1.
בעודי יושב ומקשיב לשרת החינוך, יולי תמיר, מדברת באיטיות מרובה על הרפורמות במערכת החינוך שתתתחזקנה ביתר שאת בשנת הלימודים הקרובה, העיר בציניות יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ מיכאל מלכיאור (עבודה), כי נערי האוצר בכלל לא משפיעים על אופייה של מערכת החינוך הישראלית. הואיל והיה לי קשה עד מאד להתרכז בדבריה של תמיר, התחלתי מהרהר בהערה הזו של מלכיאור.
2.
פעמים רבות שאלתי את עצמי מה מקומם כל כך בהתנהלות של אגף התקציבים של משרד האוצר שמצליח להשניא לחלוטין את אנשי האגף על סקטורים רבים כל כך באוכלוסיה. האם זו העובדה כי הכוח לשבת על הברז התקציבי ניתן בבלעדיות לקבוצה קטנה של אנשים? לא סביר, משום שאך טבעי הוא (למען הסר ספק: זוהי אמירה צינית) לרכז את הכוח בידי קבוצה קטנה ולא לרכזו בידי ערב רב של אנשים. זה קורה בכל מקום במשטר דמוקרטי: קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מצבור הקרקעות של המדינה (מינהל מקרקעי ישראל), קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מנגנון המיסוי, וכן הלאה והלאה והלאה. אז אולי זו העובדה שהם כולם מחזיקים באג'נדה כלכלית ניאו-ליברלית, כלומר ימנית, כלומר קפיטליסית חזירית, שמרגיזה כל כך הרבה אנשים? אבל קשה להאמין שזו הסיבה האמיתית, וזאת משני טעמים. ראשית, מותר להם להחזיק באג'נדה, כמו שלמשרד החינוך מותר להחזיק באג'נדה, וכך גם למשרד הרווחה, למשרד התשתיות וכו'. ואני לא מדבר על השרים, אני מדבר על הפקידות. בסופו של דבר מדובר באנשים, ואנשים הם לא טאבולה רסה. שנית, גם אנשים בעלי אג'נדה ניאו-ליברלית מתקוממים, לעיתים, אל מול ההתנהלות של אנשי אגף התקציבים בכל הנוגע לבניית התקציב ולבניית חוק ההסדרים. אז מה הבעיה?
3.
ואז חשבתי לתומי, שאולי התשובה טמונה בעצם הכינוי "נערי האוצר". מדוע לקרוא להם "נערי" ולא סתם "פקידי", "אנשי", "עובדי" וכולי? ייתכן שהתשובה לשאלה – מה מרגיז כל כך הרבה אנשים בהתנהלות נערי האוצר – היא בעצם – העובדה שהכוח מרוכז בידי קבוצה של נערים, קרי, אנשים צעירים, קרי, חסרי ניסיון, שמחליטים החלטות הרות גורל בעבור סקטורים שלמים באוכלוסיה, שאין להם היכרות של ממש איתם, ואין להם את הבגרות הנדרשת על מנת להיכנס לנעליהם של האנשים שאת גורלותיהם הם חורצים.
4.
עכשיו, אני יכול להבין איך זה מעצבן אנשים. זה בהחלט עשוי לעצבן. אחרי הכל, ככל שגילו של הפרחח שמחזיק בסמכות הבלעדית להחליט בעבורי מה טוב לי צעיר יותר, כך ההתקוממות תהיה גדולה יותר. כך למשל, ניתן להסביר מדוע לאורך ההיסטוריה עמים שונים העדיפו להעניק את סמכות השיפוט, אם לא את סמכות קבלת ההחלטות כולה, בידי זקני העם, זקני השבט, וכו'. נקודת המוצא היתה כי מדובר באנשים עם ניסיון חיים ארוך, שראו איזה דבר או שניים, ולכן יכולים לקבל החלטות מושכלות שתבאנה בחשבון את מגוון השיקולים ולא תסתפק בספקטרום שיקולים צר. אז כן, בהחלט יכול להיות שזה מה שמעצבן כל כך בנערי האוצר.
5.
