1. פרק ראשון ובו יסופר כיצד טרכטנברג מגלה שראש הממשלה הסכים מבעוד מועד לעצירת הפחתת המסים ואפילו להעלאתם
כאמור, כל חברי הוועדה הסכימו ללא קושי שמוכרחים לעצור את רפורמת הפחתת המסים של ראש הממשלה בנימין נתניהו. יו"ר הוועדה פרופ' מנואל טרכטנברג אף חזר יותר מפעם אחת על כך שהמחאה והוועדה שהוקמה בעקבותיה פתחו חלון הזדמנויות נדיר לעצור את הפחתת המסים, דבר שכל הכוחות הכלכליים בישראל ובעולם לא הצליחו לעשות קודם לכן.
למעשה, והעובדה הזו נחשפת כאן לראשונה הודות לחשיפת הפרוטוקולים, נדמה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן מראש את הסכמתו לעצירת רפורמת הפחתת מס ההכנסה ומס החברות, ואפילו להעלאת המסים הללו, עוד לפני שהוועדה החלה את דיוניה. הנה הדברים שאמר פרופ' טרכטנברג כבר בדיון הראשון של הוועדה, ב-9 באוגוסט 2011, בתגובה לדברים של המשנה לנגיד בנק ישראל קרנית פלוג.
קרנית פלוג: "אם אנחנו מסתכלים קדימה, מנתחים את תוואי של המסים על פי ההחלטה של הפחתת המס, ומסתכלים בהנחות סבירות על הצמיחה העתידית, ולוקחים את הכלל של הגידול בהוצאה כפי שכרגע נמצא בחוק, בעצם הכל לא נסגר (הכוונה שהגירעון היה גדול מהיעד – ש"א).
כלומר, גם אם אנחנו נבטל מחר את הפחתת המס הישיר, עדיין כדי לעמוד בתוואי של ירידת הגרעון, ולהוריד את החוב, וזה בהחלט יעד מקרו כלכלי מאד חשוב, לא מספיק לבטל את הפחתת המסים, אנחנו נצטרך להעלות את המסים".
מנואל טרכטנברג: לזה גם ראש הממשלה כבר הסכים. אני התחלתי לדבר על זה והוא אמר שידוע לו על כל העסק. ידוע".
פלוג: "אולי אם תהיה הפחתת המסים, מנואל, אולי הוא הסכים להפחתת המסים, אבל לפי החישוב שלי, יהיה צריך להעלות את נטל המס".
מיכל עבאדי: "זה לא רק החישוב שלך. זה לא מסתדר הדבר הזה".
עמנואל טרכטנברג: ראש הממשלה הסכים, אני רוצה להגיד את זה בצורה מפורשת, ולא נתעכב על זה. ראש הממשלה הסכים להעלות את מס החברות, לא רק לבטל את הירידה, אלא להקפיא אלא להעלות בחזרה, הסכים מפורשות".

2. פרק שני ובו יסופר כיצד טרכטנברג רצה שמס החברות יעלה מ-25% ל-27%, כיצד אבי שמחון אמר שזו סטירת לחי לפוליטיקאים, וטרכטנברג השיב שאחרת יהיה כאן אסון
משכל חברי הוועדה החליטו כי יש לעצור את רפורמת הפחתת המסים, נותר רק להחליט איזה מסים צריך להעלות, באיזה שיעור, ומה בדיוק לעשות עם המסים העקיפים, אלה שמוטלים על הצריכה ושוחקים את מעמד הביניים והשכבות הנמוכות.
אחד מהדיונים הסוערים נערכו בסוגיית מס החברות, ב-18 בספטמבר 2011, בישיבתה השביעית של הוועדה. הוועדה החליטה להמליץ לבסוף לבטל את הפחתת מס החברות, שתוכנן לרדת לשיעור של 24% בתחילת 2012, כלומר להעמידו על 25% ואף לשקול להעלותו בהמשך ל-26%. הפרוטוקולים חושפים כי יו"ר הוועדה טרכטנברג היה נחרץ עוד יותר בעניין הזה, אם כי דעתו לא נתקבלה בסופו של דבר.
מנואל טרכטנברג: "לגבי העלאת מס החברות, אני מופתע ששמתם את ה-25%, אני רוצה להגיד לכם שדעתי כבר ידועה ואני חוזר עליה, 25% זה לא מספיק, זה לא מספיק כבר עכשיו, רק שתדעו, זה לא מאוזן כרגע, ולו רק מכיוון שיש בצד השימושים מרכיב שבא מצד תקציב הבטחון, שמכביד, וכרגע זה לא מאוזן. אז לו רק בגלל זה, אנחנו נצטרך עוד מקורות, ואני סבור שמס חברות צריך לגדול לפחות עד ל-26% כלומר, בעוד נקודת אחוז אם לא שתיים (הכוונה ל-275 – ש"א)…
לא צריך לשכוח לא רק לאן היינו אמורים להגיע (להפחתת מס החברות ח-18% בשנת 2016 – ש"א), אלא מאיפה אנחנו באים. אנחנו באים ממס של 36% זה ירד ל-24%. הממוצע של ה-OECD זה 25.5%. אני רוצה להגיד לכם משהו, בהינתן מה שאנחנו יודעים שהולך לקרות, מבחינת הגירעון של מדינת ישראל, מותר לי להיות חצי אחוז מעל הממוצע של ה-OECD. למה אני רוצה להיות חצי אחוז מעל ולא חצי אחוז מתחת? כי מצבנו לא טוב החל מ-2013 ביודעין. מס החברות לא תוכל לשנות משנה לשנה. אוי לנו אם נשנה משנה לשנה. ואז אני יודע מה שהולך להיות. מה שהולך להיות, זה שהדילמה שלנו תהיה עוד פעם להעלות את מע"מ, ואני לא רוצה להיות שם.
אייל גבאי: לאן זז הממוצע של הOECD?
יוג'ין קנדל: הוא יעלה, תאמין לי שהוא יעלה. הוא יעלה, הם יצטרכו לפתוח את הגרעונות שלהם.
אייל גבאי: מנו, הרי בסוף אתם תעלו את זה. אני אומר לך, שמה שיקרה פה, זה שאתם תשימו המלצה ל-26%-27%, זה לא משנה. מרגע שאתה אמרת אני לא עוצר, אני עולה, הכנסת תשלים את המהלך. תגיד לי איזה מספר אתה רוצה, אני מבטיח לך שהכנסת תעלה אותו, המספר לא באמת משנה.
מנואל טרכטנברג: תרשה לי שנייה, אייל. הדיון הזה כבודו במקומו מונח, אבל הוא תקף כמעט לגבי כל דבר שאנחנו לא נציע. אני לא אעשה שקר בנפשי. אני אומר את זה, אני לא אסטה לא ימינה ולא שמאלה, על מה שאני חושב שזה נכון, ואח"כ אני צריך להתמודד עם זה אל מול הלחצים. אני לא יכול, אתה יודע, שיהיה מאבק לרעתי מבחינה פיסקאלית ולהגיד כאן זה נעצר, אתם תסתדרו עם הגרעון החל מ-2013 ואילך. לא יכול להגיד את זה. אני חושב, גם אם נסתכל על השימושים, אנחנו פה בצרה, הרי לא חשוב אם תעשה מס יסף (הכוונה מס על העשירים – ש"א), או עוד מדרגה, זה לא יעלה הרבה כסף… אנחנו הולכים קדימה, לא נכנסים לכלים לטפל בגרעון, אבל אנחנו גם לא רוצים להתעלם, אם אנחנו כיום עולים רק ל-25%, לא תוכל לגעת בזה בעתיד, וטוב שלא תוכל לגעת בזה. אבל אז אנחנו נמצא את עצמנו במקומות שאנחנו לא רוצים להיות שם.
אז אני אומר, לגבי מישהו דיבר על סטירת לחי וכו', צר לי לאכזב אתכם, כל השיחה שהתרחשה כאן, התרחשה גם ביני לבין דברים אחרים (הכוונה, כנראה, לשיחה עם ראש הממשלה – ש"א). ואף אחד לא הגיש תביעת נגד. הכל לגיטימי, הכל על השולחן, יש כאלה שיאהבו את זה פחות ויש כאלה שיאהבו את זה יותר. אנחנו עם האמת המקצועית צריכים ללכת לדעתי, עד הסוף".
אגב, כשטרכטנברג אומר שמישהו דיבר על סטירת לחי, הוא מתייחס לאמירה שהשמיע כמה דקות קודם לכן יועצו הכלכלי של שר האוצר ואיש הליכוד אבי שמחון. הנה:
שמחון: "עוד דבר שהוא אולי לא מתאים לי לומר אתוו ככלכלן, אבל אני בכל זאת אגיד אותו, כשאנחנו עושים דברים, אנחנו לא יכולים לבוא ולתת סטירת לחי לקובעי המדיניות. אם קובעי המדיניות חשבו שמס חברות צריך לרדת ל-18%, אנחנו נבוא ונגיד: לא, 32% או 35%, רבותי, יש פה משהו שלי נראה לא נכון. אז 25% אפשר לחיות עם זה, זה פחות או יותר ההקפאה של המתווה ואולי הוספנו עוד אחוז בדרך. אבל ברגע שאם מתחילים להתפרע ולעלות, אתם נותנים סטירת לחי לאלה שרצו שהמס ירד ל-18%".

