מיוחד בשביל אריאל:

The Great Schlep from The Great Schlep on Vimeo.

(תודה רבה לעידית)

1.
כמה דברים מעניינים קורים בימים אלו. ראשית, אני עדיין לא מבין מה פיני עושה ביפה והחנון, אבל התכנית הזו עומד להסתיים, וזה ממלא אותי באושר קטן ומקומי. לא שבאמת אכפת לי. אני הרי לא צופה אדוק בתכניות ריאליטי.

2.
שנית, החגים מתקרבים, ואני מנסה להתרחק. פוזי ואני היינו אמורים לנחות הלילה בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, אבל מאו החתול החמוד החליט שהוא בקטע של חסימות מעיים, והשאר היסטוריה. כרגע המאמצים מתרכזים בהשגת כרטיסים לערב ראש השנה לבייג'ינג, עד ה-21 באוקטובר. אם זה יצא אל הפועל, במקום דרך המשי, נלך לטייל בטיבט.

3.
הפוליטיקה רוגשת בימים אלו, ואני כמעט שלא מתעניין אפילו. חשבתי לעצמי היום, מה זה כבר משנה מי השניים הבאים יהיה שר התחבורה: שאול מופז או רוחמה אברהם. האם מישהו מהם יקדם את התחבורה הציבורית יותר מהשני? האם אחד מהם יצליח להילחם בצורה מוצלחת יותר בתאונות בדרכים? ובכן, לא. אז למי אכפת מכל הספקולציות, הניתוחים, והרחש בחש הפוליטי שממלא את העיתונים בימים אלו?
ובכלל, אם מישהו מבין הקוראים שמבין בזה – כי אני לא מבין בזה – רוצה לכתוב על איך עובדת השיטה בארה"ב, ולמה טכנוקרטיה טובה יותר משלטון של פוליטיקאים שלא מבינים דבר וחצי דבר בתחום המקצועי שהם אמונים עליו, מוזמן.

4.
אני חייב לנסוע רחוק מכאן, כבר אמרתי?

5.
והנה סיפור אמיתי. היום, באמצע היום, התקשר אלי השר במשרד האוצר, משולם נהרי, איש ש"ס. זוכרים את משולם נהרי? אם לא, האשמה לא בכם. לא רבים יודעים שנהרי הוא השר במשרד האוצר. גם במשרד האוצר לא כולם יודעים זאת. בכל אופן, לפני שבועיים בערך התחלתי לעבוד על איזה אייטם על נהרי, שלא יצא אל הפועל. לא משנה. במהלך העבודה על אותו אייטם, ניהלתי עם נהרי שיחה ארוכה מאד, שלא מרצוני. נהרי סיפר לי אז שיש עליו איום והשב"כ הצמיד לו אבטחה. הוא לא יכול היה לפרט יותר, כי, לטענתו, השב"כ לא התיר לו.
היום חשף השב"כ כי נעצרה חולייה של ערביי מזרח-ירושלים שתכננו להתנקש בשר מש"ס. איך שראיתי את הידיעה הזו באמצע היום, נפל לי האסימון שמדובר בנהרי. ובאמת, אחר הצהריים, נהרי התקשר אלי. בחיי. אמר לי, אתה רואה, לא המצאתי. אמרתי לך שיש עלי איום. אחר כך החלפנו כמה מלים, ולבסוף אחלתי לו שנה טובה, והוא ענה לי במועדים לשמחה.
ואני חזרתי לשגרת חיי. שלם יותר.

6.
תרבחו ותסעדו.

1.
דץ הוא שתלטן לא קטן.

 
2.
למתעניינים – מאו החתול החמוד חזר הביתה והשתפר לא מעט מאז. הוא חזר לאכול, ולעשות את כל שאר הדברים שחתולים עושים. אפילו רוצה לצאת החוצה. תודה לכל מי שהחזיק אצבעות.

3.
בהיעדר משהו אחר לכתוב עליו, אני מצרף כאן ראיון קצר שניהלתי עם חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, המתמטיקאי פרופ' ישראל אומן, מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הראיון הקצר התפרסם הבוקר (ב') בעיתון (מצד שמאל למעלה). הנה הטקסט המלא לפני עריכה. תבלו:

"בהתפתחויות האחרונות במשבר הפיננסי בארה"ב ובשאר העולם אנחנו רואים כיצד באה לידי ביטוי השורה התחתונה של תורת המשחקים מאז ומתמיד – ללא מערכת תמריצים מתאימה הכלכלה לא יכולה לעבוד", כך אמר אתמול חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005, המתמטיקאי ואיש תורת המשחקים, פרופ' ישראל אומן.
בשיחה עם "כלכליסט" הוסיף פרופ' אומן כי "הבעיה העיקרית שיצרה את המשבר הנוכחי הוא שמערכת התמריצים שניתנה למנהלי בנקי ההשקעות הגדולים, היתה לא נכונה, ויש לשנותה." לדברי אומן, "משבר הסאב פריים נגרם בראש ובראשונה על ידי כך שהגופים הפיננסיים לקחו על עצמם סיכונים יתר על המידה. בשביל להגדיל את שורת הרווח, הם התחילו להעניק הלוואות ללווים בעייתיים, שלא היו מלווים להם בעבר. הם ניסו לפצות על הסיכון באמצעות ריביות גבוהות יותר. אבל מה שקורה הוא שלמרות שבשנים הראשונות הכסף זרם בחזרה לבנקי ההשקעות, הרי שבשלב כלשהו הלווים לא יכלו יותר לעמוד בתשלומים, וכל העסק התחיל לקרוס."
וכאן טמונה הבעיה, לדברי אומן, ששימוש נבון בתורת המשחקים היה יכול אולי לחזות מראש. "התמריצים של המנהלים הם מבוססים על תוצאות הניהול שלהם בטווח הקצר, ולא בטווח הארוך. ואמנם, בטווח הקצר הלווים הצליחו להחזיר את התשלומים, והמנהלים גרפו בונוסים שמנים בהתאם. אחר כך, כשהעסק התחיל לקרוס, המנהלים כבר לא היו שם. התמריצים של המנהלים לא היו מומרצים לעשות מה שטוב לבעלי המניות, אלא מה שטוב להם", הוא מסביר.
עם זאת הדגיש אומן כי מקור הבעיה אינו בגובה השכר שניתן למנהלים. "זה לא שהם מקבלים יותר מדי כסף", אומר אומן. "אני אף פעם לא קניתי את הסיפורים האלה על שכר גבוה מדי. מנהל טוב צריך לקבל את התגמול המגיע לו, על פי האופן שבו השוק מתמחר את השווי המקצועי שלו. לא זו הבעיה. הבעיה היא שיש להתאים את התמריץ למטרות וליעדים הנכונים שיש להציב בפני המנהלים. כלומר, בעבור מה הם מקבלים את התגמול הגבוה המגיע להם. והמטרות והיעדים האלה צריכים להיות מותאמים לטווח הארוך ולא רק לטווח הקצר. אי ההתאמה הזו היא המקור למשבר", אומר אומן.
בתשובה לשאלה מדוע בעלי המניות לא התאימו את מערכת התמריצים למנהלים למערכת יעדים המבוססת על הטווח הארוך, עונה אומן כי "בעלי המניות הסתכלו רק על שורת הרווח, וממילא היו עסוקים בעניינים שחשובים להם יותר. לכן מי שניהל בפועל את מערכת התמריצים למנהלים היו המנהלים עצמם. את המצב הזה צריך לתקן."
גם בהתייחס לפעולות ההצלה שהפעיל הממשל האמריקאי בשבוע האחרון, ממשיך אומן לדבוק בעקרונות תורת המשחקים. "באופן עקרוני ותיאורטי, התמריצים שנוצרים לשוק על ידי התערבות הממשל הם לא טובים. אנשים וגופים שלוקחים על עצמם סיכון צריכים לדעת שהם יצטרכו לשאת בתוצאות השליליות של הסיכונים האלה אם הם יתממשו. ולכן, בשביל ליצור מערכת תמריצים נכונה לשוק, לא טוב להיכנס להצלות שכאלה. אלא שלממשל האמריקאי יש גם אחריות למנוע פאניקה, אז אפשר להבין אותו. בעיקר כשמדובר בהצלת גופים פיננסיים שקריסתם תהווה פגיעה גם בגופים ובשווקים אחרים. לכן טוב שהממשל לא הציל את ליהמן ברדרס. לגבי AIG זה כבר סיפור אחר", הוא אומר.
בשורה התחתונה, פרופ' אומן דווקא שומר על אופטימיות. "משברים שכאלה מתרחשים כל כמה עשרות שנים. אני דווקא מסכים עם אמירתו של ג'ון מקיין וחושב שבאופן יסודי הכלכלה האמריקאית היא כלכלה בריאה. הבעיה היא בשוק הנדל"ן האמריקאי, וזה רק חלק אחד בכלכלה, ובטח לא חלק מכריע. לא מדובר באסון טבע. התחומים האחרים הם בריאים", אומר אומן. לדבריו, "צריך לזכור ששוק המניות האמריקאי הכללי לא נפל בהרבה. באוקטובר 87, ביום שני השחור, שוק המניות נפל ביום אחד בעשרים ושניים אחוזים, לא בשלושה אחוזים. זה מראה על ההבדל. לכן, למרות שאני לא איש של נבואות כלכליות, אני מצפה שנראה התאוששות מהירה יחסית."

