0.
קודם כל, מוזיקה:

1.

אובססיית הקפה שלי מעמיקה ואני ממש בסכנה להתדרדר להיות ״מהאנשים האלה״. מצד שני, אני מבוגר מדי והחיים קצרים מדי בשביל לעשות שיקולים כאלה, אז פאק איט, בואו נתאבסס.
אני לא שותה הרבה קפה, אבל אני שותה הרבה יותר קפה מקודם. עד לפני שנה, בערך, לא שתיתי קפה בכלל. אף פעם לא. ואז התחלתי לשתות קפה אחד בשבוע, בימי שישי בבוקר, בשוק. ואז, כשזה מצא חן בעיני, התחלתי לגנוב עוד איזה קפה פה ושם. ומפה לשם הפה ושם הזה הפך להיות – איפה אני שותה את הקפה שלי היום?
אני לא שותה קפה בכל יום, אבל שותה קפה כמה פעמים בשבוע. נגיד 3-4 פעמים. לא יותר מאחד ביום בכל מקרה. בין היתר בגלל שיותר מדי קפאין עושה לי לא טוב לגרון. אני לא מדמיין, זה הרופאה אמרה לי. זה היה אחרי שהיא דחפה לי מצלמה דרך האף לתוך הלוע בשביל לראות מה קורה שם, ופסקה שאני צורך יותר מדי קפאין וזה מגרה לי את חומצות הקיבה שבתורן עולות מעלה וחורכות לי את מיתרי הקול, או משהו כזה של זקנים.
זה היה לפני ששתיתי קפה בכלל, אבל כן שתיתי איזה 8-10 כוסות תה ביום ופשוט לא הבנתי שגם בתה יש קפאין (גם בתה ירוק). אם כי לפי נעה ברגר הוא משתחרר אחרת בגוף מאשר בקפה כי הוא עטוף בטאנינים (אם הבנתי נכון את ההסבר שלה). אבל אני סוטה מהנושא.
כך או כך, אני שותה יותר קפה מקודם. וחלק מהכיף שלי הוא לחפש אחר בית הקפה שאני הכי אוהב בירושלים. יש לי שניים מועדפים – במשך השבוע סיבריס ברחוב עזה ובשבתות קפה בארוק במרכז העיר (הבוקר גיליתי שזה בעצם אותו הקפה, בקליה קצת שונה, וזה מסביר את זה) – אבל אני מקפיד לדגום גם בתי קפה אחרים, בין היתר כי החוויה הסוציו-אנתרופולוגית מסקרנת בעיני.

כל זה היתה הקדמה ארוכה במיוחד כדי להגיד שני דברים: ראשית, אני שוקל לקנות מכונת קפה הביתה. יש כרגע שתי סיבות למה אני *לא* עושה את זה (בינתיים). א׳ – זה יקר. ב׳ – זה ימנע ממי את הכיף של לשתות קפה בחוץ. אבל ככל שנוקפים הימים אני יותר מתפתה, זו האמת. ואם אני אקנה מכונה בסופו של דבר, אני באמת אהפוך להיות ״האנשים האלה״.
הדבר השני, והמעניין יותר, הוא שהיום תהיתי ברצינות, ואפילו בקול רם עם אשתי: אולי אנחנו צריכים לפתוח בית קפה בשכונה? כי כל בתי הקפה הירושלמים האלה שאני מקפיד לדגום? אף אחד מהם הוא לא בשכונה שלי. וירושלים היא עיר גדולה. כדי לנסוע לשכונה אחרת, בין אם באופניים ובין אם ברכב, צריך להתאמץ. זה לוקח זמן, זה בעליות, לפעמים יורד גשם. היה לי הרבה יותר נחמד לשתות קפה טוב בשכונה.
עכשיו, יש לי שני בתי קפה בשכונה. אבל באף אחד מהם אני לא אוהב את הקפה עצמו. אז תהיתי – אם זה חסר לי, אולי אני אעשה את זה בעצמי? התחלתי לחשוב על לוקיישנים טובים לקפה, כאלה שיש בהם תנועת הולכי רגל טבעית בהיקף נרחב, והגעתי למסקנה שהלוקיישן הטוב ביותר כבר תפוס על ידי אחד מבתי הקפה האלה, ושאני לא מצליח לחשוב על לוקיישנים מוצלחים אחרים. והדבר השני הוא ש, מה אני רציני להיכנס לעסק הזה? זה טירוף הדעת. א׳ – מה אני מבין בזה. ב׳ – הצד העסקי של זה הוא מסוכן בטירוף. יש סיבה למה בנקים מתרחקים כמו מאש מעסקי מזון ולא ממהרים להלוות להם כסף לפעילות שלהם – זה ענף מסוכן בטירוף.
ובשלב הזה של המחשבות הגעתי הביתה (חזרתי עם אשתי מהקפה של שבת) ועברתי לחשוב על ספונג׳ה.

2.

