1.
עכשיו חצות וחצי, או אחת וחצי, או השד יודע באיזה קו זמן אני. אני כותב מתוך עייפות גדולה, בגובה של 11 ק"מ. אני כותב פשוט משום שאחרת אשכח את כל הדברים המצחיקים שקרו לי בשעה ומשהו האחרונות.

2.
לא לגמרי ברור לי איך כל זה קרה. אולי זה כפיצוי על העובדה שנאלצתי למרוח את היום בארבע שעות קרירות ומשמימות בתחנת הרכבת של לינדאו ובחמש שעות מייגעות נוספות בשדה התעופה של ציריך. אולי זה משום שמלך מלכי המלכים הבין סוף סוך שאני ראוי ליותר ממה שאני מקבל בדרך כלל. ואולי זה פשוט מפני שמחר אני הולך להידרס בידי משאית זבל חונה. כך או כך, כשהגיע תורי בצ'ק אין של סוויס אייר, התברר כי אין מקום בשבילי במחלקת תיירים. מה עושים? שאלתי את דיילת הקרקע הבלונדינית. היא התבוננה בחליפה שלבשתי (רק משום שלא הצלחתי לקפל אותה כמו שצריך לתוך המזוודה מבלי שתתקמט כהוגן), וכהרף עין קיבלה החלטה מרשימה בקור רוח מרשים לא פחות: אני משדרגת אותך למחלקת עסקים.

3.
עכשיו, לא יודע מה אתכם, אבל התחת הצחור שלי מעולם לא עזב את תחומי מחלקת התיירים. אפילו לא בדרך לשירותים, אפילו לא בטעות. הפעמים היחידות בהן הצלחתי לראות משהו מהמחלקה הרחוקה הזו, שנמצאת מעברי להרי הדמיון, היה תמיד בדרך פנימה, אל בטן המטוס, או בדרך החוצה, אל הישועה. ותמיד זה היה מלווה באנחות יאוש מהולות בקנאה.
ובכן חברים, מה אומר ומה אדבר. בח נשבעתי, לעולם לא אשוב לטוס במחלקת תיירים. לא מחלקת תיירים צריך לקרוא לה, אלא מחלקת הרגילים. כן כן, הרגילים. פשוטי העם הדחוסים זה בצד זה משל היו סרדינטות בדרך לקופסת הפח. הו לא. זהו זה. מרגע שטעמתי את פרי הדעת וראיתי כי טוב וטעים, אני לא חוזר לתופת הצפופה הזו. עכשיו רק צריך למצוא לי ספונסר.

4.
בשביל לתת לכם טעימה קלושה מעולם הסיפוקים המעלף שמציעה מחלקת העסקים, או כמו שאנחנו קוראים לה אצלנו, הביזנס קלאס, נתחיל בהתחלה. ראשית, אנחנו מדברים על שני כסאות בכל שורה. שניים, כל אחד מספיק גדול בשביל תחת וחצי, עם מרווח רגליים של שני מטר. אני לא ממציא, זה כתוב בברושור. איך שהתיישבתי, באה הדיילת ולקחה את הז'אקט שלי, שמה אותו על קולב שהיא שלפה מתחת למושב, והלכה לשים אותו בארון. הו, חשבתי לעצמי, רק חבל שהשארתי שם את הדרכון. כמה דקות לאחר מכן, הגיעה דיילת אחרת, חיננית לא פחות מקודמתה, והציע לי מבחר משקאות – שמפניה, תפוזים או מים. הלכתי על התפוזים. שכני לשורה לקח שמפניה. ומים. ותפוזים. בחיי.
בזמן שחיכינו להמראה, שמחתי לגלות שהכיסא שלי מתכוונן לאלף כיוונים, בשלושה סוגי צלילים שונים, תוך כדי שהוא גולש ברכות מפנקת עד כדי הגעה לזווית האופטימלית ביותר בשביל לשחרר נפיחה, עליה הצוות מוחא לך כפיים באדיבות, או לחילופין בשביל לאפשר לך לשקוע בשנת ישרים בתוך שלוש שניות וארבעים מאיות השניה. ככה זה אצל השווייצרים, הכל מדוד בול. בדיוק שתי עשיריות לפני שנכנסתי לפוזיציית השינה – אנחנו מדברים כאן על שינה ממש, כמו במיטה, עם כרית נורמלית, ושמיכת צמר חמימה – הגיע רב הדיילים והגיש לי ולשכני תפריט. מזל שלא הספקתי להירדם. שתי דקות לאחר מכן, הוא חזר, והחל לעבור בין הנוסעים, אחד אחד, ולהניח מעדנות על ירכיהם מגשים גדולים, ועליהם לפרוס מפות לבנות. כן, לבנות. מכותנה מאה אחוז. לא מיובאת, הום מייד. כותנה. יפה. עכשיו אקריא לכם מן התפריט:

