בזמן שוועדת שטרום מנסה לגבש את המלצותיה לאופן שבו יש להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים בשביל להגדיל את התחרות, ייתכן שההמלצות הסופיות שלה כלל לא ישפרו את המצב עבור הציבור הישראלי. בשביל להבין מדוע, צריך להחליט קודם כל באיזה תחום ועדת שטרום מנסה בכלל להגדיל את התחרות.
מדובר בעיקר בתחרות על האשראי שהבנקים נותנים לציבור, כלומר למשקי הבית, ולעסקים הקטנים (בתחום העסקים הגדולים והמשכנתאות ישנה תחרות משמעותית יותר). מאחר שהממשלה ממילא מפתחת בשנים האחרונים עוד ועוד אפשרויות לגופי הפנסיה לתת הלוואות לעסקים קטנים, המשמעות היא שהתחרות בתחום זה צפויה לגדול בהדרגה גם היא, כפי שגדלה בשנים האחרונות בהלוואות לחברות הגדולות.
וזה משאיר אותנו עם משקי הבית. עם הישראלים. ועדת שטרום היתה מעוניינת להגדיל את התחרות על משקי הבית. על מה בדיוק? על שני חלקים. הראשון: על גובה הריבית שאנחנו משלמים על הלוואות שאנחנו לוקחים.

זה עניין פשוט יחסית, כי הלוואה היא בסופו של דבר מוצר יחסית פשוט. אם אתם זקוקים לסכום מסוים בשביל לקנות רכב – נניח, 50 אלף שקל – והבנק שלכם מציע לכם הלוואה בריבית מסוימת, וחברת כרטיסי האשראי מציעה הלוואה בריבית אחרת, תדעו להשוות בין השתיים. ריבית של 5% גבוהה מריבית של 4%. זה נכון, צריך לשפר את התחרות בתחום, וצריך לפשט מעט את הנתונים עבור הצרכנים (קל להבין מה זו ריבית של 5%, קצת יותר מסובך להבין את זה כשמדובר בריבית של פריים פלוס 3.5%), אבל זו משימה יחסית פשוטה.
החלק השני הרבה יותר מסובך. הוועדה היתה מעוניינת שהתחרות תגדל גם על משהו נוסף – על ההלוואה הגרועה ביותר שאנחנו לוקחים מהבנקים באופן שוטף מבלי שאנחנו מקדישים לה יותר מדי תשומת לב. הוועדה הייתה מעוניינת שתתפתח תחרות משמעותית על המינוס – על מסגרת האשראי שאנחנו מקבלים.

אין בנמצא נתון מדויק איזה אחוז מהישראלים חיים במינוס. על פי נתוני הלמ״ס, מדובר כנראה בכ-40% מהציבור, וככל הנראה ממעמד הביניים ומטה. מינוס הוא הלוואה בתנאים גרועים במיוחד, ויתרה מזאת, מדובר במוצר שקשה להבין אותו. המינוס נחלק לכמה רמות. למשל, עד מינוס של 10,000 שקל תשלמו ריבית של 8%, על מינוס עמוק יותר תשלמו ריבית של 10% ועל מינוס עמוק ממש תשלמו ריבית של 15%. הואיל והמינוס שלכם עולה ויורד לאורך החודש, לכו תבינו כמה אתם משלמים עליו.
אחד החששות הוא כי בעקבות המלצותיה של ועדת שטרום להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים התחרות על ההלוואות למשקי הבית אמנם תשתפר, כלומר שהריביות יירדו מעט על הלוואות (מיד נגיד מילה גם על זה), אבל שהתחרות על מסגרות האשראי, על המינוס, תהפוך בעייתית יותר.
ואם לדייק: מאחר שהמוצר שנקרא מינוס הוא מוצר מסובך יותר וקשה יותר להבנה, החשש הוא שבמקום שהגופים הפיננסיים – הבנקים, חברות כרטיסי והאשראי ובעתיד אולי אפילו גופי הפנסיה – יתחרו על הריבית שהם מציעים לנו על המינוס, הם יתחרו ביניהם על גובה המסגרת שהם מוכנים לתת לנו.
כלומר, נניח שתעשו סקר שוק. הבנק שלכם יהיה מוכן לתת לכם מסגרת של עד 15 אלף שקל, וחברת כרטיסי האשראי תפנק אתכם במסגרת של עד 20 אלף שקל, ובנק אחר יציע אפילו מסגרת של 25 אלף שקל. לאן תלכו? האם תתעניינו בגובה הריבית? כי היום זה לא כל כך קורה. בוודאי לא לאנשים שכבר נמצאים עמוק במינוס, וזקוקים נואשות לעוד קצת מסגרת בשביל לעבור גם את החודש הבא.

לחשש הזה יש ניואנס נוסף, אבל הוא חשוב. נניח שהיום אתם בבנק הפועלים, ונניח שהמסגרת שלכם היא 10,000 שקל. נניח גם שבכרטיס האשראי שהבנק הנפיק לכם – ישראכרט – יש לכם מסגרת נוספת של 10,000 שקל.
במצב החדש, לאחר הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים, חברת ישראכרט לא תהיה יותר של בנק הפועלים. בפעם הבאה שתבואו לבנק, הפקיד יציע לכם להנפיק את הכרטיס החדש של בנק הפועלים. לא כרטיס אשראי, כי אם כרטיס חיוב (דביט כארד), כזה שהחיובים שנעשים בו יורדים מיידית מהחשבון.
אתם ודאי תגידו, מה פתאום, אנחנו לא יכולים לעמוד בזה, ולכן באותה נשימה הפקיד יציע לכם להגדיל את המסגרת שלכם מ-10,000 שקל ל-20 אלף שקל, בדיוק כפי שהיה לכם קודם יחד עם כרטיס האשראי. במצב כזה תהיה לכם מסגרת זהה לחלוטין למצב הקודם, לפני הפרדת כרטיסי האשראי, ושוב יהיה לכם כרטיס של הבנק, ולמה בכלל שתטרחו לפנות לגוף פיננסי נוסף ולהוציא כרטיס נוסף? ואם כבר תפנו, וגם חברת כרטיס האשראי תציע לכם כרטיס משלה ומסגרת משלה – של 10,000 שקל נוספים – תמצאו את עצמכם עם שני כרטיסים, עם מסגרת גדולה ממה שהיתה לכם קודם, וכלל לא בטוח שהמחיר (כלומר הריבית) תהיה טובה יותר.
במצב כזה, האם התחרות גדלה?

