1.

זוכרים את הדו"ח השנתי של מנהל הכנסות המדינה? אז דעו שמשרד האוצר ממאן לפרסם אותו עד הבחירות. זה אולי נשמע מצחיק, כי הבחירות הן מחר, אבל העיכוב הזה הוא עיכוב מכוון של חודשים. זו לא הערכה שלי, אלה דברים שאמר לי בעצמו ובמפורש הממונה החדש על הכנסות המדינה במשרד האוצר (ובמיתוגו המחודש – הכלכלן הראשי של המשרד) ד"ר מיכאל שראל.

רגע בשביל ליישר קו: פעם, לפני הקמת רשות המסים בתחילת שנות ה-2000, מנהל הכנסות המדינה היה אחד האגפים החזקים ביותר במשרד האוצר. הוא היה הגוף שהיה אחראי על תכנון מדיניות המס של המדינה, תפקיד חשוב ביותר, משום שצד ההכנסות הוא הצד שתומך בצד ההוצאות (השירותים שהמדינה נותנת לציבור) והן משום שמדיניות המס משפיעה על דברים כמו שוויון ואי שוויון, עוני וכדומה. מאז, כאמור, הכוח של מנהל הכנסות המדינה נחלש, והוא למעשה כמעט התייתר. מנכ"ל משרד האוצר לשעבר ירום אריאב כינה אותו (לא ככינוי גנאי, אלא כתיאור מצב) "סרח עודף". כולי תקווה שעם מיתוגו מחדש האגף יזכה לעדנה. אבל עד שזה יקרה, אחד הדברים הבודדים האחרונים שהאגף עדיין מייצר הוא הדו"ח השנתי שלו. למה הדו"ח הזה חשוב? משום שהוא נותן לראות דברים שאי אפשר לראות בשום מקום אחר.

למשל, הוא מראה עד כמה המדינה מסתמכת בהכנסותיה על מסים שמוטלים על הכנסות (מס הכנסה, מס חברות, מס על רווחים בבורסה ומסי נדל"ן) ועד כמה היא מסתמכת על מסים שמוטלים על צריכה (מע"מ, מכס, מס קנייה, מס על סיגריות, מס על דלק). מלבד זה, אפשר לראות בדו"ח הזה מה עלותם התקציבית (באובדן הכנסות) של הפטורים הרבים ממס שיש בישראל, מה שווי הטבות המס שהחברות הגדולות ביותר במשק מקבלות, איך נראות ההכנסות ממסי נדל"ן ומה זה אומר על שוק הנדל"ן, איפה הישראלים בהשוואה למשפחות אחרות בעולם מבחינת נטל המס שלהן. ועוד דבר אחד – הדו"ח הזה מאפשר לראות את התפלגות ההכנסות במשק לפי עשירונים. במלים של בני אדם, הוא מאפשר לראות איזה נתח מעוגת ההכנסות הלאומית לוקח כל מעמד. הפירוט הזה נמצא בלוח ה'-10 בדו"ח (PDF), וזהו הלוח היחידי (למיטב היכרותי) שעושה עוד משהו – הוא נותן לראות מה הנתח שלוקח לעצמו המאיון העליון. שום מקור נתונים רשמי אחר שאני מכיר מאפשר הצצה למאיון העליון.

2.

אלא שכאמור השנה, בשל הבחירות, פרסום הדו"ח הזה (לגבי שנת 2011, אל תחלמו על 2012), מתעכב. אפשר גם להבין למה. בפרסום הדו"ח יש פוטנציאל לנזק פוליטי בתקופת בחירות רגישה, ממש כשם שבפרסום נתוני הגירעון בשבוע שעבר היה פוטנציאל נזק פוליטי (ואמנם, פרסום הנתונים התעכב מספר ימים עד שהודלף לתקשורת שהם עומדים להתפרסם, דבר שסנדל את שר האוצר וחייב את פרסומם).

ביקשתי את הנתונים ממשרד האוצר. נעניתי בשלילה. ביקשתי ספציפית את הנתונים שמופיעים בלוח ה'-10, אלה שמציגים את הנתח שלוקח כל מעמד מעוגת ההכנסות. נעניתי שוב בסירוב. נאמר לי לחכות לפרסום של הדו"ח.

לא התייאשתי. פניתי למקורות אחרים שאיני יכול לחשוף, ובסופו של דבר השגתי משהו. אני אומר משהו, כי זה לא הדבר האמיתי, לצערי, אלא משהו אחר. משהו שבהחלט נותן הצצה להתפלגות עוגת ההכנסות, אולם לא מאפשר השוואה לנתוני השנה הקודמת בשביל לראות איך השתנו הדברים כתוצאה ממדיניות המיסוי של ראש הממשלה (שעיקרה הפחתת מס הכנסה לעשירונים העליונים ולכן הגדלת חלקם בעוגה). כמו שצדי צרפתי היה אומר – "זה ליד".

