שחור לבן

יונתן שלח לי לינק לריכוז די מגניב של תמונות ישנות, בעיקר של כבישים, מכוניות, ושאר סוגי תשתיות. בקיצור, יודע יונתן לב בהמתו.

הנה למשל גשר מעריב (בתל אביב) במהלך הקמתו (1976):
גשר מעריב בהקמה

והנה מגדל שלום בבנייה (1964):
למעלה עוד יהיה לונה פארק

הנה מפרץ אילת כשהוא באמת היה גן עדן (1960):
כי עוד לא בנו את הטיילת והקניון

והנה הכניסה לירושלים (1969):
בנייני האומה כבר עומדים על תילם

למתקדמים: מאגר תמונות אדיר של מקומות רבים (קרא: קדושים) בארץ ישראל, עוד משלהי המאה ה-19. באדיבות שחר, נדמה לי.

מציצנות

ההשקה המחודשת של פיקסה זימנה איתה פיצ'ר חביב, שמאפשר לכל ארחי פרחי לראות בתצוגה מתחלפת תמונות אקראיות שהועלו לאחרונה לשירות אכסון האלבומים. (ומי שתוהה למה אני כותב כמו קוקסינל, יש לזה הסבר, אבל אני אחסוך אותו ממכם)

אני לא לגמרי משוכנע מה הסיבה, ולמרות שאני יודע שזה הולך להותיר רושם קצת מוזר, אני חייב להודות שאני נהנה לשבת ולבהות בתמונות האלה במשך דקות ארוכות. 

לא יודע למה. אולי זה בגלל שתמונות, במרבית המקרים, משקפות רגעים טובים בחיי אנשים, או לפחות מספיק חשובים כדי שמישהו יטרח להנציח אותם מתוך איזה רצון להעיף בהם מבט שני מתישהו ולהיזכר. אולי זה ההתענגות על הרגע של חלק מהמצולמים, או המבט ששמור לחבר קרוב, או בן משפחה, שמשום מה ניבט אלי. 

ובחלק מהמקרים  אתה בוחר להביט באלבום השלם, והתמונה לובשת לפתע משמעות אחרת. תמונה של זוג זועף יכולה להצטלם בארוחת ערב בין שני נאהבים שזה עתה רבו, או בין שני ידידי ילדות בפגישת מחזור בחלוף שנים רבות. כל שלב מוסיף עוד נדבך לסיפור. תמונה של חרדים מתפללים באלבום שמתוייג כ"פלסטין" בפרופיל של מטייל.

ולפעמים, זה סתם ילד סיני מצחיק.

תעיפו בזה מבט. זה כיף.

מוץ ותבן

ליאור שיתף ברידר את אחד הדברים הטובים שיצא לי לראות בזמן האחרון. אין הרבה אנשים מה שאני הולך להגיד עכשיו ידבר אליהם באופן עמוק, אבל הי, שיהיה:

כשאני כותב לעיתון אני לרוב כותב ארוך. הרבה מלים. הרבה תיאורים. הרבה מילות קישור. הרבה מיליות יחס. ככה אני, נעזר במלים רבות. לא יודע לשורר שירים. מוגבל.

העורכים שונאים אותי בגלל התכונה הזו, ובגלל תכונות נוספות. במקום ידיעה של 150 מלים, אני שולח להם 300 מלים, ותוקע אותם עם כאב ראש גדול. בעיה.

הלינק הבא, מציג בתהליך הפוך את מה שעובר על חלק גדול מהידיעות שאני שולח לעיתון. אם מבין קוראי "תחשוב טעים, יהיה טעים." מסתתר אומן פלאש או מחשבים או השד יודע איך קוראים לטכנולוגיה שבה עושים את הדברים האלה, הוא מוזמן לעשות את אותו הדבר רק בסדר הפוך, ואז זה יתאר במדויק את מה שעובר על הדברים שאני כותב.

בכל אופן, להנאתכם: יצירת המופת של ג'ו דייוויס.

למתקדמים: תמונות של ג'ו דייוויס. הוא מצלם כמו צלם בריטי אחר, מפורסם מאד, שאת תערוכתו ראיתי במוזיאון הריינה סופיה במדריד בשנת 2003. חבל שאני לא זוכר את שמו. זו היתה אחלה תערוכה.

גם אני אוהב את האחים עופר

קיבלתי את התכניה של הסינמטק לחודש ספטמבר. נרגש, כתמיד, נכנסתי לשירותים והתחלתי לדפדף.