כלומר, סביר מאוד להניח שהתוצאה של הפרדת כרטיסי האשראי תהיה הגדלת היצע האשראי במשק. גם במסגרות אשראי (מינוס) וגם בהלוואות. האם התנאים יהפכו טובים יותר לצרכנים? אולי ואולי לא. האם מצבם של הצרכנים ישתפר? כלל לא בטוח.
מלבד זה, כפי ש״כלכליסט״ הראה שוב ושוב בשנים האחרונות, החובות של משקי הבית בישראלים גדלים ממילא גם היום, כשאין תחרות של ממש, בקצב גבוה מאוד. האם הדבר הנכון לעשות הוא לשפוך על המדורה הזו עוד קצת אשראי שידליק אותה עוד יותר?
אחד הפתרונות האפשריים למצב הזה, כזה שגם יגדיל את התחרות וגם עשוי להועיל לצרכנים, יכול להיעשות במשולב על ידי הפרדת כרטיסי האשראי מהבנקים ועל ידי הגבלת היכולת של הבנקים לתת ללקוחות שלהם מסגרת אשראי. זה אולי נשמע נורא, אבל זה המצב בארה״ב, למשל.

כלומר, משקי הבית יצטרכו להתרגל לכך שהם יכולים לחיות רק ממה שיש להם בפלוס. ואם הם מעוניינים להיות במינוס, כלומר בעלי מסגרת, הם מוזמנים לפנות לגוף חוץ בנקאי – למשל, חברת כרטיסי אשראי – להנפיק כרטיס ולשלם ריבית ברורה על המינוס הזה. אם הרגולטור יצליח להפוך את המוצר הזה לפשוט ובר השוואה (דמיינו מעין זאפ פיננסי שמאפשר לכם להנפיק כרטיס אשראי באינטרנט על ידי זה שהוא משווה לכם באופן פשוט וברור מה הריבית שתשלמו על המסגרת שכל אחד מהכרטיסים מציע), ייתכן שכך התחרות באמת תגדל, כלומר שהריביות שהציבור משלם על המינוס יפחתו, מבלי שהיקף המינוס עצמו יגדל. נקודה למחשבה לוועדת שטרום.

אני קצת מתרגש.
האמת שקצת הרבה.

ביום ראשון תיפתח שנת הלימודים האקדמית, ויחד איתה תצא לדרך מעבדת הדאטה-ג׳ורנליזם המגניבה שלנו, כלומר של כלכליסט ומכללת שנקר. בשנה שעברה הרצנו אותה במתכונת פיילוט, קצת כמו פרטיזנים, אך אף על פי כן הפיילוט התעלה על הציפיות, הלקחים הופנמו והופקו, והשנה זה יהיה מעולה. ממש ממש מעולה. ואני רוצה לספר לכם, שגם אתם תדעו.

מזה שנתיים בערך, אולי קצת יותר, אנחנו עוקבים בקנאה במערכת אחרי טרנד הדאטה-ג׳ורנליזם המתפשט במערכות העיתונים המובילים בחו״ל (מי שעושים את זה הכי טוב הם הניו יורק טיימס, אבל גם הגרדיאן נותנים בראש וגם הוול סטריט ג׳ורנל, שיקגו טריביון, בלומברג, סיאןאן, ביביסי ועוד רבים אחרים).

כלכליסט מיום הקמתו היה עיתון שהנתונים וההנגשה שלהם באינפוגרפיקה ידידותית היו בו עמוד תווך מרכזי. בשנתיים האחרונות ראינו איך העיתונים המובילים בחו״ל לוקחים את זה הלאה, לעולם הדיגיטלי. פרויקטים מרהיבים צצו זה אחר זה, הטכנולוגיה נעשתה מתוחכמת יותר, ואיתה גם היכולת להתמודד עם המון מידע, לנתח אותו במהירות ולהפיק ממנו תובנות עיתונאיות, ואז להנגיש אותו ולספר אותו באופן דיגיטלי בצורה המרהיבה ביותר שיש.

רוצים דוגמאות? בסוף הפוסט הזה תמצאו כמה מהפרויקטים החביבים עלי.

בשורה התחתונה, קנאנו, ורצינו גם. ידענו שאנחנו צריכים מעצבים שיודעים לעבוד בדיגיטל ומתכנתים שיודעים לעבוד עם מידע, וכך הגענו לשנקר.

החיבור לשנקר נעשה דרך מושון זר-אביב, אותו הכרנו מהסדנא לידע ציבורי. עם מושון (ואדם קריב) עבדנו כבר על פרויקט עוגת התקציב, שפרסמנו עם הגשת תקציב 2013-2014 (התקציב הראשון, והיחידי, של שר האוצר יאיר לפיד). לכן כשחיפשנו גוף לבנות איתו מעבדה משולשת שמפגישה עיתונאים ותוכן עיתונאי יחד עם מעצבים ומתכנתים, הדרך למושון ולשנקר היתה די קצרה. טלפון אחד, פגישה אחת (ועוד חצי פגישה), כמה דיבורים בין הקודקודים, וסגרנו.

בשנה שעברה, כאמור, זה היה פיילוט. עשינו המון טעויות, למדנו תוך כדי תנועה, אמללנו את הסטודנטים, אבל בסופו של דבר בסוף יצאו לנו שני פרויקטים מגניבים לאללה שהתפרסמו וראו אור, ועוד רבים אחרים שלא התפרסמו אבל היו מגניבים מאוד בזכות עצמם.