3. פרק שלישי ובו יסופר מדוע הרעיון לצמצם את הטבות המס לחברות הגדולות קיבל תשובה אף פעם לא קיבל צ'אנס אמיתי בדיוני ועדת טרכטנברג
שלומי פריזט, הכלכלן הראשי של רשות ההגבלים העסקיים, הציע לאורך כל הדיונים לשנות את החוק לעידוד השקעות הון כך שהטבות המס שהחברות הגדולות בישראל מקבלות – בהן טבע, אינטל ישראל, וצ'ק פוינט – יהיו קצת יותר קטנות. זאת בעיקר משום שהשינוי שנעשה ב-2010 בחוק לעידוד השקעות הון – שקבע שיעורי מס נמוכים מאוד לחברות גדולות במיוחד שמייצאות רבע מהתוצרת שלהן לחו"ל – לא הביא בחשבון שהפחתת מס החברות תיעצר. במלים אחרות, בעת שינוי החוק הטבת המס הייתה שווה כך וכך מיליארדים, אבל הואיל ורק לאחר שינוי החוק החליטה ועדת טרכטנברג לעצור את הפחתת מס החברות, הרי שבפועל הטבת המס לחברות הגדולות פתאום שווה הרבה יותר כסף.
שלומי פריזט: "מנואל, מה לגבי, בזמנו דיברנו על , דיברתי לגבי חוק עידוד השקעות הון ותוואי החצי מס חברות למי שמייצא 25%. לא שמעתי שום דבר במצגת של המסים על זה. אני חושב שיש לפחות מה לחשוב על זה. זה לא מצא חן בעיניך.
רפי מלניק: "חשבנו על זה וזה ירד".
[…]
אייל גבאי: אני לא מבין את הדיון. אם אנחנו עסוקים בלחפש מקורות, בואו נתחיל לנבור לחפש מקורות. אני מבין, לא אגיד את הלחץ, אבל את הרצון של כולם לעשות, להוציא מתחת ידינו דבר מתוקן שיתקבל בציבור, במיוחד באותו ציבור שמחה. אבל מצד שני, לא בכל מחיר. צריך לעשות מה נכון. שלומי העלה נקודה נכונה. לפני שהולכים למס חברות באופן מקיף, בואו נשאל את עצמנו כל אותם מקורות שפטורים ממס חברות, חברות היי טק, חברות בפריפריה, עידוד השקעות הון, בואו נסתכל שם. למה על זה אנחנו לא מסתכלים, כי זה נראה פחות יפה? כי יותר קל להעלות את מס החברות?"
[…]
יוג'ין קנדל: "לגבי חוק עידוד השקעות הון, הסיבה שאנחנו דנו בו, והחלטנו לא לגעת בו משתי סיבות פשוטות. אחת, ישבה עכשיו וועדה וסיימה את עבודתה (כוונה לוועדה של רשות המסים שבחנה את הנושא במשך 10 חודשים שבסופם הובא לכנסת השינוי בחוק לעידוד השקעות הון שאושר ב-2010 – ש"א), ואנחנו לא חושבים שמיד אחרי סיום עבודת הוועדה וקבלת החוק, אנחנו צריכים לשנות את זה, ודבר שני, שהכסף החדש, אפילו אם נעשה משהו, יגיע ל-2014 וצפונה. כי כל החברות שיושבות היום הן בהסכמים ישנים עד 2014. לכן זה לא רלוונטי ל-2012 ממילא".
וכך, פחות או יותר, הסתיים הדיון בנושא הזה. שנה וחצי לאחר מכן החל להיחשף היקף הטבות המס האדירות שישראל מעניקה לחברות הללו.