את הנתונים הגשתי אתמול אחר הצהריים, בשעה שממילא כבר הייתה מאוחרת מדי לפרסום בעיתון הבוקר. ואולי טוב שכך. כי בתחילה חשבתי להשוות את הנתונים לנתוני השנה הקודמת, אולם לאחר שהתייעצתי עם עמיתים בעיתון ועם העורכים שלי, החלטנו לוותר. הנתונים אינם ברי השוואה, כנראה משום שהמתודולוגיה של חישובם טיפה שונה מאשר המתודולוגיה של האוצר. עם זאת, הנתונים נכונים, רשמיים (במובן זה שאינם הערכות), ומאפשרים הצצה לתמונת המצב בשנת 2011.

3.

בשביל שעבודת איסוף הנתונים והשגתם לא תרד לטימיון, החלטתי לפרסם אותם כאן, בסייג האמור שאי אפשר להשוות אותם אחורנית לנתוני שנת 2010 כפי שהתפרסמו בדו"ח הקודם של מנהל הכנסות המדינה. ובכל זאת, היכן שמשרד האוצר מבקש לכסות, אני מבקש לגלות. אז הנה נתוני התפלגות ההכנסות לשנת 2011. מדובר בעובדים שכירים בלבד (לא עצמאים), ומדובר בהכנסות נטו (כלומר, כל ההכנסות שחייבות בתשלום מס – גם מעבודה וגם מרווחי הון בבורסה, אחרי שהמס שולם).

נתוני ההכנסה לכל עשירון הם נתוני 2010 (כי אין לי נתונים חדשים) והוספתי אותם לשם המחשה, בשביל שתוכלו לדעת בערך באיזה עשירון אתם. הנתונים החדשים הם העמודה השמאלית, נתוני 2011.
כפי שאפשר לראות מהטבלה, הנתח של העשירון העליון בעוגת ההכנסות (אחרי מסים) של העובדים השכירים במשק (זה לא כולל את המנהלים הבכירים ביותר במשק ואת משכורות העתק שלהם, כי חלק גדול מאוד מהם – אם לא כולם – רשומים כעצמאים, משיקולי מס) עומד על 34.2% מהעוגה. כלומר, 10% מהעובדים לוקחים בערך שליש מהעוגה. נחמד. והמאיון העליון – כלומר 1% – לוקח 7.5% מהעוגה (כלומר, נתח גדול פי 7.5 מחלקו היחסי). החלק של המאיון העליון לבדו (כלומר של 1% מהעובדים השכירים) גדול יותר מהנתח של שלושת העשירונים התחתונים (כלומר, של 30% מהעובדים). אם היו לי גם את הנתונים של העצמאים והייתי יכול לחבר אותם, הנתח של המאיון העליון היה גדל עוד יותר. סתם, נקודה למחשבה.

(תוספת מאוחרת: אני מודה לעומר כביר ולחנן כהן על מציאת פתרון לקשיים הטכנולוגיים המביכים שלי)

1.

השבוע, במסגרת הכנת כתבות לעיתון בנושא הגירעון התקציבי הגדול וכו', דיברתי עם כמה אנשים במוסדות ממשלתיים שונים. לשניים מהם, בסוף השיחה עם כל אחד מהם, היה חשוב להעביר את המסר הבא, בתקווה שמשהו ממנו ייכנס לטקסט. "אל תשכח לכתוב שבסוף בסוף, הציבור אשם. הציבור שביקש וביקש ודרש ודרש, עד שלממשלה לא הייתה ברירה אלא לתת. ועכשיו הציבור הזה צריך לשלם את מחיר הקיצוץ והגירעון. ככה זה עובד".

2.

בתחילת יולי 2012, אי שם לפני חצי שנה, נפלה בחלקי זכות גדולה לראיין את אחד מהכלכלנים הגדולים שהצמיחה ישראל – פרופ' חיים בן שחר (חב"ש). חבש שייך לדור אחר של כלכלנים. הדור שהקים את המערכת הכלכלית הישראלית, על כל מה שטוב בה ועל כל מה שמקולקל. חבש, בין היתר, הביא לכך שכל אחד מאיתנו משלם על כל שקל ושקל מההכנסות שלנו (למעט בקרנות ההשתלמות). הוא מזוהה עם מפלגת העבודה, ואף היה מועמד מטעמה לתפקיד שר האוצר, אי שם בעידן אחר.