הנה למשל פרויקט השורה התחתונה, במסגרתו הסטודנטים בנו מערכת ייחודית ומדליקה בטירוף שחורשת את עמודי פייסבוק של כל הפוליטיקאים (כמה טוב שיצאה לנו תקופת בחירות בדיוק לסיום הסמסטר) ובודקת באיזה מלים הם משתמשים, ומתי. והנה פרויקט הבחירה הכלכלית, שנתן לגולשים את האפשרות לענות על כמה שאלות בסיסיות בתחומים כלכליים שונים ולבדוק, על פי העמדות שלהם הכלכליות, איזו מפלגה הכי דומה להשקפת העולם שלהם.

טרור מילולי (צילומסך מתוך השורה התחתונה)

זה אתגר לא קטן להפגיש סטודנטים לעיצוב ולהנדסת תוכנה עם תוכן כלכלי הארד קור שאותו לא פגשו מעולם, להדליק אותם על התוכן הזה, ולגרום להם להגיש אותו בדרכים יצירתיות ומדליקות. אבל מסתבר שזה עובד. בסופו של דבר, אלה אלה החיים עצמם.

אז ביום ראשון אנחנו מתחילים שנה אקדמית חדשה ואיתה מעבדה חדשה ומחזור חדש. הבריפים עם הרעיונות שלנו כבר מוכנים (נו, כמעט מוכנים), יש לנו המון מידע ציבורי שהיינו רוצים שהם יחוללו בו נפלאות וינגישו לציבור, ואנחנו נרגשים ומזומנים.

את התוצאות והפרויקטים המוצלחים והנבחרים תוכלו לראות בכלכליסט בסוף הסמסטר.

המון תודה למי שעושה את זה איתי, ולמי שאפשר את הדבר הזה ונסחף איתי אחרי הפטיש שלי למידע, ויזואליזציות ויצירת תכנים דיגטליים. תודה גדולה לאלון רייס ששותף איתי לאורך כל הדבר הזה, תודה לשותפים משנקר (מושון, יונית ולאמנון דקל ראש המסלול להנדסת תוכנה שפתח לנו את הדלת בשנה שעברה), לאדם קריב על הסבלנות והשעות הרבות שהקדיש, לכל מי שתרמו רעיונות, תודה רבה ליואל שתכל׳ס גרם לכל הדבר הזה לקרות, ותודה גדולה לגלית חמי שזרמה עם ההתלהבות שלי ונתנה לה לבוא לידי ביטוי.

הבטחתי כמה דוגמאות מגניבות מהעולם, אז הנה (לא כולן מאוד אקטואליות, אבל לא נורא).

ויש עוד המון. באמת. ממש ממש המון. כל הזמן. בשנה האחרונה גם בוידאו, המון בוידאו. פשוט תענוג

ב-20 בינואר 2008 עלה יו״ר האופוזיציה והמועמד לראשות הממשלה בנימין נתניהו לדוכן הנאומים במלון דניאל בהרצליה ושרטט את הדרך שלו להגיע לשלום עם הפלסטינים. ״השלום הכלכלי הוא פרוזדור לאפשרות של שלום מדיני בהמשך. הוא לא מייתר את המשא ומתן על הסדר הקבע, אבל יוצר תנאים להבשלת הכלי. שלום כלכלי הוא פרוזדור להגעה לפתרונות מדיניים. הסכסוך עם הפלשתינאים זועק לזה. זה נכון שזה לא פותר את בעיית השאיפות הלאומיות, אבל זה אמור לאפשר לנו להגיע להידברות על השאיפות הלאומיות במצב טוב יותר".

לתיאוריית השלום הכלכלי של נתניהו, אותה גם הביא לידי ביטוי בספרו ״מלחמה בטרור״, יש שתי רגליים. הרגל הראשונה היא טוויית קשרים כלכליים חזקים וענפים בין הכלכלה הפלסטינית לזו הישראלית. כך, מתוך העבודה הכלכלית המשותפת והמפגשים העסקיים יראו שני הצדדים שגם בצד השני יש אנשים בשר ודם ולא בני שטן, ומכאן תיסלל הדרך לשלום הכולל.
הרגל השניה של השלום הכלכלי היא תועלתנית יותר ומבוססת על היגיון השוק החופשי. במערכת הביטחון נהוג לקרוא לזה ״מחיר ההפסד״. כלומר, אם נעלה את רמת החיים של הפלסטינים (גם של ערביי ישראל, לצורך הדיון) התמריץ שלהם לצאת למאבק אלים נגד ישראל יקטן, כי יהיה להם יותר מדי מה להפסיד. התיאוריה הזו היתה דומיננטית מאד בשיחות השלום לגיבוש הסכמי אוסלו וגם לאחריהם, ולמעשה עד לפרוץ האינפתיאדה השניה.
והנה, גם בתום האינתיפאדה השניה, לאחר שהדוקטרינה הזו נסדקה משהו, נתניהו חזר עליה לפני בחירות 2009. "צריך להציג אופק לציבור הפלשתיני שיש אפשרות לשפר את חייהם, להביא אוכל לשולחנם", אמר נתניהו, והסביר כי "השלום הכלכלי נשען על שני כוחות – על הביטחון הישראלי ועל כוחות השוק. לא מדובר בעבודות יזומות או הרמת כספי סיוע לבירוקרטיה הפלשתינית שנופחה מאז אוסלו. יש ליצור איים של שגשוג. בסיסים של תקווה במקום של איסלאם קיצוני. זה יכול למנוע כר גיוס נרחב לקיצוניים. הפעילים ימשיכו להתגייס אבל כר הגיוס יצומצם".
גל הטרור שהתפרץ בתחילת אוקטובר (אחרי גל מצומצם יותר בהיקפו לפני שנה בדיוק) מעלה את השאלה האם תיאוריית השלום הכלכלי, שנתניהו היה אחד ממייצגיה אולם לחלוטין לא יהחידי, פשטה את הרגל, או שמא מעולם לא יושמה הלכה למעשה? כלומר, האם העלאת רמת החיים של הפלסטינים באיזורים השונים ופיתוח הכלכלה אינם מספיקים בשביל למנוע התפרצויות גלי טרור או להקטין את ההסתברות להתפרצויות כאלה? או שמא התיאוריה דווקא נכונה אלא שבשטח רמת החיים לא עלתה והכלכלה לא השתפרה, ולכן ההתפרצויות האלימות קורות שוב ושוב? ויש גם הסבר שלישי, לפיו ייתכן שהתיאוריה דווקא עובדת מצוין, וכי בלעדיה האלימות היתה גואה למפלס הרבה יותר גבוה (רק שאת ההסבר הזה לא ניתן לבדוק).