4. פרק רביעי ובו יסופר מדוע התנגדו חברי הוועדה להטלת מס ירושה/עיזבון, וכיצד לא החליטו מה הדרך הנכונה להילחם בשכר הבכירים המופרז
נושא אחר שזכה לדיונים סוערים בוועדת טרכטנברג היה הרצון, או הצורך, להטיל מס כלשהו גם על העשירים, בשביל שהצדק ייראה ולא רק יעשה. וזאת למרות שלאורך כל הדיונים כל הזמן ציינו חברי הוועדה כי הטלת מס העשירים לא תביא כסף רב לקופת המדינה – רק כ-200 מיליון שקל בשנה.
הוועדה שקלה כמה פתרונות בהקשר הזה, עד שלבסוף בחרה במס יסף – מס בשיעור של 2% על כל ההכנסות שכל כל מי שמכניס לכיס יותר מ-1.2 מיליון שקל בשנה. אגב, ברבות הימים הממשלה אמנם קיבלה את ההמלצה הזו אולם אישורה טורפד בכנסת בדקה ה-90, עד שלבסוף – רק לקראת סוף 2012 – אושר סופית בכנסת בצל התנפחות הגירעון.
אחת החלופות שעמדו על הפרק הייתה הטלת מס עזבון – כלומר מס על ירושה, בניסיון להקטין את הצטברות העושר מדור לדור – אלא שעד מהרה היא ירדה מהשולחן, בעיקר מנימוקים טכניים של קושי ביישום לעומת העלות של היישום.
טרטכטנברג: "לגבי מס ירושה, מס ירושה אני חושב שהוא לא צריך להיות על סדר היום כאן. רבותי, זהו מס לא צודק, והוא לא צודק עם מה שיקרה בפועל, אנחנו יודעים בדיוק, מתוך הנסיון, מה שהולך לקרות בפועל, שמי שהנכסים שלהם, ההכנסות שלהם הן באמת בעשירון העליון לא ישלמו פרוטה, ואולי מי שישלם זה מי שיש להם דירה וחצי, שהצליחו בעמל רב לקנות עוד דירה אולי בשביל הילדים ולא העבירו בזמן, אבל אין להם מספיק כדי לשכור את עורכי הדין הכי ממולחים שיש בסיטי כדי שיעשו להם את הפתרון. וזה מה שהולך להיות".
[…]
רפי מלניק: מס עזבון הוא מס בעייתי. אנחנו יודעים שהוא מס בעייתי. זה מס שצריך להתמודד אתו עם מתנות, עם סוגיות למיניהן. אני הייתי בעדו. הייתי במיעוט אבל הייתי בעדו. לכן החלופה היא כמובן , אני לא הייתי קורא לזה מס יסף. מס יסף זה שם לא טוב, הייתי קורא לזה מס בכירים. מס בכירים אני חושב שהוא שם טוב, הוא נותן מענה בדיוק לחלק מהסוגיות, אתה בכיר, אז טוב לך. טוב לך לשלם את המס הזה כי אתה שייך לאוכלוסיה הנשגבת הזו של הבכירים.
[…]
יוג'ין קנדל: דרך אגב, כשכולם מדברים על שכר בכירים, זה לא שכר. כל הסכומים שאתם רואים, הסכומים הגדולים, זה בכלל מימוש של אופציות. זה בכלל לא קשור, ואפילו אם אתה תטיל על זה על מס שכירים, זה עדיין צריך להיפתר באותו צוות במיסוי של אופציות".
מנואל טרכטנברג: "מס יסף היה פותר את זה".
יוג'ין קנדל: "מס יסף היה מוסיף לך עוד 2%".
יהודה נסרדישי: "הוא ממסה את זה ב-2%".
יוג'ין קנדל: "אבל הוא לא פותר את זה".
הסוגייה שקנדל מדבר עליה היא העובדה המדהימה שהמנהלים הבכירים במשק לא משלמים מס הכנסה בשיעור של 48% על המיליונים שהם מקבלים בחבילות אופציות מפנקות מהחברות שבהן הם עובדים, אלא משלמים עליהם מס רווחי הון של 25% בלבד, למרות שמדובר בחלק אינטגרלי מהשכר. זה מה שמנהל רשות המסים דאז אמר על העניין הזה שני דיונים קודם לכן:
יהודה נסרדישי: "מה זה אופציה? סלח לי רגע, תן לי להסביר לך, בשביל מה נותנים אופציה למנהל או לעובד? זה עבור שכר העבודה שלו. אני חושב שזה שכר עבודה טהור ואסור שישלם מס על זה 25% , שישלם 48% ואת המסלול ההוני, לפי עניות דעתי, אני כבר אומר את זה שנה שנתיים, צריך למחוק אותו".
באותו דיון, אגב, אמר נסרדישי כי הוא מתנגד להשתמש במיסוי בשביל להילחם בשכר הבכירים. נסרדישי: "רבותי זו טעות חמורה מאד ללכת ולהכות במס נוסף על שכר הבכירים. אם בסופו של דבר בחברות ציבוריות במי אנחנו פוגעים? בתשואה על המניה. מי מחזיק את המניות? הציבור מחזיק את המניות. קופות הגמל מחזיקות את המניות. אנחנו מורידים להם בתשואה בדבר הזה. צריך רגולציה חזקה, צריך לתת כוח לדח"צים, ולדאוג שהדח"צ בישיבה לא ייכנס ברעיון של בעל השליטה ומסלקים אותו, יש כלים אחרים לרגולציה נוספת לטפל בזה. דעתי היתה ונשארה, שאסור לפגוע דווקא באוכלוסיה מסוימת שהם עובדים והם מקבלים שכר בחברות האלה, במדרגה נוספת. אם כך, צריך להחיל אותם על כולם. אני מכיר מספר אנשים שמרוויחים רק 50-60 מליון בשנה, אז בואו נלך וניצור להם מדרגה חדשה".
בסופו של דבר החליטה הוועדה כי הנושא יידון במסגרת וועדה אחרת של רשות המסים, שתטפל בנושא יחד עם נושא חברות הארנק – תופעת הפיכה של שכירים לחברות רק משיקולי מס.
יוג'ין קנדל: "זאת אומרת, יש קונצנזוס בוועדה להמליץ על, עוד פעם, על הקמת צוות, על וועדה בראשות ראשות המיסים, אבל יותר, קצת יותר רחב פה כי זה באמת נושא שהוא מאוד חשוב, זאת אומרת זה ממש חוק חברות, יש פה השלכות. זה אנחנו גם, מבחינתנו, גם נשמח כמובן שגם משרד האוצר צריך להיות בזה, ואנחנו חושבים שכל מיני נושאים כמו מיסוי אופציות, כמו חברות ארנק ואולי נושאים נוספים שלמשל היועץ המשפטי לממשלה רצה להעלות בקשר לאיזשהם דרכים לצאת מהמס בכירים, צריכים להיות נידונות שם. בעצם הרעיון הוא איך אנחנו מבטיחים שבעלי הכנסות גבוהות, אמנם משלמים שיעורי מס סבירים, אבל משלמים אותם. ולא בגלל שיעורי מס לא סבירים בורחים לשיעורי מס מגוחכים".

