1.
השבוע קרו שני דברים. כל אחד בקצה משלו. נתחיל מהשני. אילן בן דב, איש עסקים שכבר שלוש פעמים הביא את החברות שלו לשמיטת חובות, מתכנן לגייס כסף, בפעם הרביעית, מכספי הפנסיה שלנו. הפעם מדובר ב-150 מיליון שקל, שמיועדים בעצם להחזר חובות אחרים. קוראים לזה מחזור חובות וזה אולי נשמע מוזר, אבל זה חלק כל כך אינטגרלי מהשיטה שאנשים כבר לא מבינים איך אפשר אחרת. הנה הידיעה שמתארת את התעלול הפיננסי שבן דב מנסה לעשות. ואם אתם לא מבינים את הידיעה הזו, אתם בחברה טובה. גם אני לא מבין אותה עד הסוף, ולא במקרה. הניסיון לעטוף בז'רגון מתוחכם אמת כל כך פשוטה הוא ניסיון מכוון. אז הנה מה שעורך מדור שוק ההון בעיתון שלי, אלי שמעוני, חושב על הניסיון של בן דב:
בעל השליטה בסקיילקס אילן בן־דב ממשיך להתנהל לפי השיטה שהביאה אותו עד הלום: גלגול הסיכון לעתיד על חשבון הציבור. אם המצב ישתפר הוא יישאר בגרעין השליטה בפרטנר, אך אם התוכניות ישתבשו – בעלי החוב ייאלצו להתמודד עם החוב בעוד כמה שנים.
2.
לפני שהאנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו – הגופים המוסדיים – מחליטים אם הם נענים לפיתויים של בן דב או לא, כדאי להיתלות בחדשות הטובות. החדשות הטובות הן שבסוף השבוע האחרון הגופים המוסדיים, האנשים שמנהלים את הפנסיה, עשו לראשונה משהו נועז מאין כמותו – הם הודיעו לבעל שליטה שנמצא על סף פשיטת רגל, לבעל השליטה החזק במשק, לא פחות, שהם לא רוצים אותו יותר. שהם רוצים לקחת את החברה שלו, כי הם לא מאמינים יותר שהוא יכול לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה. זהו צעד מרחיק לכת. למעשה, זהו הצעד הכי מרחיק לכת שיש, והאנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו ביצעו אותו. זה מרשים. מאוד. מאוד מאוד. גם אם המהלך הזה לא ייצא לפועל בסופו של דבר מסיבה זו או אחרת, האנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו הוכיחו לראשונה שיש להם את היכולת, את האומץ, ללכת עד הסוף. הם קבעו אמת מידה, וזה דבר חשוב מאוד. עכשיו נראה אותם מול אילן בן דב.
3.
אני כותב את הדברים האלה כאן כי הם מתחברים מבחינתי לפרויקט עיתונאי שסיימתי לפני שבוע, לאחר שבועות וחודשים ארוכים של עבודה. המסע בערבות הפנסיה. אם אתם במעגל המיידי שלי סביר להניח שחפרתי לכם על ענייני הפנסיה חזור וחפור, ואני מודה לכם על הסבלנות והסובלנות כלפי נושא כל כך משעמם, כל כך לא קשור לכאן ולעכשיו.
ואם אתם לא במעגל המיידי שלי, אז הנה הזדמנות בשבילכם לקחת את הפתיח של הפוסט הזה – שני סיפורים שונים על האנשים שמנהלים את כספי העתיד שלנו ועל האנשים שמעוניינים לקבל נתח מהכסף הזה – ולחבר אותו לעצמכם. לכסף שלכם. לפנסיה שלכם. לעתיד שלכם.