מאיפה באים מבצעים הפיגועים ומה הרמה הסוציו-אקונומית שלהם?

אחת הדרכים לבדוק אם תיאוריית השלום הכלכלי עובדת, כלומר האם לפלסטינים יש תמריץ קטן יותר לצאת למאבק אלים כי יש להם יותר מה להפסיד, היא לבדוק מה הפרופיל של מבצעי הפיגועים מתחילת החודש.
התבוננות בנתונים (שנאספו ממקורות גלויים, ישראלים ופלסטינים, בעזרתם האדיבה של פעילי הרשת נחמיה גרשוני-איילהו ונועם רותם) מעלה כי מחציתם של המפגעים בפיגועי הדקירה, הירי והדריסה (נתונים על הפרות הסדר ביהודה ושומרון לא הובאו בחשבון) הם תושבי מזרח ירושלים. רובם המוחלט של היתר הם מיישובים פלסטינים ביהודה ושומרון, ושניים היו מקרב ערביי ישראל (מאום אל פחם ונצרת).
בקרב המזרח ירושלמים, המכנה המשותף הבולט ביותר הוא גילם הצעיר. הגיל הממוצע של המפגעים שהגיעו ממזרח ירושלים הוא 19.5. לשם השוואה, הגיל הממוצע של המפגעים מהגדה המערבית הוא 23. לא שזו זקנה מופלגת, ובכל זאת יש הבדל גדול בין הגילאים הממוצעים האלה.
עוד עולה מן הנתונים כי רובם הגדול גברים רווקים, אם כי ישנם גם כאלה נשואים עם ילדים. רובם אינם בעלי השכלה אקדמאית ובהתאם מועסקים, אם בכלל, בעבודות שאינן דורשות מיומנות או השכלה גבוהה. יחיא מוחמד נאיף עבדאללה חג' חמד משכם, מרוצחי איתם ונעמה הנקין, עבד בסופרמרקט. טארק עבד אלפתאח יחיא מג׳נין, שביצע את אחד מפיגועי הדקירה בעפולה, עבד במסעדה, ואילו מוחמד ג'עברי מחברון, שביצע את פיגוע הדקירה בקריית ארבע, עבד בחנות נעליים.

עם זה, בין המפגעים היו גם כאלה שמצבם הסוציו-אקונומי גבוה יותר, או שלפחות יש להם יותר מה להפסיד, לפחות על הנייר, על פי התיאוריה. מוהנד חלבי, למשל, בן 19 מאלבירה, היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת אל-קודס והגיע ממשפחה מבוססת יחסית. איסרא עאבד, בת 30 מנצרת, שהגיעה לתחנה המרכזית בעפולה ושלפה סכין, היתה סטודנטית לתואר שני בטכניון ואם לשלושה ילדים. מחיר ההפסד שלה, לפחות על פי התיאוריה, היה גבוה מאוד, ובכל זאת לא עצר בעדה.
שיעורם הגבוה של תושבי מזרח ירושלים מקרב מבצעי הפיגועים יכולה לנבוע ממספר הסברים. ראשית, ביחס לתושבי הגדה הם נהנים מחופש תנועה נרחב יחסית, והם קרובים יותר לנעשה בסביבות העיר העתיקה ואולי גם מושפעים ישירות ממה שנתפס כשינוי מדיניות ישראלי בהר הבית. בנוסף, כפי שהראתה סקירה מקיפה של מכון ירושלים לחקר ישראל בדצמבר הקודם, הם סובלים מאוד מגדר ההפרדה שנבנתה במזרח העיר וניתקה אותם הן מהגדה והן מירושלים עצמה. הם קצת לא פה ולא שם.
אבל מלבד אלה, ייתכן שגם המצב הכלכלי במזרח ירושלים משחק כאן תפקיד מסוים. המצב הכלכלי בשכונות הערביות במזרח ירושלים בכי רע. הוא אמנם טוב מאשר המצב הכלכלי בגדה (הרחבה בהמשך) והתושבים שם נהנים משירותים כמו ביטוח לאומי וקופת חולים (שירותים בעלי חשיבות גדולה מאוד), אולם מצבם גרוע משמעותית מאשר זה בשכונות היהודיות (ראו הרחבה במסגרת).
במקביל, גם שיעורם הנמוך של ערביי יישראל מקרב מבצעי הפיגועים יכול להיות מוסבר במישור הפוליטי – למשל, הם נהנים מזכויות פוליטיות שאין לפלסטינים במזרח ירושלים ובוודאי לא בגדה ואינם חיים תחת כיבוש או הגבלות יומיומיות – אבל גם במישור הכלכלי – הרמה הסוציו-אקונימית שלהם גבוהה יותר ומידת ההשתלבות שלהם בכלכלה גדולה יותר.