5. פרק חמישי ובו יסופר כיצד במקום להילחם עם ההסתדרות על הפטור ממס בקרנות ההשתלמות הציע יוג'ין קנדל רעיון מהפכני איך להשתמש בקרנות ההשתלמות להגדלת הנטו, על ידי מתן הלוואות
אחד הרעיונות המקוריים שהועלו במסגרת דיוני הוועדה, אולם לא זכו לקונצזוס בקרב חבריה ולכן לא נכללו בהמלצות הסופית של הוועדה הוא רעיון מקורי אותו הוביל יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל. הרעיון היה זה: להשתמש בתרגיל יצירתי בקרנות ההשתלמות בשביל להגדיל בבת אחת את הנטו של העובדים ב-10%.
קנדל סיפר בדיון של הוועדה ב-6 בספטמבר שהוועדה הייתה מעוניינת להמליץ על ביטול הפטור ממס בקרנות ההשתלמות, אולם היא מבינה שהדבר אינו ישים מבחינה פוליטית. תחת זאת, קנדל הציע פתרון אחר באמצעות קרנות ההשתלמות. שתמכו בה גם אבי שמחון ומנכ"לית הביטוח הלאומי דאז אסתר דומיניסיני, אולם נפסלה בידי יתר חברי הוועדה.
קנדל: "בקרנות השתלמות, אחד הדברים שכבר אמרנו, אנחנו החלטנו שלפתוח חזית מול ההסתדרות ומול האיגודים המקצועיים זה לא בדיוק הדרך, לכן אנחנו לא ממליצים להוריד. יש פה נקודה אחת שהיא הצעה שיש לה עלויו אבל גם פלוסים.
נכון להיום, אנשים בגילאים צעירים עם ילדים קטנים הם נמצאים לא רק בבעיה כספית, אלא בבעיית נזילות. כי לחלק מהם, לחלק די גדול מהם, יש סבים וסבתות שתהיינה ירושות מהם, וזה רק פשוט נדחה בעקבות ההגדלה בתוחלת החיים, כל התהליך הזה נדחה יחסית לדור מלפני שלושים שנה.
אבל בתוך הזמן הזה, שהם מוציאים הרבה כסף על הילדים והמדינה לא כל כך עוזרת, המדינה גם אומרת להם: תראו, אם אתם תחסכו לשש שנים (בקרן השתלמות – ש"א), אנחנו ניתן לכם הטבות מס. זאת אומרת, לבן אדם שהוא במצב של קשיי נזילות, הוא לא ממש רוצה לחסוך באותו רגע, הוא דווקא רוצה להפך.
אבל אנשים לא לוקחים הלוואות כנגד קרן השתלמות, כי אתה לוקח הלוואה אם אתה רוצה איזושהי קניה גדולה של משהו. אבל הבעיה היא מדי חודש בחודשו. ולכן ישנה הצעה על השולחן שהיא לא מאד בקונצנזוס, אבל זה משהו שאני חושב שכדאי שהוועדה תשמע. מה שזה אומר, שבעצם כאילו אני מאפשר לבן אדם ללוות כנגד קרן השתלמות שלו, אבל ללוות את זה כתוספת בשכר החודשי. מה שאתה בעצם אומר, כמו שמעביד היום מחשב, נותן 7.5%, מוסיף את ה-2.5% של העובד, ואז מקבל הנחה במס, ומעביר את זה לקרן השתלמות, במקום להעביר את זה לקרן השתלמות, אם יש לאותו בן אדם ילדים בגילאים 0 עד 2, תעביר את זה לנטו של הבן אדם. זאת אומרת זו אותה הטבת מס, מבחינת המדינה, אין פה שום מתן הטבה נוספת, להפך, בגלל שאתה לא נותן את ההנחות במס על הריבית או על רווחי ההון בתוך קרן השתלמות, אז המדינה פה חוסכת כסף. הבן אדם בעצם מפסיד קצת. אבל זה מאפשר לבן אדם לצאת ממגבלת הנזילות".
מיכל עבאדי: "סליחה, אבל כשאתה מדבר על הפתרון הזה, צריך לראות מה קורה כשערך קרנות ההשתלמות יורד".
קנדל: "אתה לא מפקיד. אני מאפשר לך ללוות, במקום לחסוך, אני מאפשר לך ללוות כנגד קרן השתלמות".
קרנית פלוג: "זה לא להפקיד".
קנדל: "לא, אבל זה דה פקטו, אתה לא מפקיד, אתה מקבל את זה לנטו, אבל זה כאילו אתה הפקדת ולווית. לא צובר, אבל זה אותו הדבר. לא לא, אתה לא צובר כלום, אתה מקבל אה כסף לנטו".
פלוג: "יוג'ין, אתה מקבל גם את הטבת המס?"
קנדל: "כן כן, אתה מקבל בדיוק אותו דבר מה שהיית מקבל מהמדינה".
עבאדי: "אז אתה צריך לנצל את המכשיר הזה, גם אם אתה לא צריך לחסוך, אתה תשים אותו בבנק ויהיה לך בסיס ביד במקום קרן השתלמות פעם בשש שנים".
רפי מלניק: "בדיוק, לבעלי קרן השתלמות שזה רק שליש מהשכירים".
קנדל: "לא, לא כולם יהיו בעלי קרן השתלמות, כי זה רק לאנשים עם ילדים קטנים ומה שהדבר הזה הוא כלי שמאפשר לצאת ממגבלת התקציב, כי מגבלת התקציב שלנו למקורות ושימושים היא מאד צמודה, ואין שום כלי, בכל הארסנל שלנו, שיכול להעלות את הנטו של בן אדם ב-10%. שום דבר שאנחנו לא עושים הוא לא כזה".
יהודה נסרדישי: "תרשה לי רק הערה פה. החשש שלי שפשוט התוצאה פה שחלק מההכנסה בעבודה שלו, אני נותן עליה פטור ממס. זו התוצאה".
עבאדי: "בדיוק. נכון".
קנדל: "זה תלוי אגיד אתה מציג את זה".
לבסוף, כאמור, בשל התנגדויות חברי הוועדה, ובעיקר זו של מנהל רשות המסים דאז יהודה נסרדישי, ההמלצה לא התקבלה. בימים אלה מציעה חברת הפניקס קרן השתלמות שמעניקה הלוואה מתמשכת לעובדים לצורך הגדלת הנטו.

0.
התקרנפות (ש"ע, נ') – התבהמות, עדריות, אבדן תחושת המוסר והביקורת העצמית והשתעבדות לרצון הרודן (מילון ספיר, בעריכת איתן אבינאון, בהוצאת הד ארצי)

1.
דברים לא טובים קורים הערב בצמרת משרד האוצר. בחדשות ערוץ 2 התפרסם, ככה באמצע הפריים טיים, שראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ עומד להדיח מתפקידו את סגנו הבכיר איל אפשטיין. לפחות ממה שהצלחתי לקושש, זקני האוצר לא זוכרים שאי פעם אירע אירוע כזה במשרד האוצר.
אפשטיין הוא סגן ראש אגף התקציבים שאחראי על תחום המאקרו, שזה משהו שלא אומר שום דבר למרבית הציבור, אבל בגדול זה אומר שהוא האחראי על בניית המעטפת של התקציב. קרי, בעיקר על תחזית הצמיחה, על תחזית ההכנסות ממסים, ועל הדברים שניצבים בבסיס התקציב ומהם בונים את התקציב של כל משרדי הממשלה. העילה להדחה, לפחות על פי הפרסום בערוץ 2 שלא זכה לאישור רשמי, הוא שאפשטיין היה זה שהוביל את תחזית המסים השגויה בעת הרכבת התקציב הדו שנתי לשנים 2011-2012, אי שם בסוף שנת 2010. אני עוד לא יודע מספיק פרטים מאחורי הקלעים של השבוע האחרון, אבל הנה כמה תובנות מהירות שלי בעניין הזה.

2.
יש בידי עדויות של אנשים בכירים בזירה הכלכלית הירושלמית, שמפחדים להיות מצוטטים בשמם ולכן מדברים בעילום שם, שמעידים כי זה יותר משנה וחצי, מאז המחצית השנייה של 2011, איל אפשטיין ופקידים נוספים באגפים שונים במשרד האוצר – כמו גם בבנק ישראל – התריעו בפני הדרג המקצועי הבכיר יותר, והן בפני הדרג הפוליטי, ששנת 2012 צפויה להיגמר בגירעון תקציבי גדול מאוד, פי שניים מהתכנון המקורי.

