0.
קודם כל, מוזיקה:

View this post on Instagram

A post shared by Shaul Amsterdamski (@shaulams)

2.

הנה כמה דברים שאני מתכנן או שהייתי רוצה לעשות ב-2025:

לרוץ שלושה חצאי מרתון. ראשון יהיה חצי מרתון תל אביב, בסוף פברואר. לא התכוונתי להירשם אליו אבל חברה טוב נרשמה בעצמה אז פשוט זרמתי. מבחינתי זו תהיה ריצת אימון. חודש אחר כך, בסוף מרץ, אמור להתקיים מירוץ העגור בעמק החולה. זה היה החצי מרתון שנרשמתי אליו מלכתחילה, אבל נדחה בגלל המלחמה. אני מאוד מחכה למירוץ הזה. שבוע אחר כך, בתחילת אפריל, תגיע גולת הכותרת – חצי מרתון ירושלים. זה מסלול שרצתי עם עצמי נגד השעון, ובא לי מאוד מאוד על המירוץ הזה. מקווה מאוד להגיע לשם בלי פציעות. כן, אני מבין שאידיאלית היה עדיף לרווח את הריצות האלה, אבל זה מה יש, וזה נראה לי בר ביצוע, בעיקר כי השניים הראשונים הם במישור. אם ארגיש שזה יותר מדי, אעשה חושבים תוך כדי תנועה, אבל האמת שזה נראה לי ריאלי. אם רק אצלח את ריצות האימון בחורף, כי רק התחלנו וכבר קר לי נורא.

להכין מלא רביולי. ופסטות. וללמוד לאפות. בא לי. ממש ממש בא לי. כבר התחלתי. רוצה להמשיך.

להתנדב בחקלאות. אני גם יודע בדיוק איפה (חוות קיימא בבית זית, איזה מקום מופלא). רק לא מצליח לפנות לזה זמן. חייב להצליח. חייב חייב. החיבור לאדמה חסר לי כמו אוויר לנשימה. אני יודע שזה יהיה קשה, ואני יודע שזה יעשה לי טוב. הלוואי שהייתי יכול לעשות את זה פעם בשבוע. בקצב הזה אני אסתפק גם בפעם בחודש או אפילו פעם ברבעון. חייב להצליח. השנה הזו טלטלה את תפיסת עולמי בכל מה שקשור לחקלאות, גם מהכיוון של המלחמה, וגם מכיוון נוסף שאני לא יכול לפרט עליו. אני עדיין לא מחסידי טיעון ׳ביטחון המזון׳, אבל אני בהחלט חושב שהחקלאות הישראלית היא ערך חשוב בפני עצמו, ושבמקרים מסוימים הוא גובר על השיקול הכלכלי. אבל חוץ מזה, יש משהו בחוות קיימא – ממליץ לכם בחום להכיר – שיכול לאפשר לי להגשים ערכים נוספים, מעבר לחקלאות עצמה. הלוואי שאצליח.

ללמוד יותר על עולם האוכל בכלל, ועל עולם האוכל הישראלי בפרט. בחודשים האחרונים הצלחתי סוף כל סוף להפוך את התשוקה למשהו שאני עושה בעבודה. אני חוטף על זה המון ביקורת, ואני ער וקשוב לה (נשבע לכם, אני אפילו מדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי), ולכן אני מנסה למצוא את המינון הנכון בין העיסוק באוכל לבין כל היתר. אבל בלי קשר לנקודת האיזון הנכונה, אני מבין שאני צריך להביא יותר ערך מוסף באוכל, ובשביל זה, אני צריך להבין וללמוד יותר. אני לא יודע מה בדיוק הדרך לעשות את זה. הלוואי שהייתי יכול לעבור לאיטליה לשנה או שנתיים כדי ללמוד שם במכון הקולינרי ב-Bra. הלוואי. זה כבר לא יקרה בגלגול הזה. מקווה מאוד שאמצא את הדרך ללמוד על התחום הזה, כדי להכיר ולהבין אותו טוב יותר. ובלי קשר, הלוואי שבשנה הקרובה אמצא את האופן שבו אני צריך לספר את סיפורי האוכל הישראלים, ולהביא את הערך המוסף שאני רוצה להביא. האוכל הוא רק תירוץ. רק פלטפורמה לספר בה סיפורים על בני אדם, ועל המדינה שאנחנו חיים בה. זה מה שאני רוצה לעשות. הלוואי שאצליח.
בינתיים, אני אסתפק בלהעריץ מרחוק כמה עיתונאי ואנשי אוכל. בראש ובראשונה את רונית ורד (נרשמתי לסדרה של 5 הרצאות שלה בספריה הלאומית בירושלים. הראשונה היתה פוקחת עיניים. אם אתם ירושלמים, שקלו לבוא ל-4 הנותרות). את עמית אהרונסון, שהוא גם סטוריטלר נפלא של אוכל וקולינריה, גם ידען, וגם פשוט מעביר את זה כל כך כיפית בפודקאסט שלו מדברים מהבטן (עם יונתן כהן ונטע סלונים). את דוד קישקה שהכרתי בזכות רותי רוסו, שהוא מאגר בלתי נדלה של ידע וקשרים ורעיונות ומה לא בכל מה שקשור לקולינריה, וגם יש לו פודקאסט מעניין ומלמד ומעשיר וכל הסופרלטיבים הטובים שבעולם. את אילה נוי מאיר, מבית הבד ריש לקיש בציפורי (אם עדיין לא הייתם – סעו), ועוד ועוד ועוד ועוד.
אם אתם בעניין, אתם מוזמנים להאזין לתוכנית האוכל שלנו ׳מקורב לצלחת׳ כל יום שישי ב-11:00 ברשת ב׳, או להאזין לה כפודקאסט, כאן (מוזמנים להירשם לעדכונים כדי לקבל פרק חדש כל יום ראשון):

