בשבוע שעבר התפרסמו הנתונים המסכמים של בנק ישראל על חובות משקי הבית הישראלים לשנת 2015. יחד שברנו שיא, שוב, והגענו לחובות מצרפיים של 475 מיליארד שקל, עלייה של 6.7% בשנה אחת. עוד קצת מאמץ ונגיע לחצי טריליון.
ביום חמישי פרסמנו ידיעה על כך בעיתון, וביום שישי העלנו לאתר כלכליסט פרויקט דיגיטלי שנבנה יחד עם סטודנטיות משנקר שממחיש את הצטברות הר החובות האלה.
כרגיל, כמו בכל פעם שאנחנו כותבים על הנושא הזה, התחילו לצוץ טענות נגד. הפעם, בא לי לענות בקצרה לטענות האלה. ובגלל שהן היו מפוזרות בכל מיני מקומות, החלטתי לרכז אותן כאן. הנה. מקווה שהצלחתי לשים לב לכולן.
טענה ראשונה: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל גם הנכסים של הציבור גדלים
זו טענה לגיטימית, אבל לדעתי יש לפחות שלוש סיבות מדוע היא אינה רלוונטית. והאמת היא שאפילו ערכנו פעם את ההשוואה הזו בעיתון, ולאחר מכן הגענו למסקנה שהיא לא בכרח רלוונטית. בשביל להבין מדוע, בואו קודם כל נגדיר משהו – ההשוואה של נכסים (כלומר, של החסכונות וההשקעות של הציבור) אל מול החובות נועדה, כפי שאני מבין את זה, בשביל לבדוק אם יש למישהו מספיק נכסים שהוא יכול למכור אותם בשביל לכסות על החובות שלו במידת הצורך (אם נקלע למצוקה פיננסית, כלומר אם ההכנסה השוטפת שלו הלכה לאיבוד ולא חוזרת ואין מאיפה להחזיר את החוב בשוטף).
ולכן, אם אני מראה שהנכסים אינם רלוונטיים לחובות, מכל סיבה שהיא, הרי שההשוואה הזו אינה רלוונטית גם היא. אז הנה.
לפי נתוני בנק ישראל (ואלה לא הנתונים הכי טובים שיש, אבל זה מה יש), מתוך כלל הנכסים של הציבור, רק 25% בערך הם נזילים, כלומר שאפשר למכור אותם בשביל לכסות חובות במידת הצורך (כל החסכונות האחרים, ובעיקר החסכונות לפנסיה, פשוט אינם רלוונטיים להשוואה הזו). נכון לסוף 2015 זה אומר משהו כמו 800 מיליארד שקל. זה אמנם הרבה יותר מהחובות, ובטח מהחלק של ההלוואות לכל מטרה, אבל שימו לב לקצב הגידול. החובות של האשראי הצרכני, אלה שלא מגובים בשום נכס, גדלו בשנה האחרונה ב-7.5%, הנכסים הנזילים של הציבור לא רק שלא גדלו אלא אפילו ירדו טיפונת (0.1%-). וזה מביא אותי לדבר הבא.
שווי הנכסים והחסכונות עולה ויורד, אבל החובות לא. אם יש לך מניות בשווי של מיליון שקל וחוב של מיליון שקל, לכאורה הכל תותים. בפועל, ערך המניות יכול להיחתך בחצי, או כמה שזה לא יהיה, והחוב יישאר כמו שהוא ולא יהיה לך איך לכסות אותו במידת הצורך.
ולבסוף, ההסתכלות הזו היא הסתכלות מקרו. זה שיש X נכסים בצד Y חובות עוד לא באמת עוזר למי שיש לו רק הלוואה אבל אין לו שום פיקדון בבנק או איזו קרן נאמנות בצד. ואת הפירוט הזה – למי יש חסכונות ולמי יש הלוואות ולמי יש גם וגם – את הפירוט הזה בנק ישראל לא יודע להציע. בינתיים. ולכן, לטעמי, ההשוואה אינה רלוונטית.
טענה שניה: נו, בסדר, אז החובות גדלים, אבל גם האוכלוסיה גדלה. לא הראתם את החוב הממוצע למשק בית
נכון, כי אין נתונים כאלה. כלומר, אנחנו יודעים לחלק את סך החובות בסך משקי הבית בישראל, אבל תאמינו או לא נתוני משקי הבית נכונים רק לסוף שנת 2014.
ואפילו אם הייתי מחלק זה בזה בשביל לקבל סדר גודל (זה יוצא משהו כמו 188 אלף שקל בממוצע למשק בית בשנת 2014), ואפילו אם הייתי עושה את אותו הדבר לשנים קודמות בשביל לקבל מגמה ארוכת שנים, עדיין היו שתי בעיות.