אבל אז, תהיתי ביני לביני, מה מותר האדם מן הבהמה, ומה ההבדל בין נערי האוצר – שאינם נערים צעירים כל כך, למען האמת. טווח הגילאים באגף התקציבים נע בין 23 לבין 36, כאשר הגידול בסמכות שמחזיק "נער האוצר" נע בכיוון אחד עם העלייה בגילו – מה ההבדל ביניהם לבין "נערי הצבא"? מדוע איש לא קורא ללוחמי הסיירות, לאנשי הקומנדו, לפקידי המודיעין בקרייה, ולשאר מקבלי ההחלטות והאוחזים בנשק, "נערים"? הרי גיל הפרישה (הרשמי) בצה"ל נע בין 42 לבין 45. והלוחמים עצמם, המקבלים לעיתים החלטות הרות גורל באמת בשבבי זמן שאינם ארוכים מהרף עין, הם בני תשחורת, פוחזים צעירים שגילם אינו עולה על 21 לכל היותר! מדוע אין כאן התקוממות רבתי על כך שאחריות כבדה כל כך, והיא לכל הפחות כבדה כמו האחריות שמוטלת על "נערי האוצר", ניתנת בידי אנשים צעירים כל כך, רכים בשנים כל כך, שנפשם טרם עוצבה, שעולמם הערכי טרם מכיל תוכן של ממש ושיכולת קבלת ההחלטות של במקרים של חיים ומוות, יכולת העמידה שלהם בתפקיד שלמה, מוטלת בספק עז? מדוע?
6.
יש לי דיעה בנושא הזה, אבל אני מעדיף שלא להיכנס אליה בשלב זה. אני לא מעוניין לקטגר בנושא שירות החובה בצבא ההגנה והמשמעויות המוסריות של הנושא הזה, כשם שאיני מעוניין ללמד סניגוריה על אופיים של אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר. כל מה שברצוני היה הוא להצביע על העובדה שאין אנו יכולים לנהוג במוסר כפול בכל הנוגע לגילם של האנשים היושבים על הברזים התקציביים של ישראל, כל עוד אין אנו בוחנים באופן ביקורתי ומעמיק את המשמעות העמוקה של גיוס החובה של עוללים צעירים. ומשום שלעולם לא נערוך את הדיון הביקורתי הזה כמדינה, אולי משום שאין ברירה אחרת ואולי מסיבות אחרות, אין לנו מה להלין בינתיים.
נדמה לי שיש משהו אחר שמרגיז מאוד בהתנהגותם של פקידי האוצר (הנה לא כתבתי נערי) ובאג'נדה שלהם. פקידי האוצר יוצאים מנקודת הנחה ימנית (לגיטימית כאמור) שמוטב להוציא כמה שיותר סמכויות מידי המדינה כיוון שמנגנונים ממשלתיים הם, לשיטתם, ותמיד יהיו מקור לסאוב, לניהול קלוקל, לבזבוז כספי ציבור וכן הלאה רעות חולות.
יש להשקפה הזו רק יוצא דופן קיצוני אחד, זך וטהור – פקידי האוצר עצמם. דווקא הם, למרות היותם מנגנון ממשלתי, בדיוק מהסוג שמסתאב ומשתחת כל כך בקלות, חסינים לכל ההשפעות האלה, מהווים מופת להתנהלות חכמה יעילה ומוצלחת.
יש כאן סתירה עמוקה שבהחלט יכולה להרגיז עד מאוד.
לצבא אתה צריך לשלוח את אלה שיכולים להחליט בהרף עין, כאלה שעוד לא יודעים טוב כמה החיים האלה אינם באמת פשוטים – תראה לי הרבה אנשים הגיוניים שהחליטו להתגייס אחרי שהקימו משפחה או סיימו תואר (אני מדבר על צבא שאינו צבא מקצועי, וכמובן שאני לא מדבר על עתודאים). לעומת זאת, אם תשים לב, אף שגילו של "המפקד בשטח" אינו עולה על 25 בדר"כ (רמת המ"פ), ההחלטות שהוא מקבל הן טקטיות בעיקר ונגזרות מתוך ההחלטת האסטרטגיות של הפיקוד הבכיר יותר (ומטבע הדברים מבוגר יותר).
אולי אני מגלה פה סוג של אידיאליזם, אבל לדעתי כל החלטה של האוצר היא/צריכה להיות החלטה אסטרטגית. הניסיון והידע הנרכשים במהלך השנים (של החיים, של העבודה במגזר הציבורי ועוד) הם אלה שמסייעים לקבל החלטות אסטרטגיות נכונות (או לא נכונות, אבל ההסטוריה תשפוט אותם ולא אני).
יש לדעתי עוד סיבה לשנאה כלפיהם, שלא ציינת:
הרבה פעמים, כשה"נערים" האלה מתבגרים קצת הם עוזבים את המגזר הציבורי, לטובת משרות קורצות אצל האנשים שהרוויחו הכי הרבה מהמדיניות שלהם כ"משרתי ציבור".
מה שיוצר את ההרגשה המטרידה שהאג'נדה הניאו-ליברלית שלהם היא לא "לשם שמיים".