3.
בינואר 2012 הגיע שר האוצר בעצמו לוועדת הכספים על מנת לעדכן כלפי מטה את תחזית ההכנסות במסים, עדכון של 11 מיליארד שקל כלפי מטה. בסופו של דבר, העדכון הזה היה קרוב למדי לתוצאה הסופית בסוף 2012. במלים אחרות, כבר בינואר 2012 משרד האוצר ושר האוצר קיבלו את העמדה המקצועית של אפשטיין לפיה הולכת להיות בעיה בגירעון ב-2012. למעשה, ראש הממשלה בעצמו נתן ביטוי לחוסר ההפתעה הזה בדברים שאמר ערב הבחירות.

4.
למעשה, כפי האינטרנטים הראו, אפילו יו"ר האופוזיציה לשעבר והיום ראשון הנכנסים לממשלה החדשה שאול מופז הבחין כבר באוקטובר כי הגירעון הולך להיות בסדר גודל של 40 מיליארד שקל, כלומר כפליים מהתחזית. אמר את זה בחודש יולי גם פרופ' חיים בן שחר, אמר את זה גם נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, ואמרו את זה גם אחרים.

5.
יתר על כן, הממונה על התקציבים בעצמו אמר אך לפני שבועיים כי התחזית שנעשתה בסוף 2010 לגבי שנת 2012, שהתבררה לבסוף כשגויה לחלוטין, הייתה נכונה לזמנה. אז אם היא הייתה נכונה לזמנה, והממונה על התקציבים אומר זאת בעצמו, כיצד אותו ממונה על התקציבים יכול להשתמש בטיעון כי התחזית הייתה שגויה כסיבה להדיח את סגנו שהיה אחראי על התחזית?

6.
כל אלה עובדות. מכאן מתחילות עדויות שאני מקבל מכל הצדדים, לדיונים שלא נכחתי בהם, לשיחות שלא הייתי עד להן, ולכן איני יודע מה האמת לאמיתה ורק האמת. בסופו של דבר, כפי שכולם יודעים, כנראה שאין אמת אחת. הנה מה שהצלחתי להרכיב עד כה: אפשטיין, כאמור, יחד עם פקידים רבים אחרים מתריעים מזה חודשים רבים על אובדן השליטה התקציבי. רק באמצע 2012, לאחר שתמרורי האזהרה שהניפו הפכו להיות אדומים מדי, או אז ניאותו ראש הממשלה ושר האוצר להעביר בממשלה בזריזות חבילה של העלאות מסים – הן ל-2012 והן ל-2013 – בניסיון לצמצם במעט את הגירעון. וזה באמת היה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לולא הצעדים החלקיים האלה הגירעון ב-2012 היה אפילו גדול יותר, וכך גם ב-2013. הצעדים האלה שנקטה הממשלה באמצע 2012 היו פרי הלחצים של אפשטיין ופקידים נוספים.

7.
הן בתוך הממשלה והן בתוך משרדי הממשלה מהלכות שמועות זה זמן ארוך כי הדרג המקצועי במשרד האוצר, והן הדרג הפוליטי, לא ממש מקדישים חשיבות יתרה לראש אגף התקציבים גל הרשקוביץ. אני אומר את זה מאוד בזהירות. הרשקוביץ ואפשטיין עצמו לא רואים עין בעין במישור המקצועי, ולמיטב ידיעתי גם שוררת ביניהם איבה אישית לא מבוטלת. גם את זה אני אומר בזהירות. כעת פועל הרשקוביץ, כל על פי עדויות, להדחת אפשטיין. למעשה, הוא לא צריך להדיח אותו ממש. הדלפת הכוונה להדיחו – למיטב ידיעתי מבלי שאפשטיין עצמו ידע כי ידיעה כזו עומדת להתפרסם הערב – מספיקה על מנת להדיחו. שכן לא ברור כיצד ראש אגף התקציבים וסגנו יוכלו להמשיך לעבוד יחד נוכח העובדה כי "המתיחות" ביניהם הפכה להיות פומבית. וכל זה, שימו לב, ערב הבאת תקציב מדינה לשנים 2013-2014 לממשלה. ועוד לא סתם, ה-תקציב, שעומד לכלול חבילת גזירות מאוד לא נעימה. אם אפשטיין יודח, מי בדיוק אמור להרכיב את המעטפת של התקציב הזה?

8.
אפשטיין עובד באגף התקציבים זה עשור. הנה כמה דברים שאמרו לי הערב כל מיני אנשים לגביו, לאו דווקא מאוהביו (הוא אדם שקל מאוד לא לאהוב, תאמינו לי): "אחד האנשים בעלי מסלול הקידום המהיר ביותר בתולדות אגף התקציבים. גאון ונחש עם שיגעון גדלות". או למשל "הוא הגורם המקצועי, החשוב והמנוסה ביותר בתקופת התקציב, במיוחד זה הצפוי לנו". וגם: "ההדחה של אפשטיין היא פשוט התאבדות של האוצר". כל זה מתחבר כמובן לדברים שכתב החשב הכללי לשעבר שוקי אורן בפייסבוק שלו לפני שבועיים – על המשמעות של מינוי שר אוצר למשרד האוצר כצעד שמחליש את האוצר כולו – ועל הדברים שאמר לי לפני שבועיים הממונה לשעבר על התקציבים רם בלינקוב על ההתקרנפות של הדרג המקצועי באוצר בפני הדרג הפוליטי.

9.
בשורה התחתונה, משהו מאוד לא טוב עובר הערב על צמרת משרד האוצר. נעשה ניסיון משונה להדיח גורם מקצועי שלדעת עדויות רבות שאספתי – אם כי חשוב לי להדגיש בפירוש שלא כולן, יש בהחלט כאלה שטוענים כי הוא האחראי לכישלון – שימש במשך חודשים כאחד המתריעים היחידים בשער. זה נראה כמו ניסיון של אנשים שחשים שהם עצמם עומדים בפני החלפה לאחר מינוי שר אוצר חדש, להדיח רגע לפני כן את הכפופים להם בניסיון לשכתב את ההיסטוריה. זה מתחבר בדיוק לדברים שכתבתי כאן לפני שבועיים על האווירה הקשה מאוד ששוררת בצמרת משרד האוצר וכן במשרדי ממשלה אחרים, תחושת רדיפה. ויתרה מכך, למי אמורים להיות נאמנים פקידי האוצר, משרתי הציבור? לדרג שמעליהם? לציבור? אם הם מתריעים ולא שועים להתרעות שלהם, מה הם אמורים לעשות?

10.
באופן הכי אישי, מתהפכת לי הבטן הערב. אני לא רוצה לבחור צד, ואין זה מקומי לבחור צד, אני רק אזרח ישראלי שמסתכל מהצד על הדברים, וחובתי במסגרת תפקידי לדווח לציבור על הדברים שאני רואה ושומע, כל עוד יש להם עניין לציבור, ובמקרה הזה יש להם עניין ועוד איך. קשה מאוד בסיטואציה כזו לדעת בדיוק ולפרטי פרטים מהי האמת ורק האמת מבלי שהיית ונכחת בעצמך בכל המועדים הרלוונטיים. אני מפחד לחטוא לאמת, ואני מפחד להלבין או להשחיר את פניו של מי שאינו ראוי לכך. עם זאת, בנקודת זמן זאת, נדמה לי שמתבצע כאן ניסיון שפל להדיח בצורה לא ראויה את מי שהרגיז את הממונים עליו רק בכך שדחף בפרצופם את האמת המטרידה והלא נוחה.