הראיון איתו התקיים במשרד שלו. בית משרדים צפון תל אביבי ישן, כזה שוודאי ראה ימים יפים יותר. כזה שנמצא באותו בניין עם מרפאה של קופת חולים מכבי. נדמה לי שזה אומר הכל. הקדמתי מעט. וכשאני אומר מעט אני מתכוון לחצי שעה. לא רציתי ששום דבר יכשיל את הראיון הזה, גם לא הפקקים. חיכיתי בסבלנות מחוץ לבניין, וידאתי שיש לי מספיק סוללה במחשב ובאייפון, ובסופו של דבר עליתי. דפקתי בדלת אך איש לא ענה. ניסיתי שוב. שקט. לא ידעתי מה לעשות. ואז, פתאום, מהמעלית יצא חבש. איש מבוגר וחייכן, לבוש בפשטות, שמעולם לא יצא לי לפגוש אבל זה לא הפריע לו להיות חביב אלי בצורה מעוררת פליאה. הכין לי כוס מים קרים, הכין לי כוס קפה (אני לא שותה קפה, אז הוא הציע אותה לצלם של העיתון), הדליק את מאוורר התקרה, והראה לי היכן לשבת. ואז, הוא ביקש את רשותי שלפני שאשאל אותו שאלות, שאתן לו הזדמנות להגיד את מה שהכין מראש. מטבע הדברים לא היתה לי בעיה עם זה. בכל זאת, האיש מעוניין לשבור שתיקה של כמעט עשור (בשיחת הטלפון שבה תיאמנו את הראיון הוא אמר שהצטברו לו דברים בבטן), מי אני הקטן שאפריע לו להגיד את אשר על ליבו. אז הפעלתי את מכשיר ההקלטה כגיבוי (אני מקליט לעתים נדירות ביותר. ב-100% מהמקרים אני מקליד תוך כדי ראיון, ואני מקליד מהר מספיק בשביל שלא אצטרף להקליט ואחר כך להתעסק עם תמלול מייגע), הנחתי את האצבעות על המקשים, וחבש התחיל לירות.

3.

בדיעבד, הראיון הזה פקח את עיני. אני לא יודע לשים את האצבע במדויק על הסיבה, אבל לראשונה מישהו פשוט לקח הרבה דברים שידעתי, וסידר אותם בסדר נכון כל כך, בצורה ברורה כל כך, בפשטות גדולה כל כך, שלא היה לי אלא להתמוגג. הנה הראיון, כפי שהתפרסם בעיתון. קיבלתי לא מעט תגובות עליו. בעיני, אין ספק שזה הראיון החשוב שעשיתי. ברבות הימים גם למדתי שהייתה לו השפעה ישירה על נתניהו ועל הקברניטים הכלכליים, יחד עם דברים אחרים כמובן, להביא לממשלה חבילה של העלאת מסים (העלאת מע"מ מיידית והעלאת מס הכנסה ב-2013, שנכנס לתוקף בתחילת ינואר).

השבוע, לאחר שאותם אנשים הדגישו בפני שהציבור הישראלי אשם במצב, חזרתי לראיון ההוא עם חבש. חזרתי להקלטה עצמה. הדברים שלו נשמעים רלוונטיים מאי פעם:

"עד לאחרונה שר האוצר שידר סיפוק ואופטימיות. גם בתחזיות, וגם ב'תראו איך כל העולם מוחא לנו כפיים על היציאה מהמשבר ועל העלאת דירוג האשראי'. לשדר דבר כזה כשאתה נמצא בפני אי־ודאות זו טעות גדולה, כי אתה לא רק מזמין עליך לחצים להוצאות עוד יותר גדולות, אלא גם מעיד על עצמך, שכשר אוצר אינך מבין את עוצמת הסיכונים המונחים לפתחה של כלכלת ישראל. והפעם, אנחנו נכנסים למתחם הסיכונים לא עם גירעון של 0% אלא עם גירעון של כ־ 4%, וגם זה בגלל אותה מדיניות של שביעות רצון יתרה שנמשכה במחצית הראשונה של 2012. לא היתה נחישות למנוע הגדלה תקציבית ולהקטין את תחזיות הצמיחה והמסים, וכתוצאה מכך פתאום המדינה והאוצר נתפסים עם גירעון כפול מהמתוכנן".

וגם:

"אני זוכר את ההופעה הראשונה של נתניהו בתור שר אוצר. לוח מחיק עם גרפים, משל על איש שמן הרוכב על איש רזה. הוא שידר שיש לו תוכנית לא קלה אבל שהוא נחוש לבצע אותה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך לעשות היום כראש ממשלה במקום ללכת לגירעון גדול. הוא היה צריך לכנס מסיבת עיתונאים ולשאת נאום לאומה. להגיד 'חבר'ה, תשמעו, עד 2010 הכל היה בסדר, אבל מאז העולם השתנה, מתברר שהוא לא יוצא מהמשבר, יש סיכון ממשי שבאירופה יקרה משהו שיפגע קשות בכולנו, אנחנו לא יכולים להסתפק בתיקונים קוסמטיים בלבד ולעמוד מנגד כמו חתול שקופא על הכביש מול מכונית שמתקרבת אליו ומסנוורות אותו. אנחנו חייבים לשנות את התפיסה שלנו. היתה לנו תוכנית לגירעון של אחוז וחצי, ואני מבין שלא נוכל להיות שם. אבל אני קובע גירעון של 2.5% ואני אעשה את הכל בשביל שלא נסטה מזה, כי אם נמשיך בדרך הנוכחית כבר השנה אנחנו עומדים לסטות מהיעד וב־2013 אנו נגיע לגירעון מסוכן ביותר".