הם פשוט החתולים ששומרים על החמאה, והם יודעים מאיזה צד של הפרוסה היא מרוחה…
אופס, ה"הסתדר" בניק שלי הוא סרח עודף מסיפור אחר לגמרי.
מרמיט – זו תפיסה ראויה כמו כל תפיסה אחרת, אלא שאתה יכול להחיל אותה על יוצאי הצבא בקלות רבה.
שאול, תוכל להבהיר את דבריך בנוגע להקבלת התפיסה שהציג מרמיט על יוצאי הצבא?
למען הסר ספק: זה היה בצחוק, נכון?
חצי בצחוק, חצי אמת. אני מסוגל להבין שהאזרחות קורצת הרבה יותר מאשר המשך השירות במדים ובמקרה הכי גרוע, אבטחת בתי הזיקוק או רשות שדות התעופה בכל זאת מכניסה הרבה יותר כסף מאשר צה"ל. מה גם שבמקרים טובים יותר אפשר להתקמבן על לאמן את צבאות גיאורגיה וקולומביה למשל (שלא לדבר על עתודאים שצוברים ניסיון ייחודי בצבא ומצליחים לבטל לעצמם את הקבע ומתברגים בחברות מעולות בכל העולם – אותן החברות בדיוק שהם עבדו מולן ואיתן בצבא).
אבל יש דברים מעבר, לפחות ככה נדמה לי, אז אני לא בטוח שהבנתי ואשמח לקבל הבהרה.
אני בעיקר דיברתי על ללכת לפוליטיקה.
אני לא בטוח שההקבלה נכונה אם כך.
"נערי האוצר" פועלים במשך עבודתם הציבורית "לטובת" קבוצה פרטית כלשהי ובסיום הקריירה הציבורית שלהם עוברים לעיתים לסקטור הפרטי, וקורה שהם אפילו עוברים לעבוד באותן קבוצות פרטיות שלאינטרסים שלהן הם סייעו או סייעו בדיעבד במשך עבודתם באוצר. בכירי האוצר שעוברים לסקטור הפרטי – המעבר הזה, לפחות בעיני, נובע משתי סיבות עיקריות:
1) הם באמת היו טובים בתפקידם ובסקטור הפרטי מעוניינים בהם בשל הישגיהם.
2) הם פעלו (במודע או בדיעבד) לטובת האינטרסים של החברה מן הסקטור הפרטי ובחברה רוצים להכיר להם תודה על כך (אפשרי גם שמדובר בהסכם – אתה עוזר לי כשאתה בפנים ואחרי שאתה פורש אני מסדר אותך כשתצא החוצה).
בצבא המצב שונה במקצת – נתחיל בכך שבעיני, כל תפקיד פיקוד הוא תפקיד של פוליטיקה. ככל שמתקדמים בשרשרת הפיקוד, כך גם הדרישה לכשרון הפוליטי עולה (מי שלא יודע לשחק את המשחק, מפסיד). המעבר מתפקיד קצונה בכירה מאוד (ברמת המטכ"ל) לפוליטיקה ציבורית הוא טבעי למדי ונוח לשני הצדדים. המפלגה שאליה איש הצבא לשעבר מצטרף זוכה בפנים בעלי הישגים מוכרים (אזכורים תקשורתיים, החשיבה הציבורית על כך שאם הוא כבר הגיע למעלה, אז כנראה שהוא לא פישל בדרך) שיכולים לקדם אותה בעיני ציבור הבוחרים ואילו איש הצבא עושה מעבר רך מתפקיד בסקטור הציבורי, אל תפקיד אחר בסקטור הציבורי, ללא שיצטרך לרכוש כישורים אמיתיים להישרדות מחוץ למערכת (את כישורי הפוליטיקה הוא כבר רכש במהלך ההתקדמות שלו בסולם הדרגות).
כבר נשכבתי במיטה לראות אולי יש משהו טוב לראות בממיר של יס (כן, אני שוכב מול הממיר של יס ומתבונן בו בתשומת לב עילאית) ופתאום קפצה לי לראש המחשבה שלא סיימתי את התגובה שלי. אז חזרתי.
לדעתי לאיש הצבא אין יכולת במהלך שירותו הצבאי להשפיע על מקום העבודה העתידי שלו באותה הרמה שיש לאותם "נערי האוצר". גם קצין המצטייר כמצטיין (אני יכול להביא כדוגמא את מפקד היחידה ששירתתי בה, אבל אני לא חש צורך מיוחד להוציא את דעתי עליו בפורום הזה) עלול ליפול לנסיבות שיגרמו לקריירה שלו להיעצר בנקודה הכי מבטיחה שלה בשל גורמים שאינו אחראי אליהם ישירות אלא מתוך אחריות פיקודית ולכן יכולת השרידות שלו במערכת ומיצובו ככזה שיביא תועלת לתנועה פוליטית זו או אחרת, היא יותר נסיבתית מאשר אישית נטו. אני מאמין שבאוצר הדבר שונה במקצת.
