חריקת המאזניים

הנה משהו מעניין. מבזק בוואינט:

בית המשפט המחוזי בחיפה גזר עונש מאסר של שלוש שנים וחצי על תמיר בן סימון, תושב העיר בן 20. בן סימון הורשע בהצתת סוכה ליד בית כנסת, בהשחתת ספרי קודש ובריסוס כתובות נאצה וכתובות שטניות.

השופט רון שפירא ציין כי התרשם שהמעשים הפוגעים לא בוצעו על רקע גזעני, אלא בעקבות שימוש בסמים.

(ההדגשות שלי, הפשעים במקור)

להזכירכם, לפני קצת יותר משבוע נגזר דינו של ישראל ולס, האב החרדי הצעיר שהרג את בנו (הרג זו מילה עדינה מאד, אבל בכך הוא הורשע). גזר הדין: 6 שנים. הנה ידיעה אקראית בנושא.

מעניין, לא? 6 שנים על הריגת הבן שלך, שלוש שנים וחצי על שריפת סוכה (אין לי מושג אם היו אנשים בפנים), השחתת ספרי קודש וריסוס כתובות גרפיטי (כלומר, סלחו לי, השחתת רכוש).

ולא לשכוח, יש גם את ההוא מאור יהודה, סגן ראש העירייה, ששרף ספרי קודש, רק של בני דת אחרת. ההוא, אגב, אם אינני טועה, לא קיבל כלום. לא חושב שבכלל הוגש כתב אישום נגדו. זאת למרות שיוסי גורביץ הגיש תלונה במשטרה. במלים אחרות, אני מחכה לפוסט (ארוך) של גורביץ.

עוד אחד לסטטיסטיקה

היום, לפנות ערב, נכנס לביתי נציג של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הוא היה בחור בעל מראה ממשוקף למדי, למרות שלא חבש בפועל משקפיים, וקמטים של זקנה בצידי פניו העידו עליו את מספר שנותיו. כבר שבועיים שהם מתקשרים מהלשכה ומנסים לתאם ראיון, ועברי כסוקר במפעל ניצול פתח תקוואי הקשה עלי לסרב להם. 

לאלה מכם שתוהים מה לובש סוקר בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אציין שלבש חולצה מכופתרת שאמורה הייתה לשוות לו מראה רשמי, למרות שנראתה כאילו נרכשה באחת מרשתות השיווק הגדולות, במבצע של שתיים ב99.99. על דש החולצה חבש סימן מזהה של הלשכה, מעין תג קל לזיוף שהיה אמור לנסוך בי תחושת ביטחון שלא מדובר במתחזה המנסה לדלות ממני פרטים אישיים למטרת איזו הונאה מתוחכמת. הצעתי לו כוס מים,  והוא סירב בנימוס. הפצרתי בו כמארח רוסי טוב לקבל  כוס תה, או לפחות קולה, אבל הוא לא רצה שום דבר. במקום זאת הניח את המחשב על השולחן, התיישב, ופתח בסדרת שאלות מנוסחות בקפידה בלי שום הכנה מוקדמת. זו תחושה קצת מוזרה, כאשר אדם זר נכנס אליך הבייתה ובלי להרים את ראשו מצג המחשב מייד מתחיל לשאול שאלות. 

מאחר וכולנו חווינו סקרים ארוכים ומשעממים בצורה כזו או אחרת לא אטריח אתכם בלתאר את כל החוויה, למעט מספר אירועים קטנים שתפסו את תשומת ליבי. 