וגם:

"להטיל את המסים הדרושים, ולבטל פטורים ממסים, לקצץ בתקציב. הוא היה צריך להגיד 'אני יודע שזה קשה, שיש לנו בעיות ביטחון אבל אין לנו ברירה אלא לקצץ, ושיש לנו בעיות רווחה אבל אנחנו צריכים להיות סלקטיביים, ושיש לנו התנחלויות אבל אנחנו צריכים להאט שם את הקצב. אחרת, אם ניכנס למשבר לא מוכנים…'. אם הוא היה עושה את הצעד הזה, הוא היה משדר את הדבר הנכון כמו ב־2003.

במקום זה לא אומרים כלום, לא מדברים על הקשיים. אומרים רק שהשנה התחזית לא מתקיימת, ושנהיה בגירעון קצת יותר גדול, אבל בשנה שלאחר מכן יהיה בסדר. הרי בהתחלה נתניהו אפילו אמר שעם יעד גירעון של 3% לא יהיה צורך להטיל מסים נוספים. בינתיים הוא חזר בו, אבל זה מראה לי עד כמה הוא מנותק היום ממה שהוא הבין ב־2003. החושים שלו היו טובים מאוד בעבר, אני לא יודע מה קרה להם. אולי זה בגלל שיש לו מספיק בעיות אחרות בתור ראש ממשלה. הרי ב־2003 הוא לא היה ראש הממשלה, אבל היה לו גיבוי מראש הממשלה שרון".

4.

ולמה אני מקשר בין הדברים? מפני שאני חושב שהדברים של חבש מעידים על זה שהאחריות אינה רובצת על כתפי הציבור, אלא על כתפיהם של האחראים לנהל את חייו של הציבור. על נבחרי הציבור.

למען הגילוי הנאות: השתתפתי בחלק מהפגנות קיץ 2011. בתחילה הלכתי בגלל הסקרנות, אבל נשארתי בגלל משהו אחר. בגלל שהיה נעים להרגיש שאיני לבד. מסיבה זו העדפתי להיות בהפגנות בירושלים ולא בתל אביב, משום שבירושלים לתחושת ה"אני לא לבד" היה ערך מוסף, משום שהבדידות בירושלים היא בדידות כפולה, בהנחה שאינך חרדי. אז השתתפתי בהפגנות, וכתבתי הרבה יותר מפעם אחת נגד מדיניות הממשלה בתחומים רבים, וקראתי לשינויים. חלק מהשינויים הללו עולים כסף. ובכל זאת, איני חושב שהציבור אשם. איני חושב שבשום מצב אפשר להטיל את האחריות על הציבור. מהסיבה הפשוטה שהציבור אינו אחראי.

מה בעצם אומר לנו חבש? הוא אומר שהאנשים שיושבים עם היד על ההגה אינם יודעים לנווט אותו כהלכה. הוא אומר במפורש, נתניהו היה צריך להתייצב מול המצלמות בנאום לאומה ולהגיד – אי אפשר הכל. אי אפשר גם וגם וגם וגם. בואו נחליט. יותר מזה, אני אחליט. אני מחליט שאני מתעדף את זה, ולא את זה. אני חושב שזה חשוב יותר מזה. אני חושב שצריך להשקיע בזה בשביל להצליח כמשק, כחברה.

אבל נתניהו לא עשה זאת. לא. הוא חיבק וחילק. הוא חיבק וחילק. עד שלא היה יותר מה לחלק, עד שהתגלתה חריגה של 14 מיליארד שקל מתקרת ההוצאות המותרת (ב-2013) ועד שהגירעון התנפח פי שתיים מהתכנון ונעמד על 39 מיליארד שקל (ב-2012).

הציבור לעולם ידרוש. זה תפקידו. אם לא היה דורש, אם לא היה בא בדרישות בלתי פוסקות לממשלה לשפר את חייו (כל אחד באופן שבו הוא תופס את המושג "שיפור"), לא היינו חיים בדמוקרטיה. היינו חיים במדינה חשוכה.

5.