ראשית, החוב הממוצע למשק בית נמצא במגמת עליה. בשנת 2013 הוא עמד על 181 אלף שקל למשק בית, בשנת 2012 על 174 אלף ש׳ל למשק בית, ובשנת 2011 על 168 אלף שקל למשק בית. זה גידול של 11% בחוב הממוצע למשק בית בתוך 4 שנים (וכאמור, אין נתונים על משקי הבית לשנת 2015).
תגידו, הי, הנתונים האלה משחקים לטובתך, למה לא לפרסם אותם? אז זהו, שלמרות שהם כאילו משחקים לטובתי, בעיני הם לא רלוונטיים. הנתון הזה – חוב ממוצע למשק בית – לא מספר לנו שום דבר על העולם. כי משק בית שיש לו חוב של מיליון שקל, ומשק בית שאין לו חוב בכלל, הממוצע שלהם הוא חוב של 500 אלף שקל. אבל נסכים כולנו שזה פשוט לא קשור למציאות, נכון? ולכן, לדעתי, הטענה הזו כלל לא רלוונטית.
טענה שלישית: נו, בסדר, אז החובות גדלים. אבל בהשוואה בין לאומית מצבנו מצוין
אז זהו, שלא ממש.
במשך הרבה זמן בנק ישראל טען בדיוק את הטענה הזו. שזה נכון שהחובות שלנו גדלים, אבל ביחס לתוצר של המשק כולו, בהשוואה בין לאומית אנחנו ממש ממש בסדר.
ממש לאחרונה בנק ישראל שינה את העמדה שלו לחלוטין.
זה מופיע באופן רשמי בדוח היציבות הפיננסית של הבנק (הערת שוליים 68 בעמוד 33), וגם בעל פה בראיון שנתן לנו ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל פרופ׳ נתן זוסמן ואפילו בנאום של נגידת בנק ישראל ד״ר קרנית פלוג.
בתמצית – אם מסתכלים על סך החובות של הישראלים ביחס לתוצר, נכון – אנחנו נמוכים בהשוואה בין לאומית. יש מדינות שנמצאות במצב הרבה יותר רעוע. אבל, וזה אבל חשוב, אם מסתכלים רק על נתח החובות שאינם משכנתאות (הלוואות לכל מטרה, המינוס בבנק וכו׳) ביחס לתוצר, אזי בהשוואה בין לאומית מצבנו כלל לא משהו. אנחנו ברמה גבוהה מזו של מדינות אירופה, ואנחנו קרובים לרמה של הצרכן האמריקני. הנה, זה נראה ככה (מתוך הרצאת נגידת בנק ישראל):
אתם עדיין חושבים שזה מצוין?
טענה רביעית: נו, ברור שהחובות גדלים, כי הריבית אפסית. לכן זה גם לא נורא
מה שהטענה הזו אומרת, אם אני מבין אותה נכון, הוא שהגידול בחובות הוא גידול נורמלית לנוכח העובדה שמחיר הכסף – הריבית – הפך להיות זול יותר. זה פשוט הגיוני יותר לקחת הלוואה כשמחיר הכסף כל כך נמוך.
בזמן שהטיעון הזה אולי רלוונטי בכל מה שנוגע למשכנתאות (שבכל זאת מהוות שני שלישים מהחובות שלנו), אני לא מבין עד הסוף איך הטיעון הזה רלוונטי ליתר החובות, ההלוואות לכל מטרה.
אין נתונים מדויקים על ריביות, אבל ממה שאנחנו יודעים, הריבית על המינוס בבנק נעה בין 8%-14%, הריבית על ההלוואות של חברות כרטיסי האשראי נעות בין 6%-11% בממוצע, והריביות על הלוואות צרכניות של הבנקים הן בסביבות 6%-8%, הריבית הממוצעת של מימון ישיר היא כ-8.5%.
עכשיו שימו לב: ההלוואות מחברות כרטיסי האשראי זינקו רק בשנה החולפת בשיעור של 18%, וקצב הגידול היה דו ספרתי גם בשנים שקדמו ל-2015. אנשים לוקחים יותר ויותר הלוואות כאלה, למרות שהריביות עליהן בשמיים.
אז נכון, אם הריבית במשק היתה גבוהה יותר, הריבית על ההלוואות האלה היתה אפילו גבוהה יותר. ובכל זאת, גם עכשיו היא מאוד גבוהה, ואנשים בכל זאת לוקחים הלוואות. זו ממש לא ריבית אפסית.
ומלבד זה, הטענה הזו בעצם רק מחזקת את הטענה שלי. חלק גדול מההלוואות צמוד לריבית הפריים, וריבית הפריים יכולה (בעיקר) רק לעלות. מה שאומר שבעתיד אנשים ישלמו יותר על ההלוואות שהם לקחו בריבית האפסית הזו והיכולת שלהם להחזיר אותן תהיה מצומצמת יותר, בוודאי אם יהיה גם מיתון והם יאבדו את מקום העבודה. כך שגם הטיעון הזה, לדעתי, פשוט אינו רלוונטי.