והנה, כפי שכבר ידעתי מאינשהו, סרטו של מיקי רוזנטל, שיטת השקשוקה, יוקרן בסינמטק (ירושלים, ירושלים) ב-15/9.

אז דפדפתי להנאתי והגעתי לתאריך המדובר, וביקשתי לראות מה התקציר שכתב הסינמטק על הסרט.

והנה, הפתעה. אנשי הסינמטק, הידועים בכל החלד בכולם הפנומנלי לכתוב את התקצירים המהללים והפיוטיים ביותר אודות הסרטים המביכים ביותר, הסתפקו בתיאור הבא:

העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי יוצאים למסע המנסה לברר את יחסי ההון עם השלטון במדינת ישראל. הנוסע מתמקד בניסיון להבין "כיצד זורמים מיליארדים" מהכיס הציבורי אל משפחות האלפיון העליון. במהלך הצילומים נתקל רוזנטל בקשיים שמאלצים אותו להכריע בין מצפונו העיתונאי לבין הידיעה שהשלמת הסרט תפגע בהמשך הקריירה שלו. (91 דקות, עברית)
מובן מאליו שלסינמטק אין כל עמדה ביחס לאמיתות הטענות המועלות בסרט, וכי אין לראות בעצם הקרנת הסרט משום עמידה של הסינמטק מאחורי הנטען בו. יש להדגיש שהשיקול המדריך את הסינמטק בהחלטה להקרין את הסרט הוא שיקול קולנועי-אמנותי-ציבורי, ולא מידת האמת או אי האמת שבטענות המועלות בסרט.

(ההדגשה שלי, הכסת"ח במקור)

אהה.

גם אני פרסומת למי עדן

כמה תובנות למקום עלינו:

1.
חיי לא היו אותם חיים ללא האח הגדול.

2.
יוסי בובליל המלך.

3.
יותר מהכל, מזכירה לי האח הגדול שבת שמירות בבסיס ברמאללה. אתה תקוע עם מעט אנשים, כולם מעפנים, אין לך מה לדבר איתם, נגמרות לך הסיגריות בקצב, אתה מת ללכת, ואין מה לעשות.

4.
יוסי בובליל המלך. היום, כשהייתי אמור לעבוד, הקשבתי לו מדבר עם אשר על חרבונים. זו היתה פסגת יומי. להקשיב לבובליל מדבר על חרבונים. ופלוצים, גם. לא המצאתי, בחיי.

5.
אני חושב שהאח הגדול היא קלאסיקה בהתהוות. ניסוי סוציו-אנתרופו-וכו' מרתק. צריך לשים שלושה אנשים, במשמרות, שישבו על האינטרנט ויתמללו את מה שהולך לשם. לטובת הדורות הבאים, למען עתיד ילדינו, לשם חיסול הטרור.

5.5
המון תובנות היו שם במהלך היום. הם הכינו צהריים. הם דיברו על זה שאסור לשתות מים מהברז כי ההפקה הבטיחה להם אספקה שוטפת של מי עדן. הם דיברו על מי צריך לשטוף כלים. הם דיברו על אלוקים. ועל המדע. ועל ההתנתקות. ואז היו כמה שוטים של כסאות. סתם כסאות, בלי כלום. והיה גם דיון קצר על סיגריות. את זה לא ראיתי, את זה אני מנחש. וגם, וזה באמת היה רגע מרגש, קלטתי את רנין שוטפת אפרסק. או תפוח. אני לא בטוח.

5.75
ותהיתי – מה יקרה אם אחד המשתתפים יתחיל להגיד כל הזמן, באופן בלתי תלוי, "נביעות"? או, "מי עין גדי"? או, "סאן בנדטו"? מה יקרה אז? או נגיד – ערוץ 2 זה קקי. או, אני שונא את הוט. או, יגאל עמיר המלך. מה יקרה אז?

6.
תסלחו לי על הבוטות, אבל אם לצאת מנקודת הנחה שבשלב כלשהו – נניח, עוד יומיים – כולם יתחילו להזדיין עם כולם, הרי שאני מחכה לרגע שבובליל הגדול יזדיין עם הבת שלו. אני לא אומר את זה מתוך כוונה רעה. אולי הם יהיו שיכורים, אולי הוא יתבלבל במיטה. אבל דבר אחד אני יודע, ביום שאחרי, מהדורת החדשות של ערוץ 2 תקבל 100 אחוז רייטינג.

7.
צפייה נעימה.