אנשים מדברים

אז האם זו ״הכלכלה, טמבל״ או שמא הכלכלה לא עוזרת כשמדובר במישור הפוליטי-לאומי. לדברי ד״ר ניצן פלדמן ממכון דיוויס ליחסים בין לאומיים באוניברסיטה העברית שחקר את תיאוריית השלום הכלכלי, יש קושי לקבוע שהתיאוריה אכן עובדת.
״כל המחקרים שנעשו בעניין נעשו על הזיקה בין קשרים כלכליים של מדינות לבין מדינת האלימות ביניהן. המקרה האירופי שמרבים לצטט לא בהכרח אפשר להקיש ממנו באופן כללי או למקרה הישראלי בפרט. המקרה של הקמת קהילת הפחם והפלדה באירופה אחרי מלחמת העולם השניה, שהתפתחה וגדלה להיות האיחוד האירופי, אנחנו לא יודעים להגיד אם זה היה כך או בגלל ההשפעה הסובייטית או ההתערבות האמריקנית. ובכל מקרה, אין דין מה שקורה בין מדינות לבין מה שקורה בין מדינה לבין גוף ששואף להיות מדינה, כמו במקרה הישראלי״, מסביר פלדמן.
לדבריו, ״גוף שרוצה להיות מדינה, שפועלים בו כל מיני גופים עם אינטרסים שונים, מתנהג אחרת מאשר מדינה. בוא נאמר שהרבה יותר קשה לחולל מלחמה מפעולה של מפגע בודד כשמדובר בשתי מדינות מאשר מה שקורה במקרה הישראלי. התפיסה המערבית, לפי אנשים רציונליים באופן שבו אתה מגדיר את זה, ושאפשר לקנות בני אדם בכסף וזה יגבר על כל מניע אחר, זה לא תמיד עובד במקרים האלה״.
לכן, הוא מסכם, במקרה הטוב פיתוח הקשרים הכלכליים מקטין את ההסתברות לאלימות, אבל בעיקר ברמה המוסדית, של הרשות הפלסטינית כגוף, ולא ברמת האדם הבודד.

לדברי פרופ׳ משה ארנס, לשעבר שר הביטחון בממשלת שמיר, ההשקעה בפיתוח הכלכלי היא חשובה, ועשויה להקטין את ההסתברות לאלימות, אולם לא בעבור אלה שהכלכלה לא נמצאת בראש מעייניהם. ״למי שמשתייכים לזרמים הרדיקליים האסלאמיים הכלכלה אינה חשובה. זה נכון לחמאס, שלא פועלים מתוך ניסיון לשפר את הכלכלה (הגם שהבסיס לעליית החמאס היה מערכת הרווחה האזרחית העניפה שהארגון פיתח עם השנים שקנתה, כמעט מילולית, את תמיכת הציבור הרחב בארגון – ש״א), זה נכון לדאעש וזה נכון לאותו עובד בזק, שמצבו הכלכלי כנראה לא היה רע, שביצע את פיגוע הדריסה ברחוב מלכי ישראל״, אומר ארנס.
עם זאת, הוא מודה כי ההזנחה הכלכלית של שכונות מזרח ירושלים רק החריפה את הבעיה והיא אות קלון לממשלות ישראל לדורותיהן. ״בהחלט לא עשינו מספיק במזרח ירושלים. מכל הבחינות, לא רק הכלכלית. עצם העובדה שבתוך הגבולות הריבוניים של ישראל יש מחנה פליטים כבר קרוב ל-50 שנה, שועפאת, וולא דאגנו לשקם אותו ולהפוך אותו למקום שנעים לגור בו והשארנו אותו מקום עזוב מוזנח וצפוף בתנאים בלתי אפשריים, זה כתם על מדינת ישראל ועל ממשלות ישראל לדורותיהן.
״אין כל ספק שגם בשכונות המזרחיות שמדובר עליהן כמו ג׳בל מוכאבר ובית חנינא אנחנו לא ניסינו אפילו להרים אותן לשוויון עם יתר השכונות בירושלים והדבר נותן את אותותיו. אין להתפלא שמשם יוצאים אנשים שלא הכלכלה בראש מעייניהם אלא הרצון לרצוח יהודים. כשאדם גר בתנאים כל כך גרועים ורואה מהצד השני של הרחוב אנשים שגרים בנוחות ורואה ששום דבר לא נעשה לשפר את איכות חייו זה מביא אותו לרעיונות. אף אחד לא יכול להוכיח את זה אבל אני חושב שלו המצב הכלכלי היה טוב יותר, במקום כמו שועפאת לא היה מחנה פליטים אלא שכונה שנעים לגור, היו יוצאים משם פחות פיגועים״.

לפי ד״ר יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה ומי שלקח חלק פעיל בעיצוב הסכם פריז – הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו – הפיתוח הכלכלי פשוט אינו מספיק. ״הצד הכלכלי אינו משמעותי בהתקדמות לתהליך שלום. הצד הדומיננטי הוא תמיד הפוליטי, כלומר שאלת הריבונות והנושאים הטריטוריאליים. גם אז הצד הכלכלי היה בעל חשיבות, אבל כולם תמיד אמרו שבסופו של דבר הגורם הדומיננטי יהיה הריבונות והנושאים הטריטוריאלים״, הוא אומר.
״בוא ניקח את ירושלים המזרחית״, גבאי מדגים, ״אנחנו יודעים שהם חיים יותר טוב מערביי הגדה, לא רק בגלל קצבאות הביטוח הלאומי אלא גם בגלל שירותים שהם מקבלים כמו קופת חולים. קח מישהו משכונת ג׳בל מוכבר. הוא מקבל משכורות סך הכל ישראלית, העלויות שלו של דיור הן די נמוכות, והוא חי ברמת חיים גבוהה יותר מאשר הגדה. האם זה משנה את העובדה שמרבית המזרח ירושלמים נוטים לחמאס? לא, כי כל הסיבות האחרות נותרות בעינן״.
אגב, גבאי, כמו גם גורם ממערכת הביטחון שביקש שלא להיות מצוטט בשמו, העלאת רמת החיים עלולה לפעול באופן פרדוקסלי דווקא לכיוון ההפוך. ״אם המצב הכלכלי רע תהיה תסיסה. אבל גם אם הצד הכלכלי טוב זה לא יקטין את הדרישות הלאומיות. אם הם יחיו טוב כלכלית זה לא יביא לרגיעה, אולי אפילו להיפך״, אומר גבאי. ואותו גורם שביקש להישאר עלום שם מרחיב: ״זה כמו פירמידת הצרכים של מסלאו. ברגע שרמת החיים מתחילה לעלות וחרדת הקיום היומיומית נפתרת, אתה מתחיל להקדיש הרבה יותר תשומת לב לשאלות גדולות יותר של מימוש עצמי והגדרה לאומית ובהתאם גם השאיפות שלך בתחומים אלה מתחדדות וגדלות, ולכן ייתכן שהקונפליקט הפלסטיני-ישראלי רק מחמיר״.