1.
לפני כמה חודשים, אחרי שפרסמתי שתי כתבות שהראו את האפלייה התקציבית בין ההשקעה של הממשלות בהתנחלויות לבין היישובים שבשטח ישראל, מועצת יש"ע הזמינו אותי לסיור. אמרתי להם שאני מכיר את השטחים פחות או יותר, ששירתתי שם, ושקשה לי להאמין שזה יחדש לי משהו. אבל הם ביקשו, אז הלכתי.
במהלך הסיור, הפגיש אותי המארח שלי עם מנכ"ל מועצת יש"ע (שהעובדה שאני קורא לה מועצת יש"ע ולא מועצת יו"ש מעידה שאני מסייע להם להמשיך להדחיק את המציאות), דני דיין. ישבנו בקרון עץ שהוסב לבית קפה מבודד על ראש גבעה בהתנחלות עלי, אחד המקומות הבתוליים והיפים שבין הירדן לים, ודיברנו. וכשאני אומר דיברנו, אני מתכוון שהוא דיבר. וכשאני אומר דיבר, אני מתכוון שהוא תקף. אותי. את השמאלנים, את התקשורת. לא משנה כל כך, אין בזה שום דבר חדש.
איפשהו לקראת סוף השיחה הוא אמר משהו מעניין. הוא סיפר שיש לו מדד – מדד רזי ברקאי. המדד הזה מודד כמה פעמים רזי ברקאי, שמאלן מוצהר לשיטתו של דיין, חוזר על המנטרה שבסופו של דבר ברור לכולם שהפתרון יהיה שתי מדינות לשני עמים. לפי דני דיין, רזי ברקאי כבר לא כל כך אומר את המשפט הזה, וזה – מבחינת המתנחלים – חדשות טובות. לפי דיין, העובדה שמדד רזי ברקאי שלו נמצא בשפל מעידה על כך שהציבור הישראלי – החילוני, התל אביבי, האשכזני, השמאלני – הפנים שאין פתרון לסכסוך, וטוב שכך. וזה, מבחינת דיין, מצב מצוין. זה אומר שאפשר להפסיק לדבר על כיבוש, ועל התנחלויות, ועל הסכסוך. וזה אומר שאפשר להפסיק לחפש פתרונות, כי אין, ופשוט לתת למתנחלים לחיות בשקט. ומבחינתו, אי אפשר היה לבקש יותר מזה.

2.
נזכרתי בשיחה ההיא עם דיין, הערב, אחרי שצפיתי בראיון של אילנה דיין עם דויד גרוסמן (שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב, בהתחשב בעובדה שמדובר במראיינת הטובה ביותר בישראל, ובאחד האנשים היותר אינטליגנטים ורהוטים שיש כאן). משהו בדברים שגרוסמן אמר – על היעדר תחושת הבית שרודפת את הישראלים, בגלל היעדר הגבולות הברורים, בגלל היעדר השלום – משהו בדברים האלה החזיר אותי לשיחה ההיא עם מנכ"ל מועצת יש"ע, ולסיור באיו"ש כולו. המתנחלים, אני מאמין, לא יסכימו עם גרוסמן ולו בפרומיל. להם יש תחושה עמוקה מאוד של בית. תחושה שורשית מאין כמותה. ולצערי, אני חושב שמנכ"ל מועצת יש"ע צודק. אני חושב שהוא צודק בשני מובנים: 1. שרוב הציבור הישראלי, החילוני, השמאלני, התל אביבי, האשכנזי, הפנים שאין פתרון לסכסוך, לפחות לא בטווח הקצר. 2. שבאמת אולי אין פתרון לסכסוך. לפחות לא בטווח הנראה לעין.
התובנה הזו, שהיא תובנה פרטית לגמרי, מתחברת לי היטב עם תוצאות הבחירות. הבחירות האלה לא נעו על הציר המדיני/ביטחוני, למרות שהיו יכולות להיות כאלה. נתניהו לא ביקש מנדט מהציבור לתקוף באיראן. הנושא האיראני בכלל לא היה על השולחן. אפילו לא קרוב. גם לא הבעיה הפלסטינית. נאדה. אני לא חושב שהמילה שלום בכלל הוזכרה כאן בחודשים האחרונים, או משהו שדומה לזה. לא. הבחירות האלה נעו על הציר הכלכלי-חברתי. בקוטב אחד ניצב בנימין נתניהו, בקוטב השני עמדה שלי יחימוביץ, והציבור בחר בצד של נתניהו. בצד הכלכלי שלו.
הוא בחר בצד הכלכלי של נתניהו – כלומר, בכלכלת שוק ולא בהתערבות ממשלתית – לא רק בגלל שהוא הצביע לנתניהו ולליברמן, אלא (בעיקר) משום שהוא הצביע ליאיר לפיד (ובמידה מסוימת גם לנפתלי בנט, אם כי שם ההצבעה לא הייתה ממניעים כלכליים אלא מדיניים ולאומניים). בנימין נתניהו הוא רפובליקני. והעניין הוא שגם יאיר לפיד. שניהם מאמינים גדולים בתחרות חופשית בשוק חופשי. בכך שהמדינה להתערב במינימום בנעשה בשוק, ורק במקומות שבהם השוק נכשל. הם לא זהים, נתניהו ולפיד, אבל הם קרובים מאוד מאוד – כך אני מנתח – בתפיסתם הכלכלית. הם מאמינים גדולים בהורדת מסים על עבודה, הם מאמינים גדולים בייעול המגזר הציבורי כשם קוד לצמצום המגזר הציבורי והעברת האחריות על אספקת שירותים לחברות פרטיות בשוק הפרטי. הם מאמינים בעידוד עבודה ובהענשה על בטלנות ואי עבודה. ונפתלי בנט אפילו קיצוני מהם בעניינים הכלכליים. אלה האנשים שהציבור בחר לנהל את חייו, לעצב את עתידו. אנשים שמאמינים בכך שאדם צריך לעשות לביתו, לעבוד קשה, ולהצליח. אני לא אומר את זה בלשון שיפוטית, רק מנסה לתאר מצב.

