממש ממליץ לכם לנסות את זה בעצמכם. הנה כאן. זה באמת שומט לסתות.

אני נתתי לו לעבור על קובץ גוגל דוק של פרק של #חיותכיס שאני עובד עליו. בקובץ הזה יש רק את התמלולים של קטעי הראיונות שעשיתי לפרק – אפילו לא של הראיונות המלאים – ומבנה סכמטי של הפרק שכתבתי לעצמי לפני שאני מתחיל לכתוב את הקריינות שלי. תוך מספר דקות הוא הבין לחלוטין את הסיפור, את הדקויות שלו, ועוד הרבה רבדים שכלל לא כתובים במסמך. והציג את הכל בצורה די מעניינת, ובעיקר מאוד אנושית. הייתי די בהלם.

ייצאתי קובץ טקסט של קבוצת הוואטסאפ של קבוצת הוואטסאפ של #חיותכיס. הוא יצר *מזה* סוג של ניתוח סוציולוגי עדכני בן 7 דקות להבין איך נראים אחורי הקלעים של עולם הפודקאסטים. הנה, תבלו:

אני מפציר בכם לעשות את זה בעצמכם לקבוצת החבר׳ה שלכם, או לקבוצה של גן פשוש. זה חתיכת וואו.

וזה, זה פרק של 8 דקות שהוא יצר מ*מצגת* שמשרד האוצר הציג בפני ועדת הכלכלה של הכנסת לפני שנתיים על הריכוזיות בשוק המזון הישראלי. אני חוזר – מצגת, בעברית, מלאה בגרפים ומספרים, על הריכוזיות בשוק המזון הישראלי. העליתי את המצגת לכאן בשביל שתוכלו לראות בעצמכם את המקור. תוך כמה דקות הוא יצר מזה פרק פודקאסט *סביר להפליא*, עם המון ניואנסים וקונטקסט. הנה:

אני לא מצפה שבאמת תקשיבו לזה, אבל אני הקשבתי היטב. עד הסוף. כי דברים מהסוג הזה, זה ממש הלחם והחמאה שלנו ב-#חיותכיס. לקחת מסמך ממשלתי אקטואלי, מעניין, מלא בדאטה, ולהנגיש אותו בשפה פשוטה וברורה, ובמהירות. לנו, בני האדם, זה יכול לקח שעות, או ימים, או שבועות, תלוי בפרק שאנחנו רוצים ליצור. לבינה המלאכותית זה לקח דקות ספורות.

לכן הקשבתי לפרק שהמחשב יצר עד סופו, בקשב רב, בעיקר בשביל להבין – אם כבר בשלב הזה של האבולוציה הבינה המלאכותית יודעת ליצור את *זה*, שזה באמת ברמה גבוהה מאוד, מה יקרה בשלב הבא? ובתוך האבולציה הזו, מה המקום שלי בתור עיתונאי שפודקאסט הוא אחד הדברים המרכזיים שהוא עושה. מה הערך המוסף שאני יודע לתת ב-#חיותכיס, או ב-#המנגנון או בכל אחד הפודקאסטים האחרים, שהבינה המלאכותית לא? (או ליתר דיוק – עדיין לא). ולפחות כשהקשבתי לפרק הזה, על הריכוזיות במזון, אז מעבר לתשובות האוטומטיות – כתיבה מעניינת, שנונה, עם ניואנסים דקים יותר, ידע רחב יותר וכו׳ – התשובה היא – דעה. אני רוצה להביא דעה. מנומקת, מבוססת, נוקבת. דעה. על זה משלמים לי. הפודקאסט הזה לא עושה את זה. הוא רוקד בעדינות סביב נושאים מעוררי מחלוקת, אבל מציג טיעונים לכאן ולכאן ומשתדל לא לדקור יותר מדי. לפחות את זה אני יודע לעשות כרגע יותר טוב. אבל לכו תדעו, אולי זה רק עניין של אפיון הבינה המלאכותית, ואז אולי אפילו הערך המוסף הזה יתנדף.

להבנתי גוגל אפיינה את זה בינתיים ככלי מחקרי, אבל רק תחשבו על השימושים העתידיים של זה, כשאתם תוכלו לשלוט באפיון של זה. להחליט כמה אנשים יהיו בשיחה, מה יהיו המגדרים שלהם, המוצאים שלהם, השפה שלהם, תחומי העניין שלהם. אני מדמיין סטודנטים מעלים לשם את כל החומר לקראת מבחן ואז יוצאים לריצה ארוכה ומקשיבים לפודקאסט על החומר. אני מדמיין אנליסטים של חברות מזינים לזה דוחות כספיים ומקבלים את הנרטיב של החברה. אני מדמיין מלא עיתונאים תופסים את הראש ותולשים את השיערות.