  1. אחת השאלות הראשונות הייתה האם אני יהודי. שאלתי אותו למה הוא מתכוון, לדת או ללאום, והוא אמר שהאופציות הם "יהודי, נוצרי, מוסלמי, ודרוזי." הערתי שאני ישראלי, לא יהודי, אבל לאחר שתיקתק כמה רגעים התנצל ואמר שהמחשב לא מאפשר לו להזין את זה. חשבתי לעצמי, שהעניין מעט סימבולי. 
  2. במסגרת סדרת שאלות שנושאן היה "עד כמה הנתון הבא משפיע בישראל על מעמדו הכלכלי חברתי של אדם" נשאלתי עד כמה משנים לאומו, כישרונותיו, קשריו, וכו' של אזרח במסעו לצבור הון וכוח. השאלה על מידת הקשר בין כשרונותיו של אדם, לבין הונו ומעמדו, הרגישה קצת כמו שאלה מכשילה. אחרי שהרהרתי בה מעט בחרתי ב"בכלל בכלל לא."
  3. מיד לאחר מכן נשאלתי עד כמה השגחה עליונה משפיעה על מעמדו הכלכלי חברתי של אדם בישראל. ציינתי באוזניו שזה שווה ערך ללשאול "עד כמה משפיע יוגורט על מעמדו של אדם בישראל." זה פשוט ביטוי חסר משמעות. 
  4. אני לא יודע מה מלמדים אותם שם בקורס סוקרים, אבל הבנאדם לא הסכים לשום דבר שהצעתי לו. לא לכוס מים, לא לפרוסת עוגה, נאדה. אולי פחד שאדחוף לו משהו למשקה שיוציא אותו מאיזון וימנע ממנו למלא את תפקידו כראוי. אולי קוד הנימוס שלהם מחייב אותם לא לקבל דבר. אולי סתם לא היה רעב. 
  5. לאורך כל הראיון הטרידה אותי המחשבה שמה הוא עובד בתפקיד המשונה הזה במשרה מלאה. לא היה לי נעים לשאול אותו את הדבר באופן ישיר, כך שבמקום זה שאלתי אם הסקרים האלה נערכים רק פעם בשנה, והוא העיר בתגובה שזה משהו שמתרחש כל הזמן. בכלל, עשה רושם שהבחור היה מעט מיואש ובפרט כאשר חקר אותי אודות ההטבות שמציע לי מקום עבודתי. סדרה של שאלות נועדו לבדוק האם אני מקבל רכב, קרן השתלמות, השתתפות בפלאפון, ושאר ירקות שהחברה שלי מעניקה, (וכנראה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא), ובכל פעם שעניתי "כן," הוא הלך ונהיה מדוכדך יותר. לא יודע מה מציעים לו שם, אבל אני מניח שבשרשרת המזון של הלשכה המרכזית הסוקרים נמצאים מעט אחרי הפלנקטון. 
  6. בכל מה שנוגע לשאלות רדופות פחדים וחששות, קל יותר לנפנף אמא, מאשר סוקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. סדרת השאלות האחרונה נעה מסביב לקושיות כגון "מה הסיכויים שתאבד את מקום עבודתך? על אילו חסכונות אתה מתכנן להישען משתגע לגיל זקנה?" וכו'. בכלל, עניין משונה משהו להגיע לביתו של אדם ולשאול אותו באופן ישיר: "עד כמה אתה מרוצה מחייך?" מניח שהמלנכוליה קצת עברה לו כאשר שאל אותי "עד כמה אתה חושב שאיכות חייך תשתפר בעתיד?"
  7. כשסיים לתקתק את המילים האחרונות, אמר "סיימנו," סגר את המחשב הנייד, והלך. בלי לחיצת יד, בלי לשתות כוס מים, בלי להגיד לי את שמו. הסטטיסטיקה נכנסה, בלי שום הצגה מוקדמת, וצירפה אותי למשפחתה המורחבת. 

וזו כבר הסטטיסטיקה השנייה שנוהגת בי בחוסר נימוס שכזה. 

 

 

חכו, גם אני גבר-גבר!

1.
ימי הבחירות-משבר כלכלי האלה מצחיקים אותי, כי השילוב הטרגי הזה של השניים יוצרים קומיקה עיתונאית לתפארת, דוגמת הידיעה הבאה בוואינט. הנה זוג הפסקאות שהצחיקו אותי במיוחד:

בכירי האוצר עצמם, מצדם, טוענים כי התוכנית מהווה בזבוז של עשרות מיליארדי שקלים מכספי משלם המסים, ורומזים כי הם הכינו אותה מתוך כפייה ולא מרצונם. אבל מי, בעצם, כפה על בכירי האוצר להכין תוכנית שהם עצמם אינם רוצים בה? גורם פוליטי בכיר אומר כי: "שר האוצר, רוני-בר-און, הפעיל את סמכותו ומנהיגותו והתעקש כי פקידי משרד האוצר יכינו תוכנית לרשת הביטחון. ההוראה לא באה מראש הממשלה אלא משר האוצר".

"התערבות היחידה של ראש הממשלה במשבר הייתה הצהרתו, לפיה צריך לכלול מרכיב של חיסכון פנסיוני בתוכנית ההאצה למשק, בתנאי להסכמה של הכנסת לאשר יחד עם תוכנית ההאצה את תקציב המדינה. ראש הממשלה, הנמצא כעת בארצות הברית, מגבה את שר האוצר בר-און אבל אינו מעורב בנושא באופן ישיר. היוזמה להפעיל את האוצר הייתה של השר בר-און ורק שלו. בר-און ממשיך להתעקש על כך גם עכשיו".