לפי שמרית מאיר, לשעבר כתבת קול ישראל לענייני ערבים של גלי צה״ל וכיום העורכת הראשית של אתר החדשות הישראלי בשפה הערבית אל-מסדר, התמונה הרבה יותר מסובכת, בעיקר כשזה נוגע לגל הטרור הנוכחי. הנרטיב האוסלואי, כפי שהיא מגדירה אותו, של כלכלה כמנוע צמיחה לשלום, פשוט אינו נכון לגבי הגל הזה, משום שהאנשים שמבצעים אותו הם אחרים לגמרי, חושבים אחרת לגמרי, ופועלים ממניעים אחרים.
״קח את מוהנד חלבי, בחור בן 19, הוא ביצע את את אחד מפיגועי הדקירה הראשונים בירושלים. הוא היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת אל-קודס. בא ממשפחה בורגנית ולא היה חסר לו כלום בחיים. המניע לא היה כלכלי ולא קשור למצוקה כלכלית או להיעדר אפשרויות, זה בכלל לא קשור. אנחנו צריכים להתפכח בעניין הזה״, אומרת מאיר.
אז מה כן? ״יש פה מניע דתי ולאומי עמוק וגם מוטיבים של גזענות ותחושת השפלה בלתי פוסקת. אלה שלושת המניעים העיקריים. הקשר לעניין הכלכלי הוא קלוש. לכן רוב האנשים הם מאוד צעירים, כלומר שכלכלת המשפחה לא רובצת על כתפיהם. הרבה סטודנטים. גם רמתם האישית גבוהה יותר. אנשים רהוטים יחסית.
״אם נעשה זום אאוט, השקט בגדה המערבית נמשך הרבה שנים בין היתר כי אנשים פחדו מאוד מסניף מקומי של האביב הערבי. הם לא רצו את זה אצלהם. מה שקורה עכשיו הוא שהאנשים המאוד צעירים בחברה הזו מאתגרים את התפיסה הבורגנית הזו. הם לא זוכרים את האינתיפאדה השניה או את חומת מגן. הם מושפעים מרעיונות איסלמיסטיים, הם חווים גזענות מצד אחד וליבוי זעם מצד שני. לא בכדי הפרופיל של הנפגעים בירושלים הם דתיים, זה כמעט הארכיטיפ היהודי. הם באים ממקום אחר, ולכן הטיעונים הכלכליים התיישנו מבחינתם.
״ומלבד זה״, היא מחדדת, ״כשהתחילה האינתיפאדה השניה זה קרב במקביל עם הפריצה של אל ג׳זירה. זו היתה מהדורת השבט שלהם והיתה תחושה קולקטיבית, שזה קורה ביחד. היום זה איש איש בפייסבוקו. החוויה היא קודם כל נפשית אמוציונלית, ולכן אתה רואה את הדבר הספורדי הזה״, היא אומרת.

גם לפי רון גרליץ, מנהל שותף של עמותת סיכוי שפועלת להגברת השוויון בין האוכלוסיה הערבית ליהודית, הסיפור הזה עם הכלכלה אל מול הכוחות האחרים הוא מורכב יותר. ״זה לא שהשלום הכלכלי עובד או לא. השאלה אם תהליכי שיפור מצב כלכלי מה העוצמה שלהם אל מול הסכסוף הלאומי. האם העוצמה של הסכוסוך גוברת או של הכלכלה? האם הכלכלה יכולה לגבור? והאם התחזקות כלכלית יכולה לחזק דווקא את הצד הלאומי?״, מחדד גרליץ.
לדבריו, ״העניין הכלכלי הוא חשוב, לכן אתה רואה שראשי רשויות ערביות בישראל מרסנים או מנסים לרסן את הלך הרוחות. הם לא רוצים הרוגים והם רוצים לפתח את הכלכלה. מצד שני, פיתוח הכלכלה יוצר גם מוקדי חיכוך. בימי שגרה זה יפה לראות עובדים ערבים משתלבים בשוק העבודה, בהייטק ובמקומות אחרים. אבל בעיתות חירום, כשהקונפליקט הלאומי עולה לסדר היום, פתאום נורא קשה להסתדר במקומות העבודה האלה. מספיק שעובד ערבי עושה לייק לאיזו תמונה מזוויעה וכבר יש דרישות לפטר אותו. כך שבלפחות בתוך ישראל נדמה לי שהכוח הכלכלי ממתן את הכוחות הלאומיים.
״בשטחים המצב שונה, בגלל הרמה הנמוכה של הזכויות הפוליטיות. המצב הכלכלי אולי משתפר מעט, אבל הזכויות הפוליטיות עדיין במצב קטסטרופלי. הם עדיין תחת כיבוש, אין להם ייצוג פוליטי אותנטי, אין להם לגיטימציה להיאבק על הזכויות שלהם, אין להם ביטוח רפואי שוויוני כמו שיש לערביי ישראל. כך שאם אתה כל כך מדוכא פוליטית, משפילים אותך על בסיס יומי במחסומים או ברמה הלאומית, השב״כ מנהל לך את החיים או לשכנים שלך ואם תתנהג לא יפה ייקחו לך את היתר העבודה, כנראה שהפער הזה הוא הפקטור שעושה את ההבדל.
״לכן, אם היה שיפור במישור הזה, ייתכן שהשלום הכלכלי היה אפקטיבי״, מסכם גרליץ ולמעשה הופך את הדוקטרינה על פיה. לא שלום כלכלי ואחר כך לאומי, אלא קודם התקדמות במישור הלאומי, ואחר כך במישור הכלכלי.

