1.
כבר שבוע בערך שנפוצות ידיעות משונות בכלי התקשורת על כך שהשר ללא תיק, עמי אילון, נמצא במגעים עם מרצ בשביל לעזוב את מפלגת העבודה ולעבור למרצ, או מרצ החדשה, או מה שזה לא יהיה שמתבשל שם משמאל. נכון לעכשיו, לפי מזל מועלם מהארץ, אילון ביקש להיות מס' אחת ברשימה החדשה, אבל ג'ומס סירב, ואילון ככל הנראה ישתבץ במקום השני.

2.
מרגע שהתחילו הידיעות הללו לפוץ בתקשורת, התחלתי לחוש אי נוחות קלה. עם כל ידיעה חדשה, תחושת האי נוחות גברה. התחלתי להשתומם, ביני לביני, מי הוא ומה הוא עמי אילון, שהוא חושב שמגיע לו לעמוד בראש מפלגה כלשהי, קל וחומר בראש מפלגה קיימת שמסתדרת לא ממש רע בלעדיו. מהם ההישגים הפוליטיים, המדיניים או הפרלמנטריים שלו מאז שנכנס לממשלה, בספטמבר 2007, בשביל לכהן כשר בלי תיק, לאחר שאמר במפורש שהוא לא מתכוון לעשות דבר שכזה? מה לעזאזל האלקטורט שלו?

3.
לכן שמחתי מאד לקרוא את המאמר הזה של יוסי ורטר. ורטר, עיתונאי שאני מאד מאד מעריך, ובין הבודדים בתחום שאומרים את האמת, רק את האמת, ולרוב גם את כל האמת – במידת דיוק מרשימה מאד – כתב על אילון את הדברים הבאים (המאמר כולו מבריק ובהחלט שווה קריאה): להמשך קריאה ←

***
אחרי שבועיים של עבודה, ושישה גלגולי גרסאות, התפרסם הבוקר טקסט שלי שנוגע בשאלה "האם ישראל בואכה שנת 2009 מוכנה לקמפיין בחירות כלכלי?". הרעיון לכתוב טקסט שינסה לדון בקשר שבין הכלכלה לפוליטיקה נולד לפני שבועיים, אחרי שאהוד ברק הודיע שהוא יילחם בקפיטליזם החזירי. הרעיון לכתוב טקסט לא היה שלי, אלא של מישהו אחר במערכת, שהטיל עלי לכתוב טקסט. בחירת הרעיון לנושא שהטקסט יעסוק בו, בלית ברירה, נעשתה על ידי.
תוך כדי עבודה על הטקסט – איפהשהו בין הגרסא השלישית לרביעית – הציע יוזם הטקסט שנלווה אותו בסקר, שיבחן את חשיבות הנושאים הכלכליים לציבור הבוחרים, ואת הקשר בין המקום שבו ממוקמת הכלכלה בסדר העדיפות של הבוחרים לבין אופן ההצבעה שלהם. הסקר הזה התפרסם הבוקר בצמוד לטקסט. (יש לי הרבה השגות לגבי האופן שבו עימדו את הטקסט בעיתון, אבל אני לא אשטח אותן כאן).

אני מצרף כאן את הטקסט המלא. הוא לא עבר עריכה כלל בעיתון (מהסיבה הפשוטה שעבר שש גרסאות תחת זכוכית המגדלת הפקוחה ביותר). מאוחר יותר אעלה את הגרסא המודפסת, בכדי שתוכלו לראות גם את הסקר (שמופיע גם באתר, אבל ללא גרפים. משהו נורא, אי אפשר לקרוא את זה ככה). הנה הגרסא המודפסת.
קריאה נעימה.
***
להמשך קריאה ←

כן, אני יודע, אתכם מעניינים היום רק דב חנין וניר ברקת. ובכל זאת, לי יש תסכולים אחרים, ואני צריך לפרוק אותם היכנשהו. אז הנה, אני הולך לדבר על ריביות ועיתונאות בינונית. תחנקו עם זה.

היום, בערב, במפתיע, החליט בנק ישראל להודיע על הפחתת ריבית בשיעור של חצי אחוז. חצי אחוז. ועוד במפתיע. ועוד לרמתה הנמוכה ביותר אי פעם. זה לא משהו שקורה כל היום. אז נכון שזה קרה כבר לפני חודש, אבל הי – אלה זמנים מוזרים מבחינה כלכלית.