(ההדגשות שלי, הוידוי החשפני במקור)

2.
מעניין מי זה ה"גורם" ה"פוליטי" שנתן לתני גולדשטיין מוואינט את הידיעה הזו. האם ייתכן שמדובר בשר עצמו? לללאאאאאאאא. ואולי זו העוזרת שלו? לאלוהים פתרונים. למען האמת, זה היה עניין של זמן עד שידיעה כזו תופיע היכנשהו. זאת מהסיבה הפשוטה שלכולם יש פריימריז, ובעוד נתניהו ואנשי הליכוד, ברק ואנשי העבודה, ואפילו אנשים בקדימה (ציפי לבני, מאיר שטרית, זאב בוים ואחרים) יכולים להרשות לעצמם לתקוף את האוצר ולדרוש רשתות ביטחון שונות ומשונות לחיסכון הפנסיוני, היחידי שלא יכול לעשות זאת הוא שר האוצר, רוני בר-און. אבל גם לבר-און יש פריימריז. אז מה עושים? מדליפים שטויות.

3.
ולמען הסדר הטוב – למרות שאני סולד מאד מידיעות "גורמים אומרים ש…", גם אני חוטא בהן. מחר ידיעה שלי בסגנון "במערכת הפוליטים מעריכים ש…". יום אחד אכתוב באריכות על משמעות האינפלציה של ידיעות מסוג זה בעיתונות, ועל הקורולציה בין האינפלציה הזו לאינפלציה ברף העצלנות שלנו העיתונאים.

חודור'קה

היום הזה התחיל נורא מגעיל. בשבילי, לפחות. היום היה חרא כי אתמול לא הקשבתי לאורקל מרמת גן (aka מיכל פ"פ).

עד שרובי ריבלין קרא לי "שאוליקו" בטלפון.

זה יישמע לכם נורא מפגר, אבל עכשיו, אחרי שנה בתפקיד, קיבלתי סוף סוף את האסמכתא לכך שבאמת עשיתי משהו. הייתי מתחיל להסביר מה עומד מאחורי הדברים, אבל היי, את מי זה מעניין.

זה משמח אותי כי לפני שנה, שמתי לב שרובי קורא לכל האנשים שהוא מכיר באופן אישי בכל מיני כינויים: צביקה'לה, חודור'קה (=מתן חודורב), רבקה'לה, ספי'נקה (=ספי עובדיה) וכו' וכו'. אני זוכר את עצמי עומד מחוץ לחדר הישן של ועדת הכספים, מביט בחודורוב מעביר איזה דיווח לרדיו בנייד שלו, ואת רובי בדיוק מגיע ועומד להיכנס לחדר הוועדה. חודורוב עמד בחוץ, ורובי זרק לו איזה "מה נשמע חודור'קה?" בדרכו אל תוך החדר. ואני עמדתי בצד וקינאתי בחודורוב. לא על כך שהוא מעביר דיווחים לרדיו, אלא על הדבר השני.

זה כל הסיפור. לא גדול מדי. אבל שימח אותי עד מאד.

שתי הערות

0.
– הפסקה שהיתה כתובה כאן קודם בטאה היטב את רחשי ליבי, אבל היתה פוגענית מדי, כך אמרו לי אנשים שקרובים אלי ושאת דעתם אני מעריך. לכן הסרתי אותה. עמכם הסליחה –

1.
תני גולדשטיין פרסם הערב את הטור הזה בוואינט. אני נוטה לקבל חלק מהדברים שגולדשטיין כותב בטור שלו. למשל, ההתחלה שלו די מוצלחת, משום שהיא כניסה לפרספקטיבה היסטורית את תכנית ההאצה של האוצר (אני מוכן לשים כסף שהדבר היחידי שמוטי שרף עשה מאז שהוא נשכר על ידי משרד האוצר להיות יועץ אסטרטגי לעניין תקופת המשבר הוא לשנות את השם של התכנית מ-"תכנית החירום" ל-"תכנית ההאצה" רק בגלל שזה משדר אופטימיות. אמר, ולקח הביתה 50 אלף דולר, או השד יודע כמה משלמים לו). בהמשך הטור גולדשטיין מעיר שתי הערות. אביא אותן כאן, ואעיר הערות משלי.

להמשך קריאה