השבוע, בעת נדודיי בין בית קפה לבית קפה בירושלים פגשתי שני אנשים חדשים ומעניינים. אני אוהב לפגוש אנשים חדשים ומעניינים. הראשון הוא הבעלים של בית קפה בשם ״ליליאן״ במרכז העיר (רחוב הס, מאחורי הוולדורף אסטוריה, לכיוון קינג דיויד), השני הוא הבעלים של בית הקלייה הירושלמי קאנופי.
לקפה ליליאן הגעתי בעקבות המלצה של אילה נוי מאיר, הבעלים של בית הבד ריש לקיש בציפורי (אם טרם ביקרתם, עזבו הכל וסעו לשם). לפני כמה שבועות היא הגיעה לירושלים לביקור, וניצלתי את ההזדמנות לקנות ממנה 5 ליטר של שמן זית, והיא המליצה לי לקפוץ לליליאן. מבחינתי אני לוקח בחרדת קודש כל עצה של אילה, אז בהזדמנות הראשונה קפצתי לשם.
הגעתי לשם בשעת בוקר מוקדמת, ביום חצי חורפי. העיר עוד מתחה איבריה וכמו כלב שיוצא מבריכה התנערה מהגשם שירד בלילה. האבן הירושלמית היתה רטובה, אנשים היו עטופים במעילים אבל כבר הסירו את הכובעים שלהם. השמש היכתה בכתלים בדיוק בזווית שאני אוהב. המוזיקה באוזניות עשתה לי טוב על הלב.
הגעתי לבית הקפה כשהוא בדיוק נפתח ועדיין לא היו בו לקוחות. רק הבעלים, שהכניס כל מיני מאפים לתנור, ואחת העובדות שסידרה את הדלפק וגם הכינה והגישה לי קפה. החלפתי איתו כמה מלים (אני מצטער אבל שכחתי לשאול אותו לשמו עדכנו אותי באוזניה שקוראים לו בר לרוס). הוא היה צעיר וחמוד. אני מניח שהוא בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 לחייו. בחור חמוד שעיניו נדלקות כשמתחילים לדבר על קפה. סיפר לי שהוא עדיין לומד את הלוקיישן ואת הקהילה מסביב ואת הלקוחות ואת העסק. היה ניכר שזה לא קל לו. כששאלתי אותו מאיפה הוא קונה את הקפה הוא סיפר לי על ׳קאנופי׳ ואמר לי שאני מוכרח לפגוש את ירין, הבעלים, ולהגיע לסטודיו שלו, כי זה פשוט משוגע שם.

אז הדבר הראשון שעשיתי אחרי שסיימתי את הקפה והמיני-מדלן שלקחתי שילווה אותו (שניהם היו מצוינים), זה לחפש את קאנופי באינסטגרם, ולכתוב לירין. מפה לשם הוא אמר לי ׳יש לי פופ אחר מחר בבוקר, בוא לבקר׳. אז למחרת באמת קפצתי לבקר.
ישבנו בסך הכל 15 דקות כי הייתי בדרך מהעבודה ואל העבודה, אבל הוא הספיק לספר לי את הסיפור שלו על קצה המזלג. בחור צעיר, בסוודר יפה, עם תשוקה לקפה כמו שלא פגשתי. בזמן שדיבר על זמני ומידות קליה וטחינה בהתלהבות שאי אפשר לזייף חשבתי לעצמי שהוא מזכיר לי את ג׳יימס הופמן הישראלי. ועוד חשבתי לעצמי: אולי הוא יהיה האח הגדול שלי לענייני קפה ויכניס אותי פנימה לתוך העולם הזה כמו שצריך, יד ביד. לא שיתפתי אותו במחשבות האלה, מה אני פסיכי? רק אתכם.

לפני שהלכתי, ירין סיפר לי על הלוקיישן החדש שהוא עובד על לפתוח בו את בית הקלייה המורחב שלו, יחד עם קפה. זה הולך להיות באיזה חלל חברתי מגניב בבניין לשימור במרכז ירושלים, לא רחוק מבירתנו. הבטחתי לשוב ולבקר אותו, ואולי גם ללכת לראות.
למה אני מספר לכם את כל זה? כי שני המפגשים האלה, יחד עם מפגשים רבים אחרים שהיו לי בשבועות האחרונים עם אנשים מעולם החקלאות והאוכל הצטברו למאסה קריטית משמעותית מספיק כדי שאבין משהו.
האנשים האלה מפעימים אותי. לא רק בגלל האהבה לקפה, אלא בגלל האהבה לעשייה. הם כולם יזמים, רובם המוחלט צעירים מאוד. ובמקום לחפש אחרי קיצורי דרך להביא את המכה, לקנות nft, או ביטקוין, או שיטקוין, או ללכת להייטק, או מה שזה לא יהיה שאנשים מחפשים היום, הם רוצים לעשות משהו בידיים. להכין מדלנים, וקרואסונים, ולהגיע לקליה המדויקת והמושלמת של קפה. לשרת אנשים. לפתוח מקום שיהווה מצע לגידול קהילה. לשמח. להרוות. להשביע. תקשיבו, זה פנומנלי.
לבי לא גס בכל מי שעושים דברים אחרים. אני מאוד מאמין באיש באמונתו יחיה. כל בחירה היא לגיטימית כל עוד היא במסגרת החוק ולא פוגעת באף אחד אחר. אבל אלה אנשים שאני יכול לראות ולהרגיש את הערך הממשי של מה שהם עושים. מבחינתי, זה הטופ. זה הנשגב שבנשגב. הם ממלאים אותי בשאר רוח. אני מעריץ אותם. אני מקנא בהם. אני רוצה לספר את הסיפורים שלהם, אולי כדי לתת לאחרים השראה ללכת בעקבותיהם.

