מוקדש לילדוש החמוד – שהיה היום חמוד במיוחד – באהבה גדולה מאבא שלך, שינסה להיות בשבילך מה שאבא שלו לא היה.

הקהות הרגשית הזו היא כמו כביש שחור ארוך באמצע הלילה שמישהו שכח לסמן עליו נתיבים ותמרורים. אין לך מושג לאן אתה נוסע, האם אתה הולך או שב, או שאולי אתה בכלל במסלול הנגדי, בדרך המהירה להתנגשות.

הקהות הרגשית הזו מתפשטת. היא עוטפת אותי כמו שקית ניילון אטומה. כמו מסיכת המגן המשונה שהייתה לליאור במלחמת המפרץ. הופכת אותי לנראה ובלתי רואה. אדים מכסים את זגוגיות המשקפיים.

ואני פוחד. אני פוחד שהקהות הרגשית הזו תשתלט גם על חלקות טובות ותעקור מהן את מה שמלבלב ופורח. שתעבור את שער הגיא, תעלה במעלה הכבישים החדשים, תזדחל דרך חלונות ביתי, ישר אל חדר השינה, אל עריסת העץ הניצבת על יד המיטה.

http://www.youtube.com/watch?v=SARB4D0TDxU&feature=related

פוסטאורח של אדר:

***

נו, שוב עולות לכותרות אותן עובדות ידועות ומדכאות על האוכלוסייה החרדית בישראל. בתמצית, אם שום דבר לא ישתנה כאן בעשרים שנה הקרובות, אנחנו בצרות גדולות. עם שיעורי ילודה בשמיים, שיעורי תעסוקה ברצפה, בלי שירות בצבא ובלי רכישת חינוך בסיסי במקצועות הליבה, החרדים מהווים היום איום משמעותי על עתידה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל.

בניגוד לאוכלוסייה הערבית, שדווקא מראה התקדמות בחלק מהמדדים (עליה בשיעורי תעסוקה, השכלה גבוהה), נראה שהאוכלוסייה החרדית בישראל רק הולכת אחורה בעשורים אחרונים: צניחה בשיעורי התעסוקה של גברים חרדים ושיעורי עוני גבוהים.

שלשום היה לי העונג לשמוע בגל"צ את טיעוניו הקולחים, המנומסים וההגיוניים של יו"ר ועדת הכספים של הכנסת (טוק אבאוט לתת לחתול וכו') ח"כ משה גפני מיהדות התורה. זה התחיל בהצהרה בסגנון שאולי מארץ נהדרת על כמה שהוא מכבד ומעריך את חברו הטוב רון חולדאי, אבל שהוא קשקשן מטומטם שלא מבין שום דבר ושיסתום את הפה שלו!!!

אחרי הפתיח הנעים המשיך ח"כ גפני בפרישת מספר טיעונים שאמורים להוכיח שכל המהומה סביב החרדים היא קשקוש גמור. ברשותכם אני רוצה להתמקד באחד הטיעונים שצרם לי באופן יוצא דופן. ח"כ גפני טוען שזה לא שהחילונים הם אלה שמממנים את החרדים באמצעות כספי המיסים. ההפך הוא הנכון – החרדים צורכים מוצרים, ודרך המיסים העקיפים שהם משלמים עליהם (מע"מ), הם הם שמממנים את החילונים!

אהההה, למה לא אמרת קודם?! אני מושכת את כל טיעוני הקודמים וחוזרת בתשובה במיידי.

רגע, אבל בעצם:

1. גם החילונים משלמים מע"מ, לא? ובעצם, בגלל שהחילונים בד"כ משתכרים יותר מאשר החרדים, הם נוטים לצרוך יותר באופן אבסולוטי, ואפילו מוצרים יקרים יותר, וזה אומר שהם משלמים יותר מע"מ מהחרדים.

2. ובכלל, הכסף שהחרדים מוציאים על מוצרים, הוא לא מגיע לפחות בחלקו מהמדינה? בצורת קצבאות ילדים והשלמת הכנסה? אז בעצם כשחושבים על זה, המע"מ הזה לא שווה יותר מדי אם הוא ממילא מגיע מהכיס של מי שכן עובד, לא?

3. וגם אם חלק הכסף שמשמש לצריכה לא מגיע מקצבאות אלא מעבודה ממש, כמה מהחרדים עובדים בשחור, מר גפני? הרבה, נכון? עובדים בשחור ולא משלמים מס הכנסה או ביטוח לאומי, ועוד מקבלים קצבה.

אז לא תודה, ח"כ גפני. אני אוותר על כספי המע"מ היקרים שאתם משלמים, ואקח בתמורה את כל שאר זכויות היתר שלכם. ושנינו נראה מה יוצא במאזן הסופי.

עוד מילה אחת על ענייני צבא: חלק מהסיבה שגברים חרדים לא יוצאים לעבוד (או שעובדים בשחור), היא שהם לא זכאים לפטור מהצבא אם הם עובדים בגיל הצבא. אולי הגיע הזמן להכרעה קשה בעניין הזה: ככל שהשנים עוברות נראה שהסיכוי שחרדים יתגייסו רק הולך ופוחת, וחוץ מזה, הצבא גם צריך פחות חיילים. ביטול של התנאי ומתן פטור גורף לחרדים הוא אופציה אחת להוצאה של חרדים למעגל העבודה הפורמלי. פתרון אחר הוא פשוט ביטול הפטור לחלוטין וחובת גיוס או שירות לאומי. כל פשרה בעניין הזה תוביל להמשך של הקטסטרופה הנוכחית.