בקיצור, הורידו את הריבית. עכשיו, ידיעה על כך שהנגיד החליט להוריד את הריבית, זה לא משהו שעיתונאים מסוגלים לגלות לבד, על ידי שימוש במקורות שלהם, ולהחזיק בזה באופן בלעדי בשביל העיתון. זה לא קורה. זה לא יכול לקרות. מהסיבה הפשוטה שבבנק ישראל לא מחלקים את המידע הזה בצורה כזו.

אז איך זה עובד? איך תמיד העיתונאים מפרסמים באותו הזמן את ההחלטה של הנגיד על גובה הריבית?
בימים כתיקונם, הנגיד מפרסם את החלטת הריבית בסוף החודש. ליתר דיוק, ביום שני האחרון בכל חודש. ההודעה הרשמית מתפרסמת בדיוק בשעה 18:30, מתוך ניסיון שלא להשפיע על המסחר בבורסה באותו היום. בשביל שהעיתונאים ידווחו על כך באותו הזמן בדיוק, בנק ישראל משחרר להם הודעה לעיתונות, חמש עד חמש עשרה דקות לפני כן. על ההודעה לעיתונות מופיע אמברגו – לא לפרסום עד השעה 18:30. כלומר, כל העיתונאים מדווחים על כך בדיוק באותה השעה, כי הם כולם מקבלים את זה ביחד ואסור להם לפרסם לפני הזמן.

אבל היום, כשהנגיד הוריד את הריבית במפתיע – מבלי שמערכות העיתונים בנו על זה מראש – משהו נשבר. דובר בנק ישראל, יוסי סעדון, עשה סבב טלפונים באזור השעה 18:15. הודיע להם אחד אחד ונתן אמברגו – לא לפרסום לפני 18:30. אדריאן פילוט, הכתב של גלובס, שהוא עדיין חבר שלי למרות העריקה שלו, החליט שעל הזין שלו האמברגו. אחרת אין לי שום הסבר למה באתר של גלובס הידיעה הופיעה בשעה 18:26. ולא סתם הופיעה. הגדילו גלובס לעשות ושמו את התווית המפוצצת "לפני כולם", יעני, בלעדי.

עכשיו תגידו לי, אנשי גלובס היקרים, אתם השתגעתם? מילא כשאתם שמים "לפני כולם" על ידיעות שיש לכולם אבל אתם הראשונים שהספקתם ללחוץ על כפתור ה-send, מילא כשאתם "לפני כולם" על ידיעות שכבר פורסמו במקומות אחרים. אבל לשבור אמברגו ולכתוב על זה "לפני כולם", זה כבר גובל בפיגור מוחין מצד אחד, בהזניית המקצוע מצד שני, ובפלילים מצד שלישי.

וזה בעיקר מאד מאד מרגיז אותי. לא יודע למה, אבל זה מרגיז. זה מרגיז אותי לחשוב שהתחרות האכזרית בין העיתונים, מדרדרת את המקצוע לתהומות של רדידות, חוסר מקצועיות, חוסר דקדקנות, וכו' וכו'. פשוט מרגיז.

זהו. בהצלחה למועמדים האופנתיים שלכם.

עדכון: עוד בטרם הספקתי לסיים את כתיבת הפוסט, התקשרתי ליוסי סעדון, דובר בנק ישראל, ותהיתי איך זה לעזאזל הם נותנים לגלובס לשבור אמברגו בצורה מעליבה כל כך? מאז ועד סיום כתיבת הפוסט, גלובס שינו כמה דברים – הם שינו באופן מלאכותי את זמן פרסום הידיעה, ועכשיו הוא מופיע 18:30. וגם הכתובית "לפני כולם" נעלמה.

עכשיו זה כבר ממש טיפשי.

עדכון 2: ויש גם את הידיעה המגוחכת הזו. גם היא "לפני כולם". הזוי לחלוטין. כאילו כל העורכים כבר הלכו הביתה. העיקר שעבדו עליה שני אנשים. מה "לפני כולם" בה? ומה לעזאזל היא אומרת? ולמה צריך את הידיעה הזו, למה? ואדריאן, אם אתה קורא כאן במקרה, זה לא אישי נגדך. זה נגד העיתון שלך.