בוקסה – הכלכלה הערבית, הפלסטינית וכלכלת מזרח ירושלים

אפילו אם נתניהו התכוון ברצינות להביא מתישהו את השלום הכלכלי, הרי שהוא ממש עוד לא הגיע. הכלכליות הערביות – של ערביי ישראל, של הגדה המערבית ושל מזרח ירושלים שונות מאוד זו מזו. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב ערביי ישראל גבוה יחסית. 64% מהגברים נמצאים בכוח העבודה (לשם השוואה, בקרב יהודים שיעור ההשתתפות עומד על 68%) ואילו בקרב נשים הוא נמוך – 27% בלבד. בקרב מי שכבר נמצאים במעגל העבודה מקרב ערביי ישראל שיעור האבטלה נמוך יחסית – 7% בקרב גברים ו-9.6% בקרב נשים. המספרים האלה אמנם גבוהים מאשר שיעורי האבטלה של המגזר היהודי, אולם הם טובים בהרבה מאשר בקרב הגדה המערבית ומזרח ירושלים. מערכת החינוך הערבית בישראל מתוקצבת בחסר בצורה משמעותית אל מול המגזר היהודי, כפי שנחשף לאחרונה רשמית בנתוני משרד החינוך עצמו.
בשנים האחרונות משרד הכלכלה, יחד עם אגף התקציבים במשרד האוצר, היחידה למגזרי המיעוטים במשרד ראש הממשלה ויחד עם גופים כמו הג׳וינט ועמותות כמו סיכוי, משקיעים תקציבים נכבדים בפיתוח מקורות תעסוקה במגזר הערבי כמו גם בבניית תשתיות שיאפשרו את התעסוקה (מעונות יום לנשים או קווי תחבורה ציבורית).
בקרב ערביי מזרח ירושלים המצב גרוע בהרבה. על פי דוח שחיבר מכון ירושלים לחקר ישראל, אוכלוסיית מזרח ירושלים מונה כ-300 אלף תושבים. למעשה, יותר תושבים מתגוררים במזרח ירושלים מאשר במערבה (61%). מתוך האוכלוסיה הזו, 40% יהודים, והיתר – 180 אלף איש – הם ערבים, רובם המוחלט מוסלמים (96%). במערב ירושלים מתגוררים רק אחוז בודד מקרב כל האוכלוסיה הערבית בעיר.
האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים צעירה מאוד. הגיל החציוני שלה הוא 20 (לעומת 26 במגזר היהודי) וכמעט 40% הם ילדים עד גיל 14. משפחה ערבית ממוצעת ממזרח ירושלים היא בת 5.8 נפשות.
השכונה המזרח ירושלמית הגדולה ביותר היא בית חנינא, עם כמעט 35 אלך תושבים. השכונות הערביות במזרח ירושלים מאופיינות בעוני גבוה ובשיעורי אבטלה גבוהים מאוד. 77% מהמשפחות חיות מתחת לקו העוני שמוגדר על ידי הביטוח הלאומי. שיעורי ההשתתפות בעבודה בקרב גברים אמנם גבוהים – 88% (ורק 20% בקרב נשים) – אולם שיעורי האבטלה בקרבם אינם ידועים. 30% מהגברים שעובדים מועסקים בעבודות בתעשייה או בנייה, 21% מוכרים בחנויות והיתר עובדים בלתי מקצועיים.
הצפיפות בשכונות הערביות במזרח ירושלים גבוהה מאוד – 14 מ״ר לכל נפש ממוצעת לעומת 24 מ״ר לנפש בשכונות היהודיות. ממוצע הנפשות בחדר עומד על 2 בשכונות הערביות לעומת פחות מנפש בחדר בשכונות היהודיות. בכל השכונות הערביות ישנן כ-50 אלף דירות, שהן 24% מכלל הדירות בירושלים, זאת בזמן שהאוכלוסיה הערבית מהווה 37% מכלל האוכלוסיה בעיר.
גם בתחום החינוך המצב אינו מעודד. ראשית, ישנו מחסור חמור בכיתות לימוד. על פי הדוח של מכון ירושלים, במערכת החינוך הערבית בעיר פועלות כיום יותר מ-600 כיתות לימוד במבנים שאינם מתאימים לשמש כבתי ספר והצפיפות בהן רבה והתנאים אינם נאותים. שיעור הנשירה גבוה מאוד ומוערך בכ-40% מהתלמידים שאינם מסיימים 12 שנות לימוד.