להיות חלק מקהילה. אני לא איש של קולקטיבים. מעולם לא הייתי. אבל קרו דברים השנה, ומטבע הדברים בשנה שעברה, שגרמו לי לחפש קצת יותר שייכות. זה קרה הרבה בעקבות הרצח של הירש גולדברג והמפגש שלי עם קהילתה ׳הקהל׳ הירושלמית שהוא ומשפחתו חלק ממנה (כמו גם משפחתו של ענר שפירא שנרצח בשבעה באוקטובר במיגונית המוות ושל יובל שהם שנפל בתחילת השבוע). כתבתי על זה קצת לטור שלי בכלכליסט שיתפרסם ביום חמישי הקרוב, אז בינתיים רק אסתפק בזה.

לפרסם עוד ספר. האמת שרוב השלד כבר כתוב. צריך להשלים, ולהיפגש עם העורכת כדי להבין איך מגישים אותו נכון. זה מרגש וכיפי מאוד מאוד, בעיקר כי אני עדיין מקבל תגובות חמות מאוד על ׳כסף טוב׳. שמחתי בעיקר לשמוע שהרבה מאוד חיילים קראו אותו במהלך המילואים והעבירו אותו מיד ליד (שלחו לי כמה תמונות שלו מטייל ברפיח, אני אחסוך מכם). לפרסם לו אח קטן יהיה משהו מאוד מאוד נחמד.

להעלות סדרת דוקו. בימים אלה אנחנו ממש ביישורת האחרונה של צילומי סדרת דוקו שתספר את הסיפור של החברה הישראלית דרך עולם הנדל״ן. זכיתי לעבוד עם צוות מופלא ומוכשר. אנחנו מצלמים כמעט כל שבוע פעם או פעמיים. ימי צילום ארוכים ומפרכים שמתחילים לעיתים ממש באמצע הלילה. נוסעים לדרום ולצפון. שומעים סיפורים. רודפים אחרים לידים. מחפשים את האנשים הנכונים. חוויה נהדרת שחיכיתי לה שנים. מחכה בחשש ובציפייה ענקית לראות איך זה ייצא בסופו של דבר. אני מקווה שזה יקרה בתוך חצי שנה ככה. איזה מוזר זה לעבוד בלוחות זמנים כאלה.

למצוא את הסיפורים הבאים לספר, למצוא את הדרכים הנכונות והיצירתיות ביותר לספר אותן. אני כל כך אוהב את העבודה שלי, רק תנו לי לעשות ממנה עוד ועוד. התחלנו כבר לגלגל כמה רעיונות, אני ועוד כמה אנשים במערכת. ברגע שיתפנו לי קצת ימי צילום אחרי שצילומי הנדל״ן יסתיימו, מקווה להסתער גם על הפרויקטים האלה. החברה הישראלית נמצאת בצומת דרכים, ויש סיפורים שמוכרחים לספר, ומהר.

להיות אבא (ובן זוג) יותר טוב. ונסתפק בזה.

לטוס ליעד שאני רוצה להגיע אליו כבר הרבה זמן. זו יכולה להיות יפן. זו יכולה להיות אנטרקטיקה. כל מה שהוא קצת שובר שגרה, ורצוי קצת רחוק. אני לא רואה את זה קורה בקרוב לצערי, כי סיבות, אבל אחרי הקיץ הבא, בחגי תשרי. עם הרבה עבודה קשה ונחישות, וגם קצת מזל, זה יכול להצליח. תחזיקו לי אצבעות.

3.
לכי לעזאזל, 2024. לא רוצה לזכור אף רגע ממך. אני רוצה לזכור רק את האנשים הטובים הרבים שפגשתי לאורכה. האנשים שהחזיקו אותנו. שעזרו לנו לעבור. שהראו לנו את האור. תודה לכל אחד ואחת מכם. אתם יודעים מי אתם.