ימים בודדים נותרו עד הבחירות. אם לא יקרה משהו מפתיע מאוד, נתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה גם בשנים הקרובות. למעשה, לדעתי כל עוד לא צומח לו מתחרה ראוי מתוך מחנה הימין, אני לא מצליח לדמיין כוח שיזיז את נתניהו מראשות הממשלה. והציבור, גם הציבור לא ממש עומד להתחלף. ובין אם הציבור הזה יתמוך בנתניהו בקלפי, ובין אם לא, הציבור ימשיך לדרוש, ונתניהו – בתור מי שמקבל את המנדט מהציבור לנהל את חייו – נתניהו צריך לנהל. להחליט. להכריע. מה נכון ומה לא נכון. מה לשבט ומה לחסד. מה לקיצוץ ומה להשקעה. כשהוא אומר שאין ארוחות חינם, הוא צודק. אין. וזה לא שאני בעד קיצוצים חלילה, אבל להגיד שאתה בעד הכל לכולם כל הזמן, זו כמובן האחזת עיניים. אני בעד לתת למטרות שאני חושב שהן חשובות, ואחרים בעד לתת למטרות אחרות. לכן הולכים לבחירות, ולכן בוחרים את מה שבוחרים. כך נבחרת לבסוף ממשלה, והעומד בראשה צריך להחליט בין סדרי העדיפויות, בין הדרישות הציבוריות, שלרוע המזל אין די כסף בקופה בשביל לספק את כולן.

אז יתכבד נא ראש הממשלה ויתחיל להחליט. להכריע. זה לא כיף להכריע. תמיד יהיה מי שיקלל אותך. מי שיצא לרחובות להפגין נגדך. שלא יעשה לך לייק. מה לעשות, אתה רצית להיות ראש ממשלה. לא הכרחנו אותך. אז תכריע. תכריע במקום להאשים את הציבור שביקש לשפר את חייו.

תוספת מאוחרת: שמו של פרופ' חיים בן שחר מופיע באחת המודעות של אזרחים תומכי מרצ, אם זה משנה למישהו

1.
בשנה האחרונה, מתוקף עבודתי, יצא לי להיפגש עם הרבה מאוד פקידים ממשלתיים בכל מיני דרגים. הרבה מהם ממשרד האוצר. איפשהו כבר בחודש יוני הם שידרו מצוקה. "תכנס בנו", אמר לי אחד מהם, "תכנס בנו על זה שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו כמו שצריך. על זה שאנחנו לא נאמנים לציבור".
הדברים החריגים האלה נאמרו על רקע ההתנהלות התקציבית של הממשלה.
רגע אחד על מושגים לפני שנמשיך. תקציב המדינה הוא סדר יומה הכלכלי של הממשלה, כל ממשלה. התקציב מבטא את צד ההוצאות – כמה הממשלה מוציאה על שירותים שהיא מעניקה לציבור. לתקציב יש נספח שבמידה רבה הוא הבסיס לתקציב עצמו – תחזית הכנסות המדינה. מרבית הכנסות המדינה הן ממסים (ישנן הכנסות נוספות כמו תמלוגים וכו'). ההפרש בין הוצאותיה של הממשלה לבין הכנסותיה הוא הגירעון התקציבי. בשביל לשמור על הממשלה שלא תתפזר מבחינה תקציבית, במסגרת אישור חוק התקציב בכנסת נקבעת תקרת הגירעון שאסור לחרוג ממנה. וזה הקשר בין ההכנסות להוצאות – הואיל והגירעון אינו יכול להיות גדול מגודל מסוים עליו הוחלט, אם הפער בין ההוצאות להכנסות גדול מדי, צריך לעשות משהו – או להקטין את ההוצאות (כלומר לקצץ בשירותים לציבור), או להעלות מסים, או שניהם.
האמירה של אותו פקיד – תכנס בנו אנשי האוצר – נאמרה על הרקע הזה. ביוני, הבעיה הפכה לגלויה. במפתיע, ראש הממשלה הודיע כי הוא מעלה את יעד הגירעון לשנת 2013 פי שניים מהיעד המקורי. זאת בניגוד גמור לעמדתו הכלכלית המסורתית של נתניהו, לפיה צריך לכווץ את הגירעון בכל מחיר.