3.
עכשיו, נשאלת השאלה מדוע הציבור בחר מה שבחר. בעיני חלק אולי השאלה הזו נראית מיותרת לחלוטין. אבל בעיני, אחרי ימי קיץ 2011 המוטרף, יש צורך לשאול את השאלה הזו ולחפש לה תשובה. אחדד את השאלה – איך יכול להיות שאחרי קיץ שבו הציבור צעק בקול גדול "העם דורש צדק חברתי", אותו הציבור בחר באנשים שהתפיסה שלהם לצדק חברתי היא שאדם צריך לדאוג לעצמו, ורק במקרים ממש ממש ממש מובחנים המדינה צריכה לעזור קצת. אבל ממש קצת. זו השאלה.
התשובה, לדעתי, היא שמה שמעניין את מעמד הביניים ברובו הוא שיניחו לו לחיות בשקט, רצוי תוך שהוא משלם כמה שפחות מסים. הרצון לשלם כמה שפחות מסים הוא רצון בצמצום הסולידריות החברתית. משום שלמרות שזה מאוד נחמד להתנדב ולסייע לאחר מזמנך הפנוי, הדרך היחידה שבה כולם מתנדבים לסייע זה לזה (כלומר, כל מי שיכול לעבוד ואכן בוחר לממש את היכולת הזו) היא על ידי תשלום מסים לקופה אחת קולקטיבית, וחלוקתם מחדש בדרך שתסייע למי שאינם יכולים לעבוד, למי שהמזל העיוור לא חס עליהם, וכיוצא באלה. לכן הרצון לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית הזו, מנוגד – לתפיסתי – לקריאה לצדק חברתי. ייתכן מאוד שהרצון הזה, לשלם כמה שפחות מסים, נובע מכך שאחרי שישה עשורים ויותר הישראלים העובדים הפנימו שכספי המסים שלהם הולכים לאו דווקא למטרות שלשמן היו מייעדים את כספי המסים שלהם לו מישהו היה שואל אותם באופן ישיר מה לעשות עם המסים שלהם. יכול להיות שבגלל זה הישראלים התייאשו, ומעדיפים לשלם כמה שפחות לקופה הקולקטיבית, אלא לעבוד קשה ולרכוש במו כספם את השירותים שפעם המדינה מעניקה להם ללא תשלום, או בתשלום סמלי. אלא שעל הדרך, מי שנפגע הן אותן אוכלוסיות שלא יכולות לעבוד, או שלא מצליחות לעבוד, ואין ביכולתן לרכוש שום שירות שכזה. לא חוגים לילדים, ולא ביטוח בריאות פרטי, ולא מכונית, ולא קורת גג, ולא שום דבר שמזכיר רווחה כלכלית, או חיים בכבוד, או עתיד.
מעמד הביניים, ככל שיש חיה מובחנת כזו בישראל, בחר בבחירות האלה לדאוג לעצמו, ולעצמו בלבד. והדאגה הזו לעצמו לא באה לידי ביטוי בבחירה במועמדים שמציעים שירותים נוספים עבור מעמד הביניים שבוחר בהם, אלא במועמדים שמציעים למעמד הביניים לשלם פחות מסים, ולקנות את השירותים האלה בעצמם בשוק החופשי, תוך הבטחה שלפחות השירותים האלה יהיו זולים, כי הם ידאגו שהשוק יהיה ממש חופשי. כאילו שהם באמת מסוגלים לכך.

4.
מה שקרה עכשיו הוא שיש סיכוי לא רע בכלל שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי. לא ימין מדיני – כי סיכמנו שזה כבר לא מי יודע מה מעניין את הציבור – אלא ימין כלכלי. לא שהממשלה היוצאת הייתה ממשלת שמאל כלכלי, אבל במידה רבה נתניהו של הקדנציה שחלפה לא היה נתניהו של 2003-2005 כשהיה שר אוצר. אז, בשבתו במשרד האוצר, הוא נכנס בכל מה שזז, מביא לידי ביטוי מקסימלי את תפיסת העולם הרייגניסטית שלו. ב-2009-2012, כראש ממשלה, הכלכלה שלו הייתה אחרת. לא מתוך תפיסת עולם, אלא מתוך רצון לשרוד, הוא הנהיג כלכלה הרבה יותר מחבקת, הרבה יותר מחלקת. הוא הגדיל את קצבאות הילדים, הוא חילק בנדיבות תוספות שכר במגזר הציבורי, והדוגמאות ממש לא מסתיימות כאן. לצד אלה הוא המשיך להנהיג את הפחתת המסים שהיא החלק המהותי בתפיסתו הכלכלית, אלא שבניגוד לבעבר הפחתת המסים הזו לא לוותה בהקטנת חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית, אלא דווקא בהגדלתה. וזו הסיבה שבגללה הגענו לגירעון שהגענו אליו, אבל נעזוב את זה בצד. חפרתי על זה כבר מספיק.
אלא שעכשיו, כאמור, יש סיכוי לגמרי סביר שתקום כאן ממשלת ימין כלכלי, שתונהג בידי שלושה רפובליקנים – נתניהו, לפיד ובנט – שאם תחליט ללכת עד הסוף בעניין הכלכלי, היא תזכיר במידה רבה את ממשלת שרון השנייה, בה ישב לפיד האב. ממשלה של כיווץ המגזר הציבורי, של כיווץ מנגנון הרווחה של הביטוח הלאומי, וכאלה דברים נחמדים. זה מה שהציבור בחר. זה מה שמעמד הביניים – בוחריו של לפיד – בחרו. וזה מוזר. זה מוזר גם בגלל שהרשימה של לפיד מורכבת מאנשים שקשה לי להאמין שרואים עין בעין עם לפיד מבחינה כלכלית. וזה מוזר בגלל שבקיץ האחרון היה נדמה לי שמעמד הביניים רוצה משהו אחר.

5.
ויש גם אפשרות אחרת. שאולי, כפי שניסח זאת היום עינב שיף באיזה שלב, העם אמר ״רוצים את זה מהטלוויזיה והעיתון, הוא נראה טוב ויש לו כסף, אולי יהיה גם לנו". אולי.

1.

במסגרת פרויקט מכונת ההפרטה שפרסמתי בעיתון באוקטובר, ניסיתי לדלות נתונים על היקף ההפרטה שמשרדי הממשלה מבצעים לעצמם. וליתר דיוק, ניסיתי להבין איזה היקף מהשירותים שמשרדי הממשלה נותנים לציבור ניתנים באמצעות חברות פרטיות בשיטת מיקור חוץ.

זה היה ניסיון כושל להפליא.

בקצרה, משרדי הממשלה שפניתי אליהם פשוט לא יודעים מה התשובה לשאלה הזו. אין להם קטלוג כזה של "מיקור חוץ", ואף אחד לא עוקב אחרי זה, אז הם לא יודעים. זה נחמד, כי הכסף שלהם הוא הכסף של משלם המסים, אבל מבחינתם אפשר לא לדעת למה הוא משמש ובאיזה אופן.

לפחות הכישלון שלי בחברה טובה. גם פרופ' ראובן גרונאו מהאוניברסיטה העברית, אחד הכלכלנים המשפיעים בישראל וגם חבר המועצה המוניטרית בבנק ישראל, שניסה לחקור את היקף ההפרטה בשיטת מיקור חוץ, נכשל בקבלת חומרים. במאמר שפרסם במסגרת דו"ח טאוב האחרון (PDF), הראה פרופ' גרונאו שהנתונים הרשמיים שקיימים (בעיקר אצל בנק ישראל) על היקף רכישת השירותים בידי הממשלה פשוט לא משקף את מה שאנחנו יודעים על התרחבות תופעת ההפרטה, ולכן ככל הנראה יש פשוט בעיה בשיטת מדידת הנתונים (הוא הגיע לעוד מסקנות מעניינות, ובעיקר להגדרת "מס הפרטה" – העלות שהציבור צריך לשלם מכיסו לרכישת שירותים באופן פרטי לאחר נפילה באיכותם של שירותים ממשלתיים שהופרטו. הנה הכתבה שלי על המחקר שלו).