מן התיאור עולות שתי מגמות מנוגדות אשר קונות להן אחיזה בקרב החברה המזרח- ירושלמית: מצד אחד ׳ישראליזציה׳ המתבטאת בחיי היומיום, במרחב הציבורי, בשלטים רבים יותר בעברית, בביקוש ללימוד עברית במכללות ובקורסים שונים, בלימוד מקצועות שונים בעברית, בגידול מספר הסטודנטים המזרח-ירושלמים באוניברסיטה העברית ובמכללת דוד ילין, בבקשות ראשונות של הורים לחנך את ילדיהם לפי תכנית הלימודים הישראלית כדי שיוכלו לרכוש השכלה גבוהה בישראל ולהשתלב בשוק העבודה, בגידול במספר התושבים הערבים המועסקים במרכזי הקניות במערב העיר, ועוד. פה ושם ניתן להבחין גם ביוזמות כלכליות וחברתיות של צעירים המבקשים להתבסס מבחינה כלכלית, כמו זכיינים המקימים מרפאות לקופות החולים השונות הִמתחרות על מתן שירותי-בריאות לתושבי מזרח-ירושלים. משפחות ערביות מזרח-ירושלמיות מבלות בעתות רגיעה בחלקהּ המערבי של העיר, נוסעות ברכבת הקלה, מבקרות בגן הפעמון, במדרחוב ממילא, בפארק המסילה, בטיילת האס, ועושות קניות במרכז העיר או בקניון מלחה.
מצד שני ניכרת במרחב הציבורי של מזרח-ירושלים מגמת אסלאמיזציה: נשים רבות מאוד הולכות עם כיסוי-ראש; מספר הולך ורב של מתפללים משתתף בתפילות היומיות במסגדים; ניכרת התנגדות לנורמליזציה ביחסים עם הרשויות הישראליות; צום הרמדאן הופך לנורמה מחייבת ומקיף כמעט את כל החברה המוסלמית במזרח-ירושלים, ועוד.
בד בבד ניכרת גם היחלשות של ה'חברה האזרחית' וַמעָבר של חלק מן האליטות הפלסטיניות של מזרח-ירושלים לרמאללה — המרכז השלטוני המתפתח של הרשות הפלסטינית. מוסדות חברתיים ותרבותיים נסגרים במזרח-ירושלים בזה אחר זה. יש הטוענים שבירושלים נותרו למעשה החלקים הדתיים והעניים יותר של החברה (המעמד הנמוך והבינוני-נמוך של האוכלוסייה). אם בעבר — לפני האינתיפאדה הראשונה (סוף 1987) — היתה מזרח-ירושלים הבירה הפוליטית, הכלכלית, החברתית והתרבותית של הגדה המערבית — כיום עבר חלק מן המרכז הכלכלי-תרבותי לרמאללה ואילו מזרח-ירושלים נותרה מוזנחת ומנותקת.

ובחזרה לנתונים. בגדה המערבית המצב אפילו גרוע יותר (אם כי טוב בהרבה מאשר ברצועת עזה). על פי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה (המעודכנים ביותר הם ל-2013), שיעור ההשתתפות בשוק העבודה הוא נמוך – כ-45% בלבד. במקביל, שיעור האבטלה גבוה מאוד – 19% מהאנשים שמעוניינים לעבוד אינם עובדים. גם שיעור העוני גבוה מאוד – כ-18%. השכר הממוצע של העובדים הוא כ-2,000 שקל בחודש. ובאופן כללי, כלכלת הגדה צמחה בשנים האחרונות בקצב ריאלי ממוצע של 0.1% בשנה בלבד, בזמן שהכלכלה הישראלית נהנתה מצמיחה בשיעור שנתי ממוצע של כ-3%.

גרסה מעט קצרה יותר התפרסמה הבוקר בעיתון. תודה רבה לירדן על העריכה המצוינת

לפני לא הרבה זמן, כששר החינוך נפתלי בנט עוד התעסק בתחום החינוך ולא בנסיונות חינוך מחדש לבנימין נתניהו, הוא השיק ברוח וצלצולים את התוכנית שלו לחיזוק לימודי המתמטיקה ב-5 יחידות לימוד בתיכונים. המטרה: הכפלת מספר התלמידים הלומדים 5 יחידות מתמטיקה, מתוך תפיסה שאם ישראל רוצה להמשיך לשמור על היתרונות היחסיים שלה בתחום ההייטק והטכנולוגיה, היא מוכרחה לייצר כמות גדולה של בוגרי 5 יחידות מתמטיקה ומקצועות מדעיים נוספים.
עם כל הכבוד לתוכנית של בנט, יש מי שחושבים שההתמקדות בגילאי התיכון היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. ״יש סיבה שפוליטיקאים מתמקדים בבגרויות. לפוליטיקאים קל להתמקד במדד של בחינות הבגרות כי הוא בהחלט מדיד אבל בעיקר ניתן למניפולציה כזו או אחרת תוך קדנציה. לכן גם כל שר חינוך מתמקד בבגרויות. לא שמעת על שר חינוך עם תכנית ארוכת טווח. אבל העניין הוא לא כמה יחידות במתמטיקה תלמידי ישראל עושים אלא איך אתה מביא את הילדים לכיתה ז' ללא חרדה מהמתמטיקה. אחרת, בשלב הזה איבדת את רוב התלמידים ובתיכון כבר תילחם על מעטים בלבד״, זו היתה אחת מהתגובות שהגיעו ל״כלכליסט״ לאחר פרסום הראיון עם אלי הורביץ מנכ״ל קרן טראמפ, אחד הגופים שעומדים מאחורי התוכנית של בנט לחיזוק לימודי המתמטיקה בתיכונים.
זה בדיוק האתגר שפרופ׳ רז קופרמן ופרופ׳ שמעון שוקן מנסים לפצח – כיצד לגרום לתלמידי היסודי לאהוב מתמטיקה, או לפחות לא לפחד ממנה. השלב הראשון שלהם הוא בכלל להתמודד עם חרדת המתמטיקה של המורים.

קרדיטצילום: אוראל כהן

לאלי הורביץ – לא ההוא מטבע, אלא מנכ״ל קרן טראמפ (לא הטראמפ ההוא) לשיפור הישגי החינוך בישראל, שמתמקדת בעיקר בטיפוח לימודי המתמטיקה והמדעים – אין גינונים. כשאני מגיע בפעם הראשונה למשרדי הקרן באזור התעשייה של מודיעין, יש דבר כזה, הוא מוביל אותי לאורך פרוזדור הכניסה הארוך, שואל אותי אם אני רוצה לשתות משהו, ואז מכין לי בעצמו כוס תה.
אחר כך אנחנו מתיישבים במשרד שלו, תמונה ענקית וישנה של ילדים לומדים בכיתה אי שם בשנות ה-50 או משהו כזה מעטרת את קיר הכניסה. שולחן העבודה שלו עמוס בפרסומים, מאמרים, ספרים ומחקרים על חינוך. דרך חלון המסך הגדול שממול לשולחן ניבטים אחוריו של בניין המשרדים האפור מנגד, שום דבר שיסגיר שמהחדר הזה, מהמשרדים האלה, נרקמה אחת התוכניות השאפתניות ביותר של מערכת החינוך בשנים האחרונות, אחת שדווקא יש לה סיכוי לא רע להצליח.