2.
הנה מה שסיפר אותו פקיד, ובהמשך סיפרו לי גם פקידים אחרים. לדבריו, מאז אמצע 2011, וביתר שאת מסוף 2011, פקידי האוצר בדרג הבינוני ניסו להציף לפקידי האוצר בדרג הבכיר, והלאה לדרג הפוליטי, כי ישנה בעיה. יתר על כן, בינואר 2012 שר האוצר עצמו הגיע לוועדת הכספים לדווח היא האוצר החליט לעדכן את תחזית הכנסות המדינה כלפי מטה בשיעור ניכר, משום שהוא מבין שתחזית ההכנסות המקורית הייתה אופטימית מדי. אלא שבאופן מוזר למרות הקטנת יעד ההכנסות, הממשלה לא עשתה דבר בשביל להתאים כלפי מטה את הוצאותיה. במלים אחרות, כפי שכתב אז החשב הכללי לשעבר שוקי אורן במאמר חריף מאוד בגלובס, הממשלה הודתה שהיא עומדת לחרוג מיעד הגירעון שהיא בעצמה קבעה, ואיש לא אמר דבר. מוזר.
אותו פקיד סיפר שמאז אותה נקודה הדרג המקצועי הבינוני ניסה לעשות רעש, אבל לשווא. הדרג הבכיר, כך לדברי אותו פקיד, פשוט התקרנף אל מול הפוליטיקאים. דברים דומים פרסמתי הבוקר און רקורד מפיו של הממונה לשעבר על התקציבים רם בלינקוב. במלים אחרות, לדבריו, הדרג הבכיר פשוט התעלם מהנתונים המספריים, או שדחה אותם, ושיתף פעולה עם הרצון של הדרג הפוליטי לשדר יציבות ושליטה. בזמן שהנתונים עצמם סיפרו סיפור הפוך – סיפור על התבדרות תקציבית (במקום התכנסות), על התרחקות ההכנסות מההוצאות, ועל התרחבות הגירעון ואובדן שליטה פיסקלי.
בואו נניח שמה שאומרים בלינקוב ואותם פקידים עלומי שם הוא נכון (ואין לי ודאות שזו אכן האמת וכל האמת, שכן האמת נתונה לעיתים קרובות לפרשנות). במידה שכך הם פני הדברים, מתעוררת שאלת שלטעמי מצדיקה דיון ציבורי – למי אמורים פקידי האוצר להיות נאמנים?
נניח שיש להם עמדה מקצועית מסוימת. ונניח שהדרג הפוליטי מחליט אחרת מעמדתם. באופן עקרוני, הם אמורים לציית לדרג הפוליטי ולעשות את מה שנדרשו, בניגוד לעמדתם. לעניין הזה חייבים להיות גבולות גזרה, הלא כן? אם ניקח בהשאלה אנלוגיה מהעולם הצבאי, אם ראש הממשלה או שר האוצר מנחים את פקידי האוצר פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה, הציבור צריך לצפות מפקידי האוצר לא לבצע, או להתפטר, נכון?
אז נניח שזה גבול הגזרה. מובן מאליו שעד לגבול הזה – שאיש לא טוען שהגענו אליו – יש הרבה שטח אפור שנתון לשיקול דעתם של הפקידים. בלינקוב, לאחר הקמת הממשלה היוצאת ואישור התקציב, החליט להתפטר והודיע כי הוא לא מוכן לקחת אחריות על התקציב שאושר אז בממשלה שכן לטענתו נעשו בו דברים שלא יעשו (במלים של בני אדם – חולק יותר מדי כסף בלי חשבון). אלא שזו לא חוכמה. בלינקוב הוא אדם אמיד עם נכסים רבים. עבורו ההחלטה להתפטר, הגם שאני מאמין שהגיע ממקום ערכי ואמיתי, קלה הרבה יותר מאשר עבור פקיד אוצר בדרג בינוני בגיל 32 עם משפחה צעירה לפרנס.

3.
אז מה התשובה לשאלה הזו – למי פקידי האוצר אמורים להיות נאמנים? האם נאמנות לפוליטיקאים שמינו אותם או שאחראים עליהם (או גם וגם) פירושה נאמנות לציבור? לסדר הציבורי ולמנהל תקין? ואולי זו רק נאמנות לעצמם, להמשך הפרנסה שלהם, ליכולת ההשתכרות העתידית שלהם? האם נאמנות לנבחרי הציבור משמעותה תמיד נאמנות לציבור? אני לא יודע מה התשובות לשאלות הללו, ואני די בטוח שלא יכולה להיות כאן תשובה אחת חד משמעית.
מרבית הפקידים שדיברתי איתם נזכרו בערגה במנכ"ל אוצר מיתולוגי (וראש אגף תקציבים קודם לכן), אהרון פוגל, שבימי ממשלת רבין היה עולה למהדורת הטלוויזיה המרכזית ומתבטא נגד ראש הממשלה בגלוי, בלי פחד. לא סתם כינה אותם רבין אחר כך (את הפקידים) "הפוגלים האלה". אבל האם זה המודל הנכון? בריונית כוחנית של פקידים? גם זה לא בטוח. מה שכן, אני לא בטוח שהקצה השני – פקידים שאומרים דעתם רק בפורומים מקצועיים סגורים ומקבלים בהכנעה כל מה שהדרג הפוליטי אומר – אני לא בטוח שהקצה השני עדיף.
וכאן צריך להגיד עוד משהו, שכבר יש לו ניחוח פוליטי. אותם פקידי אוצר, חלקם נמצאים באוצר שנים ארוכות מאוד וראו הרבה ממשלות באות והולכות, מדברים על רדיפה פוליטית. על כך שעל צמרת האוצר השתלטה כנופיה פוליטית, בכל מיני דרגים, שנאמנה לחלוטין לפוליטיקאים שמינו אותם, גם אם זה על חשבון נאמנות לציבור הרחב. מי שלא מזוהה עם הלך הרוח של המפלגה, נרדף. כך הם טוענים. אין לי הוכחות ממשיות לכך, וסביר להניח שלא יהיו, ולכן אני לא מרחיב על כך אלא רק כותב בתמצית. תחושת הרדיפה הזו, בהנחה שמשהו ממנה נכון ולא רק בדיות לב, מתקשר בדיוק לעניין הזה של התקרנפות אגף התקציבים. מנכ"ל האוצר לשעבר ירום אריאב, אמר לי על כך דברים מרומזים – אסור לדרג המקצועי לייפות את הנתונים בשביל לרצות את הדרג הפוליטי. אריאב לא נוקב בשמות, אבל הדברים ברורים. יש תחושה שבשנתיים האחרונות הנתונים יופו. ירון זליכה כתב על זה טור שלם. מזכיר קצת את ענייני דיסקין, רק במישור אחר – לא?