1.
לקוראי הבלוג שלום. היה לי יום מחורבן. לאחרונה נודע לי במפתיע כי גם חלק מנבחרי הציבור קוראים כאן – שלום וברכה – אז אני אנסה להיזהר בלשוני. ששלא תהיינה פדיחות, אתם יודעים, אני הרי צריך לראות אותם כל בוקר. נו, כמעט כל בוקר. בעצם, רק עד יום שני הקרוב.

איזה כיף.

2.
היום היה לי יום מחורבן. קיבלתי שטיפה מעמית למקצוע, על כך שאין לי עמוד שדרה ועל כך שאני כותב כתבות "מטעם", במקום ללחום בכוחות הרשע. הכל בגלל הכתבה הזו מראש השנה. אני לא אכנס לכל הפרטים. אני מכבד את העמית שלי, אני מניח שהכוונות שלו היו טובות, אבל התוצאה הייתה עוגמת נפש איומה. באמת איומה. היא תלווה אותי עוד זמן רב. מי שיקרא את הכתבה, ויזהה את הפרסונה שמרואיינת שם, ואולי גם מכיר קצת את החומר, יבין אולי על מה אני מדבר (שימו לב לטוקבק מספר חמש).

2.5
חוצמזה, רבתי עם אחד הידידים היותר טובים שרכשתי לי במסגרת העבודה, ספגתי כמה הערות ציניות, שוב מצאתי את עצמי כותב אייטמים שלא קשורים לתחום שלי, ונסעתי ארבעים דקות במונית הביתה, כי עיריית ירושלים – עשרה קבין של חוכמה ירדו על העולם, אף לא אחד לקחה עיריית ירושלים – החליטה שהיא מבטלת את הרמזורים בצומת הגבעה הצרפתית ופוקקת את כל האזור.

3.
הריב הזה שהיה לי עם הידיד הזה – הוא פקיד באחד ממשרדי הממשלה – היה באמת נורא. העניין היה סביב אייטם כלשהו שרציתי לכתוב. התקשרתי אליו כי רציתי עצה מקצועית, כי האייטם שכתבתי עליו נמצא בתחום עבודתו. הוא הבטיח לי אתמול שיעזור לי. היום, כשצלצלתי אליו, הוא ביקש שלא אפרסם את האייטם. אמרתי לו שאני מתכוון לפרסם כי זה אייטם ראוי לחלוטין. הוא התחיל לקרוא לי בשמות גנאי מאד לא נעימים. אמר לי שאני עובד אצל בעלי אינטרסים, שאני מעדיף לקדם את האג'נדה שלהם, ושאם זה ככה אין לו מה לדבר איתי יותר. ניסיתי להסביר לו שלאייטם שאני רוצה לכתוב אין קשר לבעלי האינטרסים, כי חשבתי עליו לגמרי בעצמי. איש לא התקשר אלי, איש לא ביקש שאכתוב את האייטם הזה. למרות שנכון, הוא בסופו של דבר ישרת אינטרסים של אנשים עם כסף. אתם יודעים מה? הוא ישרת את האינטרסים של אנשים שאני אפילו לחלוטין מתנגד למימוש האינטרסים שלהם. אבל הי, למה אני צריך לצנזר אייטם שאני חושב שהוא ראוי לחלוטין, מציע זווית מעניינית, אפילו קצת מצחיק, רק בגלל שהוא מנוגד לעמדה של פקיד ממשלתי כלשהו, תהא העמדה הזו אשר תהא? אותו פקיד צריך ליישם מדיניות שהחליטו עליו נבחרי הציבור – כלומר, כולנו – ואין לו שום שיקול דעת בעניין. הוא צודק, אחרי פרסום האייטם הוא יאלץ באופן אישי להתמודד עם לחצים פוליטיים, לא ראויים ולא ענייניים, אבל זה חלק מתוקף עבודתו, משום שזהו חלק מהשיטה, לצערי. אין לו שום שיקול דעת בעניין בשלב זה, ואין סיבה שאצנזר את האייטם שלי בגלל זה.