1.
אין עוד אי בודד כמו אי הוודאות. אני יודע שזה משחק מלים קצת חלושס, אבל הוא מתאר היטב את מה שעובר עלי. אי ודאות מטרידה מאד, שלא עוברת, לא מצטמצמת, אלא תופחת, מתנפחת.

2.
מאו החתול החמוד עבר ניתוח שני. בעצת הוטרינר שלנו אשפזנו אותו בבית החולים הוטרינרי בכפר הירוק, בניהולו של יוני (הבן של) פרס. בניתוח התברר שהמעי שלו היה חסום, כי היה עוד גוף זר בפנים, שהוטרינר לא הצליח למצוא בניתוח הראשון. החלק הזה של המעי כבר לא היה ניתן להצלה, כך שכרתו למאו הקטן שמונה סנטימטרים של מעיים. ככה. אותו חתול, רק שמונה סנטים מעיים פחות. אלא שמאז הניתוח מאו לא ממש חזר לעצמו.

3.
הוא עדיין מאושפז שם. ביקרנו אותו הבוקר אתמול. היה אפאטי לחלוטין. לא הגיב לבואנו. למעשה, כמעט ולא הגיב בכלל. לא שותה ולא אוכל. קצת מדאיג. הוא לא אכל שום דבר מאז יום שבת האחרון. בקצב הזה הוא או ייעלם או ידפוק לעצמו את הכבד, מה שיבוא קודם. בעיה. אם לא ישתפר עד מחר, סיכוי סביר שיעשו לו חור בגרון וידחפו לו זונדה, בשביל להאכיל אותו בכוח. עדכון: הם התחילו שוב עם הקטע של הואליום. הם נותנים לו קצת ואליום לוריד, והוא אוכל מחוסר ברירה. אבל בכמויות קטנות מאד. לפחות בינתיים הוא לא הקיא.

4.
לפוזי יש מחר (שבת) היום יומולדת. פוזי תהיה בת 27. לא קניתי לה כלום, גם לא הכנתי כלום. היינו אמורים לנסוע ביום רביעי לחודש לדרך המשי, לירח דבש. הנסיעה הזו בוטלה עד הודעה חדשה. בינתיים, הכי חשוב שמאו יחלים. אני מצטער, פוזי. יומולדת שמח. אני אוהב אותך מאד.

והקול, קול יעקב

לפני ארבעה ימים קראתי את הפוסט הזה של דולי, ששבר את ליבי. אתמול, להבדיל אלף אלפי הבדלות, נכנס מאו החתול החמוד לניתוח.
הכל התחיל, בעצם, לפני כמה שבועות טובים. ככה פתאום, החליט החתול שלא מעניין אותו יותר כלום. נהיה אפאטי כמו צ'פאטי, לא אכל ולא שתה, לא חרבן ולא השתין. הוא נכשל אפילו במבחן הפסטרמה. אה, חוץ מזה הוא גם הקיא. המון.

לקחנו אותו לוטרינר שלנו, דאז, בני ספיר. זה התבדח איתנו כתמיד, זרק לאוויר הערות סקסיסטיות, כתמיד, הטריד מינית את העולם ואשתו, כתמיד, ואמר שמאו בריא. למען הסדר הטוב, הוא נתן לו כדורים ממריצי תאבון. והנה, הפלא ופלא, הכימיה עשתה את שלה ומאו חזר לאכול ולתפקד.

אבל לא להמון זמן. אחרי כמה שבועות, הוא שוב נכנס לאותו מצב – מקיא המון, לא אוכל ולא שותה, ולא עושה סימנים של מתחשק לי לחיות. הפעם, החלטנו לקחת אותו לוטרינר אחר, כזה שפחות מטריד מינית ויותר מתמקד בחתול. חיפוש בדפי זהב הוביל אותנו למרפאה של ד"ר חגי אלמגור. הפעם, לשם שינוי, הגענו לרופא שבאמת מתעניין בחתול, ובודק אותו לעומק, במקום לבדוק את רמת הסובלנות שלנו להערות מטומטמות. לקח לו דם, שתן, צואה. דחף לו עירוי. אלא מה, לא מצא כלום. מאו המשיך לא לתפקד. חזרנו אל חגי למחרת, והוא החליט לנסות לעשות למאו ריסטרט. הוא נתן לו זריקת ואליום, שמסתבר שאחת מתופעות הלוואי שלה, לפחות בחתולים, היא שהיא פותחת להם את התאבון גם אם לא מתחשק להם. ובאמת, כך היה. מאו חזר לאכול ולהיות חתול נורמלי ושמח בחלקו.