בשבועיים ומשהו האחרונים העיתון פרסם יומן מסע שעשיתי בעקבות הפנסיה שלי. זה היה יומן מסע סובייקטיבי לחלוטין, שמטיבו לא יכול היה לענות על כל ההיבטים של הקופסא השחורה הזו שקרויה פנסיה. קיבלתי לא מעט פידבק במהלך פרסום המסע הזה. רובו אוהד מאוד. חלקו נוזף, בעיקר מצד אנשי התעשייה, שטוענים בתוקף שאני מגזים, משחיר את התמונה, ובאופן כללי לא סימפטי מי יודע מה. אני מודה לכל מי שנתן פידבק, ואני מצטער בפני מי שהעלו רעיונות ונאלצו לשמוע את התשובה המאכזבת שהסדרה כבר סגורה אבל שאני אקח בחשבון את הרעיונות שלהם בעתיד, כי זו ממש לא הפעם האחרונה שבה אני כותב על פנסיה.
4.
בעשורים הקרובים הכוח החזק ביותר שהולך להשפיע על החיים שלנו הוא הזדקנות האוכלוסיה. כלומר, העובדה שבפרק זמן קצר יחסית (שני עשורים) כמות הזקנים שחיים בישראל עומדת להיות מוכפלת, ושיעורם באוכלוסיה יעלה דרמטית לאחר שבמשך שני עשורים היה קבוע. זו המסקנה שהגעתי אליה אחרי הרבה מאוד שיחות ופגישות עם הרבה מאוד אנשים מקצועיים בתחומם ומביני עניין.
השינוי הדמוגרפי הזה הולך להשפיע על חיינו בצורה שעלולה להתברר כקיצונית. יש לה המון המון השלכות רוחב, גם פיננסיות וגם חברתיות. מדינת ישראל לא ערוכה לשינוי הזה. לא מבחינת התשתיות – כמות בתי החולים הגריאטריים והמוסדות הסיעודיים, כמות האחיות שיודעות לטפל בקשישים כאלה, כמות הרופאים שמוכשרים לכך. היא לא ערוכה לכך מבחינה פיננסית – לחלק גדול מדי מהאוכלוסיה אין ביטוחים סיעודיים (שבתורם עולים הרבה מאוד כסף), והנטל לטפל בקשישים הסיעודיים עומד לעלות למדינה המון המון כסף. כל כך הרבה, למעשה, שבדוח מיוחד שחיברה ועדה מיוחדת ממש כתוב שאם לא יימצא פתרון אחר, יקרו שני דברים – גיל הפרישה יעלה במידה משמעותית (מעל ל-70, גם לגברים וגם לנשים) וקצבאות הביטוח הלאומי יישחקו עד דק. וזו, כזכור, רשת הביטחון של כל מי שעומד להיות קשיש, כלומר כולנו. וזה עוד לפני שדיברנו על זה שהירושה שמחכה לדור הבא הולכת להימחק כי הדרך היחידה למממן את כל עלויות הזקנה האלה היא פשוט לשחוק את הירושות (על ידי מכירת דירות וכו'). בקיצור, בעיה רצינית.