יש מי שאומר שהמדינה לא תוכל להמשיך להתקיים עם שיעור משמעותי של אוכלוסייה שאינה עובדת ו/או לא משלמת מיסים, כי לא יהיה מי שיתמוך בה. מה שצריך להבין זה, שעוד לפני שלא ישאר מי שיתמוך בחרדים, המדינה תבטל לחלוטין את כל מוסדות הביטוח הלאומי, הרווחה והשלמת ההכנסה למיניהם ותשאיר כל אחד לעשות לביתו. המשמעות של זה היא שמי שבאמת זקוק לסיוע: בעלי מוגבלויות, קשישים, מובטלים אמיתיים, ילדים במצוקה – פשוט לא יזכו לשירותי רווחה ציבוריים. תהיה פה נסיגה למנטליות של צדקה ושל עמותות והיעלמות של הסולידריות הלאומית. לחרדים זה אולי נראה כמו חלום ורוד. לי בטח שלא.

טור חדש שלי, שפורסם היום (5.5) בעיתון:

לפני חודשיים וחצי נולד בירושלים בני בכורי, אלון. אף ששני הוריו אוהבים את ירושלים בכל לבם, הסיכוי שאלון הקטן יגדל להיות ירושלמי גאה הולך ונעלם. נתון שפורסם השבוע באתר ynet מצמצם את הסיכוי הזה במידה ניכרת: על פי בדיקה שנערכה בבתי הספר היסודיים בירושלים, התברר כי רק שמינית, 12.5%, מקרב תלמידי כיתה א' בעיר הם חילונים. צריך לחזור על זה שוב – רק כל ילד שמיני בכיתה א' בירושלים הוא חילוני. היתר – תלמידים חרדים וערבים.
במצב שבו הביקוש לחינוך חילוני בירושלים הולך ופוחת, איכות החינוך הולכת ומידרדרת באופן הגדרתי כמעט, כי המורים הטובים פונים לחפש עבודה במקום שבו מוכנים לשלם להם יותר, כלומר היכן שיש ביקוש. "נו, אז מה הבעיה?", אמר לי אתמול חבר שסיפרתי לו על כך, "תעברו לתל אביב".
אבל הבעיה הדמוגרפית־כלכלית שמסתתרת בפסקה הקודמת לא תיעצר בחומות ירושלים, ובסופו של דבר תפרוץ גם את חומות האדישות של תל אביב. המספרים המבהילים שמופיעים מימין, הלקוחים מהמחקר שערך פרופ' דן בן דוד, עלולים לעורר הלך רוח דטרמיניסטי קודר, כפי שעוררו אצלי.
תסריט האימה הוא כזה: כבר היום שיעור התלמידים החילונים בכלל מערכת החינוך עומד על 40%. בעוד 30 שנה, שיעורם יצטמצם לכ־14% בלבד. לכך צריך להוסיף את העובדה כי היום 65% מהגברים החרדים אינם עובדים (חלקם אינם מחפשים עבודה וחלקם אינם מוצאים).
התוצאה שמתקבלת: מספרם של "חוטבי העצים ושואבי המים" – קרי: החלק בציבור שעובד, משלם מסים, מניע את הכלכלה קדימה ומחולל צמיחה שמאפשרת עלייה ברמת החיים של רוב האוכלוסייה – מצטמצם במהירות. הנטל לקיים מדינה משגשגת נהפך לבעל משקל כבד יותר על כתפי מעטים יותר. המשמעות: בעוד שלושה עשורים, כשהילדים של היום כבר יהיו אבות טריים בעצמם, המדינה שבה הם חיים עלולה להפוך לנחשלת. למעשה, היא עלולה להפוך למקום לא כדאי, לא מהנה ושלא מתגמל לחיות בו. הגטו הצפוף בתל אביב עלול לנדוד מערבה מכאן, אל מעבר לים.
אתמול, כשהחלטנו להקים קול צעקה על כך, היו מי שאמרו: "כבר צעקו את זה קודם". זה נכון. למעשה, החלק העצוב ביותר בתסריט האימה הזה הוא שאינו חדש. כבר לפני עשור פנה אותו החוקר, פרופ' דן בן דוד, עם חוקרים נוספים למקבל ההחלטות הראשי דאז, ראש הממשלה אהוד ברק. בדו"ח שהוגש לברק הוצגו רפורמות נחוצות בחינוך ובענפים נוספים, כדי להבטיח שגם בדור הבא המדינה תמשיך לצמוח. אחר כך הונח הדו"ח באחת המגירות, נזנח ונשכח עם אלפי דו"חות נוספים בין חילופי הממשלות.
לכן, את קול הצעקה צריך להקים שוב ושוב עד שייווצר לחץ ציבורי גדול מספיק על מקבלי ההחלטות, כדי שבאמת יקבלו החלטות. צריך להמשיך לצעוק עד שמישהו יבין, כי אין מדובר רק בבעיה ערכית, רק במערכת חינוך גוססת – מדובר בבעיה כלכלית קיומית כמעט. ציבור שלם של ילדים שאינם מקבלים את הכלים להתמודד עם עולם התעסוקה המודרני לא יוכלו להצמיח את המדינה הזו בעתיד. הקומץ היצרני לא יוכל לשאת לבדו בנטל. ללא התערבות ממשית כעת במערכת החינוך – כזו שנתניהו הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים – לא תהיה תקומה למדינה. את המציאות הזו צריך להדחיק ולשנות כבר עכשיו. ובש"ס היו אומרים: "למען עתיד ילדינו".