2.

לאחר פרסום הפרויקט, החלטתי להתעקש ולהמשיך לבדוק את העניין הזה. עשיתי שני דברים. פניתי דרך חוק חופש המידע לחלק ממשרדי הממשלה – לגדולים שבהם, וכן לאלה שאני יודע שפועלים בעיקר בשיטת המיקור חוץ – בבקשה לדעת מה היקף ההתקשרות שלהם עם חברות פרטיות לרכישת שירותים. המשרדים שפניתי אליהם: משרד החינוך, משרד הביטחון, המשרד לביטחון הפנים, משרד התמ"ת. למשרד הבריאות פניתי כבר בסבב הקודם, והם ענו לי תוך זמן קצר והביאו לי פירוט מדויק ומרשים של היקף ההתקשרות שלהם עם חברות פרטיות, בלי שום הפעלה של חוק חופש המידע. פשוט אחרי הגשת שאילתא פשוטה לדוברות המשרד, ועל כך הם ראויים לציון.

במקביל, הואיל והנחתי שהבקשות למידע האלה יגיעו לבסוף לקבורת חמור, פניתי גם למשרד האוצר – שרואה את תמונת המצב של כל משרדי הממשלה – בבקשה לקבל גם ממנו את הפרטים.

בסופו של דבר, הנה מה שקרה: משרד הביטחון מעולם לא ענה. כך גם המשרד לביטחון הפנים. משרד התמ"ת החליט שהוא מרים את הכפפה, ואחרי כמה שבועות טובים של עבודה מאומצת, העביר לי רשימה (שלדעתי אינה מלאה, כי אני יודע על שירותים נוספים של התמ"ת שהופרטו ואינם נמצאים ברשימה, אבל גם זו התחלה).

3.

במשרד האוצר, בשיחות עם פקידים בכירים באגף החשב הכללי, הבהירו לי שאין להם שום אפשרות מעשית לעשות דבר כזה. משרדי הממשלה הם רבים מדי, ההתקשרויות התקציביות שלהם עם חברות פרטיות הן רבות כחול אשר על שפת הים, ואין שום סיכוי בעולם שהם יוכלו להקדיש למשימה הזו כל כך הרבה משאבים ושעות עבודה רק כי ביקשתי יפה. ניסיתי להסביר להם שתצא להם תועלת מזה – כי סוף סוף הם ידעו בעצמם מה התשובה לשאלה הזו, ויוכלו לבדוק אם זה ראוי מבחינתם או לא – אבל זה לא שכנע אותם. ייאמר לזכותם שהם היו נחמדים ורצו לבוא לקראתי, אבל שום דבר מועיל לא יצא מזה בסופו של דבר.

4.

ומה לגבי משרד החינוך? ובכן, משרד החינוך שלנו לא חזק מאוד בתחום השקיפות (בלשון המעטה של המעטה). הם שלחו לי מכתב. בזו הלשון:

"המידע המבוקש בפנייתך אינו קיים ברשותנו. מבירור שערכנו בחשבות המשרד עולה שהתקשרויות המשרד אינן מחולקות לפי סיווג של מיקור חוץ או לפי נושאים (שירותי ייעוץ, כתיבת מכרזים, הקמה ותפעול מנהלות וכד'). אין בידי המשרד ריכוז המידע שנתבקש. התקשרויות של יחידות המשרד מנוהלות על ידי היחידות עצמן.

עיבוד המידע במיוחד לצרכיך, מצריך איסוף כל התקשרויות המשרד מהיחידות השונות ומחייב מיון וטיפול ידני בהן. כדי לסות הפניות מחדש לפי נושאים המוזכרים בפנייתך, יש צורך בפנייה לכל יחידות המשרד, שבנוסף להעברת כל ההתקשרויות יצרפו הסבר על מהות כל התקשרות, לצרוך מיון החומר ויצירת מפתח נושאי התקשרויות, שלפיו יבוצע עיבוד ידני של ההתקשרויות.

לאור זאת, אין באפשרותנו למסור את המידע, שכן המידע המבוקש אינו מצוי ברשותנו באופן המבוקש ומצריך איתור ועיבוד מיוחדים לצרכיך בהשקעת משאבים בלתי סבירה.

עם זאת, אם ברצונך למקד את בקשתך למידע על התקשרויות של יחידות מסוימות במשרד, אנא ציין זאת תוך פירוט היחידות וההתקשרויות".

ואמנם, בכתבה קודמת שעבדתי עליה, על חברת מרמנת – שמשתלטת על כמעט כל חלק שמשרד החינוך מפריט – משרד החינוך נתן לי את היקף ההתקשרות של המשרד עם החברה, שהיא גם החברה שמחזיקה בהיקף ההתקשרות הכספי הגדול ביותר מול משרד החינוך – חצי מיליארד דולר (זו הכתבה על מרמנת).

ניסיון נוסף להתעקש מול משרד החינוך – בסיוע התנועה לחופש המידע – הניב את אותו מבוי סתום, רק עם מכתב מפורט יותר וארוך יותר. בשורה התחתונה, אומרים במשרד החינוך – אין לנו את המידע בצורה הזו, ואין סיכוי שנשקיע את המשאבים לאסוף ולקטלג את המידע בצורה שאתה מבקש. במלים אחרות, אין לנו מושג ירוק מה היקף ההתקשרות שלנו (מתוך תקציב של 40 מיליארד שקל) מול חברות פרטיות, אין לנו מושג עד כמה הפרטנו את עצמנו (קרי, את כספי משלם המסים), ואין לנו עניין לדעת, או שהציבור יידע. תודה.

כולי תקווה שהצוות הקטן שהוקם במשרד ראש הממשלה באמת יעשה עבודה רצינית בסופו של דבר (כפי שהומלץ במסגרת המלצות ועדת טרכטנברג) וימפה את היקף ההתקשרות בשיטת מיקור חוץ של משרדי הממשלה עם חברות פרטיות. אני מקווה בשביל אנשי משרד ראש הממשלה שזה יעלה להם בפחות כאב ראש ממה שזה עלה לי.

5.

אבל הואיל והיו משרדים שבכל זאת השיבו מידע (הבריאות והתמ"ת), חשבתי שזה יהיה חבל לבזבז אותו ולזרוק אותו לפח. אז אני מביא אותו פה, למקרה שזה מעניין מישהו, או למקרה שזה יכול לשמש מישהו. (חרף ניסיונות רבים אני לא מצליח לאמבד את זה כאן, אז אני מצרף לינקים. משרד הבריאות / משרד התמ"ת). היקף ההפרטה של משרד הבריאות, כפי שנמסר, עומד על 2.5 מיליארד שקל בשנה (שהם בערך 10% מתקציב המשרד בשנה). היקף ההפרטה של משרד התמ"ת, כפי שנמסר, עומד על 275 מיליון שקל (שהם בערך 12% מתקציב המשרד בשנה). לא יודע מה אפשר לעשות עם המידע הזה, אבל הנה הוא. תבלו.