מנה ראשונה – סלט העונה מוגש עם חומץ בלסמי, לחמניה טריה ושלושה סוגי גבינות.
מנה עיקרית – אומצת בקר מוגשת עם תפוחי אדמה צלויים ותערובת של ארטישוק, עלי סלק ועגבניות מיובשות בשמש צלויים קלות
או
פילה דג פנגאסיוס ברוטב קארי עם תרמילי אפונת שלג, עגבניות שרי ואורז יסמין
או
ניוקי סולת על מצע של כרישה מוקצפת עם אמרטי וקונפי משמשים
ולקינוח – מוס יוגורט אפרסקים עם קרם בטעם מיפל
ובל נשכח את התה. והיין האדום. והלבן. הקולה עם הלימון.

אני הלכתי על המנה הצמחונית. כן, הייתי אמור לקחת את הסטייק. אבל הי, גם היה מאוחר נורא, וחוצמזה שאיך שראיתי את הקונפי משמשים, ידעתי שמישהו מנסה להגיד לי פה משהו.
בתום הארוחה, אגב, ספרתי לא פחות מחמש כוסות שונות על מגשו של שכני לשורה. אחת מהן היתה ריקה. מי יודע, אולי הוא אספן.

אחרי שפינו לי את המגש, כבר חשבתי לקום, להוציא את הלפטופ ולכתוב את הרשימה הזו, אבל רב הדיילים הקדים אותי שוב, החמוד, ובא עד אלי להביא לי פרלין שוקולד קפה לסיום. קפה. פרלין.

חי חי חי. תודה לך מר יוסל'ה קמינסקי שבחרת לתפוס את מקומי במחלקת התיירים. אני מקווה שאתה נהנה לך שם, מכווץ. אני מודה לך בשם הגזע הפרובוסלבי כולו. נעמת לנו מאד.

4.5
אגב, אתם מכירים את האנימציה הזו שמציגה את ההתקדמות של המטוס תוך כדי הטיסה? זו שמראה לך גם את הטמפרטורה בחוץ, אם חשבת לצאת להתאוורר לרגע. אז דעו לכם, שבמחלקת עסקים, אפילו האנימציה הזו משודרגת. לא עוד ציורים עלובים של מטוס בדו מימד. אצלנו בביזנס משקיעים בהפקה. אנחנו מדברים כאן על אנימציית מחשב בתלת מימד, על זוויות משתנות, על תצלומי לווין, על סימולציות מהחלל החיצון, על מצלמות שמותקנות בגחון המטוס ומשדרות בזמן אמת. שככה יהיה לי טוב, הכל אמת.

5.
בעוד כמה דקות, רגע לפני שאשכב לישון על המיטה קינג סייז המעופפת שלי, אחשוב לעצמי שאם אקרא לרב הדיילים ואבקש ממנו יפה, ואפילו אם אבקש לא יפה, אפילו אם אגער בו על השירות הגרוע, סיכוי סביר שהוא יסכים לעשות לי נעים באשכים ולשיר לי שירי ערש בוואריים עד שאירדם.

5.5
השמועות מספרות, אגב, שזה מה שעושים במחלקה ראשונה. ומיד אחר כך, כששמורות העיניים ממש מאיימות לכבות את עולמך עליך, גמדים קטנים רצים במעברים, תופסים את מקומם בין הכסא שלך לבין הכסא שלפניך, רוכנים על ברכיהם ומתכופפים, כדי שתוכל להניח על גבם את הרגליים.

6.
לילה טוב.

נ.ב
כי אי אפשר בלי טרוניה – איך זה שמכל הביזנס, דווקא אני נתקעתי ליד זה שחייב להדליק את הפנס האישי שלו ולקרוא מגזין באמצע הלילה בזמן שכל המחלקה שרויה באפלת שינה ברוכה וגם לשמוע שירים מרגיזים של ג'אנט ג'קסון באזניות בווליום 11. הא?