2.
אם אנחנו כבר בענייני סאונד, הפודקאסט Search Engine פרסם פרק סופר מעניין עם הבמאי הדוקומנטרי עטור הפרסים אלכס גיבני (שיצר, בין היתר, את הסרט על קובצי ביבי, אבל זה לא האישיו כאן). השיחה הזו היא עקב סדרה דוקומנטרית בת שני פרקים שגיבני יצר על היוצר של הספורנוס (היא נקראת Wise Guy וזמינה לצפייה למנויי HBO. הלוואי שהייתי יכול לצפות בה). אבל הפרק הוא לא על הסדרה, אלא על איך יוצרים אומנות, בדגש על אומנות דוקומנטרית, בעולם קפיטליסטי שאין לו שום תמריץ ליצור אותה, אלא בדיוק להיפך. עולם קפיטליסטי שמחפש כל הזמן את המכנה המשותף הנמוך ביותר. או כמו שהוא מספר שם, עולם שבו הסדר הוא ההפוך. זה לא שהפרסומות קוטעות את התוכן, זה התוכן שמפריד בין הפרסומות. זה עולם שבו מנהלי הרשתות/האולפנים/חברות המדיה לא משכירים שטחי פרסום למפרסמים, אלא משכירים את הצופים למפרסמים (תרגום חופשי למה שהוא אומר שם). שווה האזנה.

3.
ואם התחלנו בסאונד, נסיים בסאונד:
ביום שישי העלינו לאוויר את תוכנית הרדיו החדשה שלנו ׳מקורב לצלחת׳ (עורך אסף אביר, מפיק אלון אמיצי). זו תוכנית אוכל, שתהיה גם רדיו חי, אבל גם פודקאסט, וגם תייצר תוכן ויזואלי (למסך הלינארי ולדיגיטל של כאן חדשות). זה חתיכת ניסוי מורכב, אבל החיים קצרים וחד פעמיים אז אני משתדל למצות את הזמן.

מאז 2018, כשנפתחה לי עין שלישית בארה״ב בענייני אוכל (כתבתי על זה בעבר), חלמתי לעשות על זה משהו. כשחזרנו לישראל לתוך הקורונה התחלתי לספר סיפורים על הכלכלה של האוכל תחת ׳משחקי הביס׳, אבל זה לא הספיק לי.

כשהצעתי למנהל רשת ב׳ גל ברגר שניצור תוכנית אוכל חדשה לימי שישי, הוא ישר קפץ על הרעיון. התוכנית הזו נולדה מתוך האהבה לשוק. כשהייתי ילד שנאתי את השוק שנאת מוות. אבא שלי היה גורר אותי אליו, אבל כל מה שאני זוכר ממנו זו את הניסיון הנואש שלי לחמוק מלדרוך על הירקות הרקובים על הרצפה.

מאז שחזרנו לירושלים אני משתדל ללכת לשוק כל בוקר שישי. זו התרפיה שלי. יש לי את הסיבוב הקבוע שלי, את המקומות הקבועים, את האנשים הקבועים להגיד להם שלום. יש שוק של קיץ ושוק של חורף. שוק של חמסין ושוק של גשם. העיקר ללכת.

מתוך האהבה הזו החלטנו ליצור את מקורב לצלחת, והחלטנו שהעוגן המרכזי שלה יהיה סיור שוק, מוקלט וערוך (וגם מצולם), בכל פעם בשוק אחר ברחבי ישראל. מבחינתנו כל שוק כזה הוא הזדמנות לספר סיפור מקומי מאוד, אבל גם ישראלי מאוד. על פוליטיקה ועל תרבות ועל היסטוריה ועל שסעים ועל מה שמחבר בינינו. זה חתיכת אתגר לקחת משהו ויזואלי מאוד – אוכל, שוק – ולהפוך אותו למוצר קולי, כזה שאי אפשר לראות אותו. אבל האמת היא, שהעובדה שאי אפשר לראות את האוכל היא לא החלק הקשה. החלק הקשה הוא לתאר את המקום, ואת האנשים שאני מדבר איתם. אבל האוכל? מספיק שאני אגיד ׳קציצות׳ בשביל שזה ישר יעלה לכם איזה דימוי של קציצות בראש. אלה יכולות להיות הקציצות המדהימות שסבתא שלכם הייתה מכינה בשישי, או הקציצות שהכנתם לו בארוחת הערב הראשונה שלכם, או הקציצות המדהימות שאכלתם אצל חיוקה בתחנת הדלק אורנים בירושלים שנתקעו לכם בראש למשך שנים.

זה היופי באוכל – זה לא רק אוכל. זה עולם שלם של רגשות. ועל זה בדיוק, כך אני מקווה, תהיה התוכנית.

ביום שישי העלינו את התוכנית הראשונה, ואיתה גם את סיור השוק הראשון. בחרנו להתחיל מנווה שאנן בתל אביב, אזור התחנה המרכזית, פשוט כי זה מאוד אחר מכל מה שהכרנו. הגרסה המצולמת היא 9 דקות (זו ההזדמנות להגיד תודה לצוות המופלא של כאן חדשות בדיגיטל – לטל רז על הצילום והבימוי, לאבי קוצקל על העריכה, לשלומי אשר על הגרפיקה), אבל הגרסה ברדיו ארוכה יותר. לאט לאט נמצא את השפה שלנו, ואת הדרך המדויקת לספר את הסיפור הזה. אני מקווה מאוד שתצטרפו איתנו למסע הזה, ושהוא יגרה לכם את בלוטות הסקרנות והטעם.

4.
ולבסוף, מוזיקה (כי גם אני רוצה להיות שם, רק בשביל לגלות בסוף המסע שמלכתחילה הייתי היכן שאני רוצה להיות):