אני כותב את זה כי יש עכשיו חלון הזדמנויות להתחיל לחשוב על איך מתמודדים עם פצצת הזמן הזו. ויש עכשיו חלון הזדמנויות של מודעות והתעוררות ציבורית לנושאים האלה, ולעובדה שאנשים אחרים מנהלים את הכסף שלנו בכל מיני דרכים שונות ומשונות, וזה לאו דווקא עובד לטובתנו. לא בהכרח כי הם גנבים ושקרנים, אלא כי זו השיטה, וכי אנחנו לא מודעים מספיק. ואם אנחנו לא נשים לב, הם יתנו את כספי הפנסיה שלנו לאילן בן דב בפעם הרביעית. ואם לא הייתה מודעות, המהלך שהפעילו האנשים שמנהלים את הפנסיה שלנו כלפי בעל השליטה החזק בישראל מעולם לא היה מתרחש. ובאותו האופן, אם לא נהיה מודעים מספיק ולא נדרוש פתרונות מצד הפוליטיקאים ופקידי הציבור, נתעורר בעוד שני עשורים למערכת סוציאלית על סף פשיטת רגל, שבה כל אחד מנסה לגרד עוד גרוש וחצי בעוד עבודה חלקית ומזדמנת, בגיל 70, כי הפנסיה שלו פשוט לא מספיקה לכלום. זה העתיד שלנו. ואם אנחנו לא רוצים ליפול נטל על כתפי הילדים שלנו – את ההורים שלנו אנחנו כבר מממנים, בין אם בפנסיה תקציבית ובין אם בקרנות הישנות, על ידי תשלום מסים – הגיע הזמן שניקח אחריות על העתיד שלנו בעצמנו. בשנת 2020 הכסף שאנחנו חוסכים לפנסיה צפוי להכפיל את עצמו ולהגיע ל-2 טריליון שקל. אם אף אחד לא ינתב אותו למקומות חכמים יותר, הוא ימשיך ללכת לאותם טייקונים, ולחטוף את אותן התספורות. במקום זה, הכסף הזה יכול לשמש למטרות אחרות, להצמיח את המשק, וגם להשיג לנו פנסיה גבוהה יותר על הדרך.
הסדרה הזו, באופן מוזר, נולדה בכלל עקב שאלה של גדי שמשון בטוויטר – איך אפשר לוודא שהאנשים שמנהלים את הכסף שלנו לא מלווים אותו שוב לאנשים ששמטו חובות בעבר. זה שלח אותי למסע של פגישות עם האנשים שמנהלים את הכסף שלנו בניסיון למצוא תשובה מניחה את הדעת לשאלה הזו (ראו פרק 9), ומכאן כבר עלה הצורך שלי להרחיב את המעגל לשאלות נוספות. מי האנשים שמנהלים את הכסף שלנו, מאיזה שיקולים הם פועלים, מי מפקח עליהם ואיך, מה ניגודי האינטרסים שלהם. ובכלל – איפה לעזאזל נמצא הכסף?
5.
אני מצרף כאן את הכתבות כפי שהופיעו בעיתון, בקבצי פידיאף. בלינקים לכתבות תמצאו מלבד הטקסטים שלי גם סרטונים קצרים שצולמו בשביל האתר, ומדריכים קצרים של כתבת העיתון מעין מנלה שליוו את סדרת הכתבות שלי.
כל פרקי הסדרה (לינק)
6.
ולבסוף, זה הרגע להודות לכל מי שלקח חלק במלאכה. לעורכת האחת והיחידה אדווה קיזלשטיין, היחידה שהייתה יכולה לגלות סבלנות כזו גם כלפי וגם כלפי הנושא, שלקחה את הטקסטים שלי, פירקה אותם והרכיבה מחדש במיומנות וברגישות, וזו משימה לא פשוטה כשמדובר ב-21 אלף מילה שצריכות להתקצץ משמעותית. תודה גדולה גם לאבנר הברפלד שעיצב את כל הכתבות האלה, והבריק כשהעלה את הרעיון לשכנע את יזהר כהן לאייר אותן. וגם ללנה בס על האינפואים היפהפיים, כמו תמיד. תודה גם לאלון רייס והצוות שלו שהפכו את הפרויקט הזה למוצר יפהפה ועשיר באייפד. ותודה אחרונה לעיתון שלי ולעורכים שלי ששמחו על ההזדמנות לשלב טקסטים כאלה בעיתון, למרות המורכבות שלהם ולמרות שמדובר במוצר עיתונאי שאינו קשור במישרין להווייה היומיומית. ותודה כמובן לכל מי שקרא והגיב והעיר.
ולמי שלא קרא עד כה, קריאה נעימה.
*
ולמי שממש ממש מתעניין בנושא ורוצה לצפות בכתבה אמריקאית מגניבה בעניין (באמת מגניבה), מוזמן להיכנס לכאן.