4.
תוך כדי כתיבת הפוסט הזה עלו באתרים כותרות על כך ששר האוצר שטייניץ תוקף חזרה את פקידי האוצר עלומי השם שהעזו להתבטא נגדו בימים האחרונים. "רק ראש הממשלה ושר האוצר קובעים את המדיניות הכלכלית", אמר שטייניץ (לא ברור לי איפה הוא אמר את זה, וכל הידיעות נראות בדיוק אותו הדבר כך שנדמה לי שיצאה הודעה לעיתונות, אני טרם קיבלתי אותה אם יצאה כזו. ואולי זה בכלל היה באחד ממשרדי הרדיו).
אז כתשובה לשטייניץ, הנה מה שאמר לי אתמול פקיד עלום שם ממשרד האוצר: "ראש הממשלה ושר האוצר לא יכולים ולא צריכים להתעסק בפרטים הקטנים של התקציב. יותר מזה, אין להם שום סמכות חוקית לשנות קביעות מקצועיות של משרד האוצר כמו תחזית ההכנסות. צריך להדביק להם את המספרים האלה בפרצוף ולגרום להם לעשות. ואם הם לא מוכנים, אז הפקידים צריכים להדליף את זה לציבור דרך התקשורת". אני בעד. אבל זו לא חוכמה, אני מהפוזיציה. כאזרח, הכוונה, לאו דווקא בתור עיתונאי.
אם הייתה עכשיו כנסת פעילה, ואם יו"ר הוועדה לביקורת המדינה היה מהווה אופוזיציה רצינית לממשלה, הוא היה מטיל על מבקר המדינה לבדוק לפרטי פרטים איך הגענו לגירעון תקציבי כל כך גדול. איך שומרי הסף – המקצועיים והפוליטיים גם יחד – איבדו שליטה על הוצאות הממשלה ועל הכנסותיה. אפילו אם זה לא היה משנה דבר, אפילו אם איש לא היה משלם בראשו, לפחות הציבור היה יכול לדעת. עד שזה יקרה, אם בכלל, לציבור נותר באקלים הנוכחי רק לקוות שפקידי האוצר ירהיבו עוז להדליף אוף רקורד לתקשורת. כי לדבר און רקורד כבר מזמן אין להם ביצים.

אז הערב קראתי ששר התחבורה ישראל כץ, שיש הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד עליו אבל אני מפחד לעשות את זה בלי גב משפטי, כל כך אוהב את המודל של הנתיב המהיר בכניסה לתל אביב, שהוא מתכוון לסלול עוד אחד, ואחרי זה עוד אחד, ועוד אחד, כחול אשר על שפת הים. הנה מתוך הידיעה הזו בגלובס:

פרויקט הנתיב המהיר ישוכפל ויוקם בכניסה הדרומית לתל אביב באזור ראשון לציון מערב, כך החליט לאחרונה שר התחבורה, התשתיות והבטיחות בדרכים, ישראל כץ. הפרויקט שיכלול חניון חנה וסע ושאטלים לתל אביב – בדומה לפרויקט הקיים בכביש מספר אחת – ישתלב בנתיב התחבורה הציבורית המתוכנן מאשדוד. בנוסף נבחנת הקמת נתיבים מהירים בכניסה הצפונית לתל אביב מכביש החוף באזור שפיים ובכביש 5 באזור מחלף מורשה.