טוב, נראה לי שעכשיו התגובה כמעט שלמה, אני חוזר לתת למוח שלי לנוח.
אני לא חושב שאתה צודק. או לפחות, לא לגמרי צודק.
עכשיו, העניין הוא שעכשיו עשרים לאחת עשרה, הרגע סיימתי לצפות ביפה והחנון, ואני רוצה לכתוב משהו לעיתון. אז אין לי כוח לנמק. האם זה בסדר?
מה זאת אומרת "האם זה בסדר?"
מי משלם לך כסף? אני או העיתון?
אה רגע, העיתון משלם לך כסף, ככה שאני מניח שנכון לרגע זה, זה בסדר :)
אבל אשמח להמשיך את הדיון.
אני חושב שאתה לא מתאר בצורה מדוייקת את הביקורת על אנשי אגף התקציבים.
הביקורת היא לא על כך שהם קובעים תקציב – אתה צודק שזו ביקורת מעט מטופשת. אם הם היו מוציאים מסמך שקובע ש'משרד הפנים יקבל X מליארדי שקלים, משרד החינוך יקבל Y' וכך הלאה וכך הלאה, אני לא חושב שמישהו היה מלין.
הבעיה היא שהם לא מסתפקים בזה. הם אפילו לא מסתפקים בלקבוע את תת-תתי הסעיפים של התקציב, ולאסור על המשרדים להעביר כספים מסעיף אחד לשני. הם גם אומרים למשרד איך הוא יכול להוציא את הכסף בסעיף מסויים, ואסור להוציא אותו בכל דרך אחרת.
אני מוכן לקבל שתפקידו של אגף התקציבים הוא לקבוע כמה כסף יקבל כל משרד – זו הרי קביעת תקציב. אני מוכן אפילו לקבל את זה שאגף התקציבים יכתיב למשרד החינוך שהאגף לחינוך מבוגרים יקבל פחות כסף, ויותר כסף ילך למשכורות מורים – נניח שגם זה בגדר קביעת תקציב. אבל קביעות ברזולוציה שהאוצר מתעסק בהן – ש2.5 מליון שקל שמוקצים לאכיפת חוקי עבודה לא ילכו לפקחים חדשים, אם לבחור דוגמא אקראית – שוללת כל שיקול דעת מהדרגים המקצועיים במשרדים הרלוונטיים, ומשאירה את כל קביעת המדיניות – בנושאי תקציבים, חינוך, רווחה ועוד – בידי אנשים שהכשרתם היא כלכלית בעיקרה.
זאת אומרת, מתישהו בעתיד, לא עכשיו.
דרומי, האם אפשרי להניח כי אגף התקציבים מתחשב גם בכדאיות התקצוב של X על פני הכדאיות של Y ומחליט כמו בדוגמא שהבאת ש-2.5" מיליון ש"ח שמוקצים לאכיפת חוקי עבודה לא ילכו לפקחים חדשים"? (הכדאיות כאן נסמכת על ההשכלה הכלכלית שלהם ועד הזכרון הארגוני של משרד האוצר ואגף התקציבים)
חרא, נמחקה לי התגובה המושקעת ביותר שהייתה לי, שעיקרה התחקותי אחר הביטוי "נערי האוצר" ברחבי ההיסטוריה, כולל אי צלצול לרוביק רוזנטל וקשירתו של סילבן שלום לכל העניין (אני סבור שהוא היה נער האוצר הראשון, בסיפור לא פיקנטי שלעולם לא אעלה אותו שוב). בכל אופן, היה גם דיאלוג משעשע של ראש עיריית ירושלים לשעבר, א. אולמרט, שהפגין ציניות ויכולת שעשוע. והיה ציטוט נוסף מהזדמנות אחרת, של אותו רא עירייה לשעבר:
"אינני מקבל את התואר 'נערי האוצר' כמילת גנאי כפי שרבים משתמשים בו, אלא כביטוי של הערכה לקבוצה לא גדולה, מסורה, מוכשרת, אינטליגנטית של אנשים שעושים עבודה יוצאת מן הכלל. אני נמנה על אלו החושבים ש'נערי האוצר', מצילים לעיתים את משרדי הממשלה מהחלטות שגויות."
ארור אלוהי המחיקות.