אלא שכל העניין גרם לי להרגיש רע. ממש ממש רע. לרגע תהיתי אם באמת הצטרפתי לכוחות הרשע. הרי האייטם הזה – בכל פרספקטיבה כלשהי – הוא לא באמת חשוב. אני אחיה בלעדיו. העולם יחיה בלעדיו. העיתון יחיה בלעדיו. אז נכון, סיכוי סביר שהמתחרים שלי יכתבו עליו בשלב כלשהו. ואז אני ארגיש תחושה חמוצה מאד בבטן. חמוצה מאד.

לא יודע מה חשוב יותר – להיות בנאדם, לשמור על קשר עם אנשים שאתה מחבב ומכבד, להיות נאמן לכללים מקצועיים כלשהם שקבעת לעצמך? ואם כן, האם בכל מחיר? ואם לא, באיזה מחיר?

לא ברור. אין אפאחד שם שמדריך אותך ברגעים האלה. רק תחושות בטן רעילות.

4.
אני תוהה ביני לביני אם ככתב כנסת אני רשאי להביע ברבים את עמדותיי לגבי צורת הממשל בישראל, ויתרה מכך – האם אני רשאי להביע ברבים את עמדותיי לגבי ההשתתפות בבחירות. או אי ההשתתפות, ליתר דיוק. הרהורים בנושא יתקבלו בברכה.

0.
בשבוע הבא, בדיוק ביום פיזורה של הכנסת ויציאתה לפגרת הבחירות, תמלא שנה לתחילת עבודתי ככתב הכנסת של "כלכליסט". בדיוק שנה מאז הגעתי אל מסדרונות הכנסת, אל קומות הוועדות, אל חדרי החדרים, אל הבחשנות, העסקנות, הגיוסים, הסגירות מתחת לשולחן, הקריצות, העקיצות, ההתקטננויות, הדילים, הפרות ההסכמים, תקיעות הסכין בגב, ההשפלות בפומבי, ועוד כהנה וכהנה כיד הדימיון הטובה עליכם.

0.
בתחילה הייתי צעיר פעור. כן, צעיר פעור. לא ידעתי אפילו מהיכן נכנסים למליאה. לא הבנתי איך אפשר לסקר ארבעה דיונים שמתקיימים במקביל בארבע ועדות שונות מבלי להיות נוכח באופן פיזי באותם הדיונים. לא הבנתי איך אפשר להעמיק ב-150 מלים, לא הבנתי איך אני אמור לגשת לאנשים כמו סילבן שלום או כמו חיים אורון ופשוט לדבר איתם כאילו יש לי על מה. לא הבנתי איך העסק עובד, הייתי משוכנע שכל מה שקורה בדיונים הוא ענייני ובלתי מבוים.

0.
כעת הכל כבר נראה לי אחרת מאד. היום, כשהגעתי עם בוקר לדיון הראשון בוועדת הכלכלה – דיון על משק החלב, אם תהיתם – לא יכולתי שלא להתמלא בחילה אל מראה בעלי האינטרסים, הלוביסטים, הח"כים המגויסים ושאר חורשי הרעה שנכנסו בזה אחר זה אל חדר הוועדה. התמלאתי בחילה גם מעצמי, על כך שהדברים לא רק שאינם זרים לי כבר, אלא ממש טבעיים משל היו חלק אינטרגלי מהשיטה. ואתם יודעים מה? הם חלק אינטגרלי מהשיטה.

0.
כמה דקות אחרי תחילת הדיון יצאתי החוצה. לא היה טעם שאהיה שם. בימים אלו, בהם המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי המשבר הכלכלי, וגם הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב הבחירות בארה"ב, למי כבר אכפת ממשק החלב ומהדילים הפוליטיים והאינטרסים הכלכליים שעומדים מאחורי ההצגה הגדולה שהתרחשה בחדר וועדת הכלכלה? לאפאחד, ולכן יצאתי משם והלכתי לחפש את מזלי בדיונים אחרים.

0.
בחדר וועדת הכספים התנהל משהו שהוא על גבול הפלילי, אבל אני מנוע מלדבר עליו, משום שהתחייבתי בפני מי שסיפר לי שלא אדבר על כך. אגיד רק שמדובר בתיקון לחוק ניירות ערך, שמעניק לרשות לניירות ערך סמכויות חקירה השוות לאלה של המשטרה. חלק מן הח"כים התנגדו להצעת החוק הזו, שהיא הצעה ממשלתית, ודי לחכימא ברמיזא.