אז הנה מסר קטן לשר ישראל כץ. אני ירושלמי. גר בירושלים. נותרו שם אנשים כאלה בעיר הבירה שאינם עובדים את אדושם אלא עובדים בעבודה שהמדינה לוקחת עליה מסים. אלא מאי? אין לי עבודה בירושלים. ובתל אביב דווקא יש, לבינתיים לפחות. כמי שגר בירושלים אבל עובד בתל אביב, אני נדרש לנסוע את הנסיעה המפוקפקת הזו כל הזמן. עד לפני שנה הייתי עושה אותה בכל יום, ובחודשים האחרונים אני עושה אותה "רק" שלוש פעמים בשבוע.
עכשיו, זו נסיעה זוועתית. כלומר לא הנסיעה עצמה, אלא הפקקים. קודם לפתיחת הנתיב המהיר, זה היה גיהינום צרוף ממש. בבוקר הנסיעה הייתה לוקחת לי כמעט בכל יום קרוב לשעתיים וחצי, ובערב שעה ויותר. סיוט ממש. מאז שנפתח הנתיב המהיר הנסיעה בבוקר התקצרה באופן משמעותי ואורכת מעט יותר משעה. נסבל בהחלט, למעט החלק המעצבן של הפקקים באיילון.

לכאורה, הנתיב המהיר הוא קסם. הייתי אמור לברך עליו. אלא שהסיבה היחידה שאני נוסע בו היא שהעבודה משלמת לי עליו. לולא הייתה משלמת, לא הייתי נוסע. זה פשוט יקר מדי, בייחוד בשעות העומס. ובכלל, הנה עוד וידוי לשר ישראל כץ: לו הייתה לי אפשרות להגיע לעבודה בתל אביב בתחבורה ציבורית בפרק זמן סביר – כלומר כזה שנופל משלוש שעות, שזה משך הזמן שזה לוקח היום בשלושה אוטובוסים שונים – כלל לא הייתי קונה רכב ולא משלם על דלק. הייתי נוסע רק בתחבורה הציבורית. למשל, אם היה קו רכבת מהיר מירושלים לתל אביב – כלומר עיר הבירה של המדינה למרכז העסקי שלה – הייתי שמח לנסוע בו באופן קבוע. לך תדע, אולי אפילו הייתי קונה זוג אופניים, משאיר אותם בתחנה בתל אביב ומשתמש בהם להנאתי מהתחנה אל העבודה ובחזרה. לך תדע, העולם היה פרוש לרגלי.

אבל לא. בשביל מה להשקיע בתחבורה ציבורית מתקדמת? הרבה יותר טוב להמשיך לעודד תחבורה פרטית. ואל תגיד לי, השר ישראל כץ, שהנתיב המהיר מפחית את כניסת כלי הרכב לתל אביב. אפילו אם מספר כלי הרכב שנכנסים לתל אביב מדי יום פחת – 1,700 כלי רכב מדי יום, כך בכתבה בגלובס – המספר הזה זעום ביחס לכמות כלי הרכב שממשיכים להיכנס לתל אביב. וחוצמזה, שגם איסור על כניסת כלי רכב שאינם תושבי תל אביב לשטח מרכז תל אביב – כפי שקורה בערים גדולות וחשובות בעולם – גם הצעד הזה היה מפחית את כמות כלי הרכב שנכנסים לתל אביב. הפחתת כניסת המכוניות לתל אביב היא לא המטרה של הממשלה. המטרה של הממשלה היא להמשיך לעודד נסיעה בכלי רכב פרטיים, משום שהם מקור הכנסה יוצא מן הכלל למדינה. פעם אחת במס הקנייה הגבוה שאנחנו הישראלים משלמים על מכוניות חדשות, פעם שנייה במס הגבוה שאנחנו משלמים למדינה על השימוש המוגבר בדלק כתוצאה מהפקקים, פעם שלישית במס שאנחנו משלמים מדי שנה על עצם היכולת להחזיק רכב שהיינו מעדיפים שלא להחזיק כלל לו הייתה לנו תחבורה ציבורית נורמלית. ועכשיו גם פעם רביעית – בנתיב המהיר – על הזכות לרכוש את היכולת להגיע לעבודה בזמן כמו בנאדם במקום לקום ארבע שעות לפני הזמן. אם היה לי כוח הייתי נכנס לדוח השנתי של מינהל הכנסות המדינה ובודק בדיוק מה ההכנסות שלכם מהמס על הדלק, ממס קנייה על מכוניות ומאגרת רישוי רכב, אבל אין לי כוח. תצטרך להאמין לי.

אה, וגם אל תגיד לי בבקשה שאתם בימים אלה מותחים קו רכבת מהיר מתל אביב לירושלים. בקצב שזה מתקדם, יש לי הרגשה שתסיימו את כל הנתיבים המהירים שלכם עד שקו הרכבת הזה יהיה מוכן.