יש אנשים שהחיים שלהם משמש. ויש אנשים שהחיים שלהם קונפיטורת משמשים חמה שזה עתה נרקחה ממשמשים מובחרים שגודלו בלטיפות בתולות צחורות עור. כאלה הם תושבי היישובים הזעירים המנקדים את שולי אגם קונסטנץ, התופר את הגבול בין גרמניה, שוויץ ואוסטריה.

החדר שלי נמצא בקומה החמישית של פנסיון גרמני קטן בעיירה לינדאו, שעל אי קטנטן בלב האגם. חדר זעיר, לא יותר משניים על שניים וחצי. התקרה מלוכסנת. תחושות מוכרות אך עמומות לחלוטין, של זרות נפלאה, של אי-מוכרות, של אי ידיעת העולם כי אתה חי, התחילו להציף אותי מרגע שהגעתי אל החדר. שוב, כמו בחלקו האחרון של הטיול באירופה של לפני חמש שנים, אני לבד בעיקר זרה, במדינה זרה, מוקף בליל שפות זרות שאיני מבין. כמה זה נפלא.

זוהי הדרך היחידה שאני מכיר לחזור ולחוות, ולו במעט, את רגעי הינקות המופלאים. בהם בהינו בעולם בסימן שאלה, ולא הבנו כלום, ואיש לא הבין אותנו. כמו אז, כך עתה, אני משייט ברחובות הקטנים, המרוצפים, ולא מבין דבר.

הבלוג הזה מתחיל מחדש. כפי שאתם רואים, חבלי הלידה טרם הוסרו. חשבתי להשיק את הבלוג רק אחרי שהתבנית תהיה מסודרת עד סופה, ומגוירת למשעי, וכו' וכו'. אבל הניתוק הזה בארצות ניכר עשה לי חשק לכתוב, אז לא התאפקתי. עם הזמן אשדרג כאן קצת, בעזרתם של אנשים אדיבים.

מה הולך להיות כאן? לא לגמרי יודע. יהיה אחרת מהבלוג הישן, זה די ברור, וניכר מהעובדה שאני חותם כאן בשמי, מפרסם את תמונתי, וחושף את ערוותי. מטבע הדברים, יהיה כאן קצת יותר מצונזר. אבל ימים יגידו. אחי הקטן ליאור, הידוע בכינויו המהפכני, אחקטן, אמור לכתוב כאן איתי. אבל הוא עצלן, ולכן אני מאמין שהוא יסתפק בלפרסם פוסטים חסרי מלים שיחשפו בפני הציבור הרחב שטויות במיץ שהוא מאתר ברחבי האינטרנט משל היו גרעינים מיובשים של משמש.

מקומה של לוטה בערפל, שאם תרצה תעבור להשתמש בשמה האמיתי, מובטח לה גם כאן, באם תרצה בכך. אני רוצה, בכל אופן.

עם הזמן, כך אני מקווה, יצטרפו כותבים נוספים. אני מנסה לשכנע את פוזי שתכתוב גם היא, אבל היא זקוקה לעידוד ציבורי בשביל שתבין שכדאי שתכתוב את מה שיש לה להגיד. מלבדה, גם מיכל פ"פ הבטיחה שתכתוב, וכעת הבטחתה עומדת למבחן. כותבים נוספים שמעוניינים להצטרף, בין אם באורח קבע ובין אם כאורחים לרגע, מוזמנים לכתוב אלי (למעלה יש טופס יצירת קשר).

וכרגיל, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל (יש לינק למעלה, למרות שכרגע הוא מופיע תחת כותרת מאד לא ברורה באנגלית, אבל אני עובד על לסדר גם את זה), להירשם לעדכונים דרך רסס, ובעיקר להמשיך ולהגיב.

קריאה נעימה. אני הולך לאכול ארוחת ערב עם זוכי פרס נובל לכלכלה. איזה מזניב אני, שחבל.

פירטיש.

נ.ב

הפוסט הזה נראה כאילו הוא נכתב על ידי אחי, אבל לא היא. כאמור, חבלי לידה. אני מקווה שאצליח לסדר את זה בהקדם.
סידרתי את זה, אבל בצורה מטומטמת להפליא. עכשיו יש לי שני יוזרים – אחד לניהול הבלוג, ושני לכתיבה. אם למישהו יש רעיון איך מסדרים את זה, אני אשמח לדעת.
כוס אומו, לא הצלחתי לסדר את זה.