3.

חוצמזה, הפרק של שיר ראובן בפודקאסט המצוין שלה ״איך לעשות דברים״ עם יאיר גרבוז היה לי הפתעה נעימה. הנושא היה ״איך להזדקן״. ומאחר שאני מרגיש זקן כבר מגיל 8, זה התאים לי. ממרום גילו (79) גרבוז נשמע שליו כל כך, על גבול הנירוונה. משהו בזה בא לי נכון מאוד ברגע הזה. מוזמנים להאזין.
אגב, ככל שאני מזדקן בעצמי, כך אני מרגיש יותר ויותר שהגיל הביולוגי שלי מתקרב יותר לגיל הנפשי שלי. לכו תדעו, אולי כשאגיע לגיל של גרבוז, אם אגיע, ארגיש בול. נדמה לי שזה, פחות או יותר, התהליך שהוא תיאר בפודקאסט הזה. אולי זה מה שכל כך דיבר אלי שם. חוץ מזה שיר ראובן חכמה בקטע מפחיד.

4.
מחר אסע ליפו. לצערי לא יהיה לי שם מספיק זמן. לצערי אין לי מספיק זמן לכלום. לא לחינם בשיעור הראשון בכלכלה, כשפרופ׳ קובי מצר האגדי נכנס לכיתה (מבוא למיקרו) ה-דבר הראשון שהוא שרטט על הלוח היה עקומת התמורה, והמשפט הראשון שלו היה ׳כלכלה היא מדע המחסור׳, ואז הוא הסביר לנו שבתור עובדים אנחנו מחלקים את הזמן שלנו בין פנאי לעבודה. אנחנו בעצם מוכרים את שעות הפנאי שלנו למעסיק שלנו, תמורת השכר שהמעסיק משלם לנו.
הזמן שלנו הוא משאב במחסור, והשאלה היא איך אנחנו מנהלים אותו.

ככל שאני מזדקן כך אני מרגיש שאני מנצל את זמני פחות ופחות ביעילות. האמת שזה פחות קשור ישירות לגיל שלי, ויותר קשור לנסיבות חיי (שבתורן קשורות לגיל שלי). הייתי רוצה מאוד מאוד מאוד לשנות את הנסיבות, גם כדי שיהיו נסיבות טובות יותר, אבל גם כדי שיהיה זמן רב יותר כדי שאוכל לעשות יותר. להגשים יותר. ליצור יותר. אולי אז אגיע לנירוונה של גרבוז.

אני לא יודע אם תזדהו עם התחושה, אבל: אחת הסיבות שאני אף פעם לא מנסה לצייר היא שיש פער ענק בין איך שאני רואה את התמונה בעיני רוחי לבין איך שהיא יוצאת לי בפועל, על הנייר. אז ככה אני לאחרונה עם הזמן. יש לי רעיונות מדהימים בראש, שאני לא מספיק להוציא מהכוח אל הפועל, והם מתנדפים ברוח. אני שונא את התחושה הזו. אין המון דברים שאני אוהב כמו להרגיש יעיל. כמו להרגיש פרודוקטיבי. כמו להרגיש שהשעה רק עשר בבוקר וכבר הספקתי לעשות ממש המון דברים.

5.
יש המון דברים מעניינים ללמוד בעולם. לאחרונה אני מרגיש שקצת התייבשו לי מקורות ההשראה. אני מרגיש אני חוזר על עצמי, ומחפש קצת מקורות חדשים. אם יש לכם רעיונות לדברים מעניינים בטירוף שאני צריך לקרוא, להקשיב להם, לצפות בהם, אנא ספרו לי. אם תצליחו לעניין נפש אחת בישראל, כאילו עניינתם עולם ומלואו.

6.
החיים קצרים ושבריריים. שתו קפה, נשמו עמוק את קרני השמש, התמתחו, צאו לריצה, עשו יוגה בשישי, לטפו איזה חתול, גדלו עציץ, הכינו פסטה. אל תבזבזו את הזמן על לריב עם אנשים באינטרנט. עדיף לריב איתם פנים אל פנים.