השבוע, ביום שבת, מאו נכנס לזה שוב. מליל שבת הוא התחיל להקיא, ושוב הפסיק לאכול וכו'. הגענו שוב למרפאה של חגי. הוא החליט שהפעם צריך ללכת על בדיקה מקיפה יותר. למזלנו, ולמזלו של מאו, למחרת היום – כלומר, אתמול – הגיע למרפאה איש שעושה אולטרסאונד, כי היה שם איזה חמוסה שהלכה לה הכליה. לא נעים. בכל אופן, הגעתי אתמול עם מאו ועשינו לו אולטראסאונד. בבדיקה התגלה שיש לו במעי גוש. חגי לא ידע מה זה בדיוק, ואמר שצריך לנתח מיד.

וכך מאו נכנס לניתוח. בניתוח התברר שתקוע שם, דבוק ממש לדופן המעי ולא רוצה לזוז, גוש פרווה, עם שאריות של זנב. אל תשאלו אותי מה בדיוק זה היה, כי אני לא יודע, אבל חגי אמר שאם היינו מושכים את זה עוד כמה ימים, היה נהיה למאו נמק במעי.
בקיצור, הוא הוציא את זה החוצה, תפר את מאו, והשאיר אותו אצלו לעוד כמה שעות. אחר הצהריים לקחנו אותו הביתה. אחרי שהחזרנו אותו, הוא דווקא נראה לא רע. היה עירני מאד, שתה לא מעט מים – מה שהוא לא עשה כבר כמה ימים – ורצה המון המון ליטופים.

אלא שמשעות הלילה, וגם היום בבוקר, מאו נכנס מחדש למצב "לא מתחשק לי יותר להיות חתול", בו הוא היה שרוי לפני הניתוח. גם מבחן ה-אוכל-טעים-לאללה-מול-הפרצוף-של-החתול נכשל כשלון חרוץ. מאו התחפר מתחת למיטה, במבט מזוגג, וסירב לצאת. התקשרתי לחגי, כי הוא ביקש לעדכן אותו כל כמה זמן, והוא אמר לי להבהיל אותו למרפאה. אז הבהלתי. שם היתה רופאה אחרת, כי חגי בתל אביב או משהו. היא דחפה לו עוד עירוי, למשך שעתיים, והחליפה לו אנטיביוטיקה. על הדרך, בזמן הביקור במרפאה, מאו הספיק להקיא לא מעט דם, או איזה משהו כזה. כיף גדול.

בינתיים החזרתי אותו הביתה. הוא חזר להתחפר, בלי לשתות ובלי כלום, בארון. הוא לא ישן, הוא סתם יושב שם ומחכה. למה? לא יודע. אני לכשעצמי משתדל לא להיות רוסי יתר על המידה, ומנסה לומר לעצמי שיהיה בסדר, ושהוא יתאושש, כשאני יודע שהאמירה הזו לא מבוססת על הרבה עובדות. בינתיים, אני לא יודע מה יהיה לגבי הנסיעה של פוזי ושלי לדרך המשי. אנחנו אמורים לטוס ביום רביעי הבא, אבל אני לא רואה איך זה יוצא אל הפועל. אולי נדחה את זה, נראה.

אה, ושכחתי לציין שלאורך התקופה הזו גם קושקה החתולה הקטנה היתה חולה. אבל היא קיבלה אנטיביוטיקה ומיד חזרה לעצמה. העניין הוא, ששמנו לה פרונטליין נגד פרעושים וקרציות, והיא החליטה שהיא אלרגית לפרונטליין. החומר כנראה שרף לה עד כדי כך בעורף, עד שהיא פשוט תלשה את כל השערות שהיו לה שם, ביחד עם העור. זה היה די מבהיל. הבשר החשוף שלה התחיל להפריש כל מיני דברים, ובשביל להחמיר את זה – היא המשיכה לגרד את הכל ולפצוע את עצמה. אחרי שאמבטיה מקיפה לא עזרה – הנה טיפ, קנו כפפות ממש עבות לפני שאתם חופפים חתול – לקחנו אותה לוטרינר, שנתן לה משחה שסוג של עזרה. בינתיים זה די השתפר, אבל עדיין יש לה קרחת גדולה על הגב. משונה.

בקיצור, זיפת. אבל הי, יהיה בסדר.

הנה מאו החתול החמוד וקושקה החתולה הקטנה בימים יפים יותר. תחזיקו להם אצבעות.