0.
משם, לוועדת הכנסת. הלכתי לשאול את יו"ר סיעת הליכוד, גדעון סער, מה נסגר עם חוק ההוצאה לפועל. אין לכם מושג על מה אני מדבר, אז אני פשוט אגיד לכם שמדובר באחד הפלונטרים הלוביסטייייים שמישהו הצליח לייצר. באמת, אחד הקשים. חצי יום בזבזתי על לכתוב על זה ידיעה לעיתון – על איך מאמצי הלובינג של לשכת עורכי הדין (בעיקר) הביאו לכך ש-1,200 אנשים, המפונים מדי שנה מבתיהם בגלל שאינם עומדים בתשלומי המשכנתא, לא יהיו זכאים לדיור חלופי מטעם הבנקים. בסופו של דבר, ממש ברגע האחרון, דברים השתנו והידיעה לא נכנסה לעיתון, אלא רק הלכה לאתר האינטרנט. בכל אופן, הנה הפרשנות שהייתה אמורה ללוות את הידיעה בעיתון, סתם בשביל שתבינו את האווירה המגעילה שאני שוחה בה מדי יום:

מישהו במשרד המשפטים עשה טעות היסטורית כאשר כרך באותה הצעת חוק את נושא הדיור החלופי עם נושא שכר הטרחה של עורכי הדין בתיקי ההוצאה לפועל. שכן מהלך זה הביא לכך שהממשלה, וועדת החוקה, נאלצו להתמודד עם סוללת לוביסטים כפולה ומכופלת שהתנגדה להצעת החוק. לא פחות מארבעה משרדי לובינג עסקו בחוק ההוצאה לפועל, והתוצאה לפניכם. לדברי גורמים בוועדת החוקה, עיקר הלחצים הופנו מצד לשכת עורכי הדין, שככל הנראה שהפגיעה בשכרם חשובה להם מהצורך להגן על מי שמפונים מבתיהם.
מה שהעניק לסיעת ש"ס את האפשרות הנוחה להודיע כי תתנגד להעלות את חוק ההוצאה לפועל להצבעה היא הודעתו של יו"ר ועדת החוקה, פרופ' מנחם בן-ששון, לפיה יילחם על העלתה להצבעה של הצעת חוק אחרת, הנוגעת להסכמי ממון בין בני זוג המבקשים להתגרש. מדובר בהצעת חוק שתפגע בסמכות בתי הדין הרבניים, דבר שאינו לרוחה של ש"ס.
אז אם חשבתם שבימי הבחירות מבקשים חברי הכנסת להיטיב עם הציבור, חישבו מחדש. עובדה היא שגם בימים אלו, השיקולים הפוליטיים והאינטרסים הכלכליים, גוברים על הכל.

0.
ואם זה לא מספיק, באותו הזמן התנהל דיון בוועדה לביקורת המדינה בנושא ההתנהלות של בתי הזיקוק ומשפחת עופר. כיף גדול.

0.
אה ו, וועדת ההסכמות של הכנסת – יואל חסון ,דוד טל, גדעון סער – החליטה שלא להביא להצבעה בקריאה ראשונה טרם פיזור הבחירות שתי הצעות חוק סביבתיות, משום ש"הן לא נמצאות בקונצנזוס". מדובר בהצעת חוק להפחתת פליטות גזי חממה (כי זה נורא קונטרוברסלי, באמת, לא ידעתם?) ובהצעת חוק אחרת, שמטרתה (שימו לב, זה די מדהים) לבטל את הפטור שמקבלות חברות הסלולר עבור הקמה של אנטנות סלולריות בדרכים לא ממש כשרות. כן כן, את זה הצליחו הלוביסטים לעשות היום. סתם שתדעו מה פספסתם היום בבית המחוקקים. בבית הנבחרים שלכם. כן, אלה שבעוד מאה ימים אתם הולכים לבחור בהם שוב. רק מתוך טיעון לא רציני שקדושת הדמוקרטיה מחייבת אותנו להצביע. כי מי שמצביע, משפיע.

רק לא על הדברים הנכונים.