1.
בעודי יושב ומקשיב לשרת החינוך, יולי תמיר, מדברת באיטיות מרובה על הרפורמות במערכת החינוך שתתתחזקנה ביתר שאת בשנת הלימודים הקרובה, העיר בציניות יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ מיכאל מלכיאור (עבודה), כי נערי האוצר בכלל לא משפיעים על אופייה של מערכת החינוך הישראלית. הואיל והיה לי קשה עד מאד להתרכז בדבריה של תמיר, התחלתי מהרהר בהערה הזו של מלכיאור.
2.
פעמים רבות שאלתי את עצמי מה מקומם כל כך בהתנהלות של אגף התקציבים של משרד האוצר שמצליח להשניא לחלוטין את אנשי האגף על סקטורים רבים כל כך באוכלוסיה. האם זו העובדה כי הכוח לשבת על הברז התקציבי ניתן בבלעדיות לקבוצה קטנה של אנשים? לא סביר, משום שאך טבעי הוא (למען הסר ספק: זוהי אמירה צינית) לרכז את הכוח בידי קבוצה קטנה ולא לרכזו בידי ערב רב של אנשים. זה קורה בכל מקום במשטר דמוקרטי: קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מצבור הקרקעות של המדינה (מינהל מקרקעי ישראל), קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מנגנון המיסוי, וכן הלאה והלאה והלאה. אז אולי זו העובדה שהם כולם מחזיקים באג'נדה כלכלית ניאו-ליברלית, כלומר ימנית, כלומר קפיטליסית חזירית, שמרגיזה כל כך הרבה אנשים? אבל קשה להאמין שזו הסיבה האמיתית, וזאת משני טעמים. ראשית, מותר להם להחזיק באג'נדה, כמו שלמשרד החינוך מותר להחזיק באג'נדה, וכך גם למשרד הרווחה, למשרד התשתיות וכו'. ואני לא מדבר על השרים, אני מדבר על הפקידות. בסופו של דבר מדובר באנשים, ואנשים הם לא טאבולה רסה. שנית, גם אנשים בעלי אג'נדה ניאו-ליברלית מתקוממים, לעיתים, אל מול ההתנהלות של אנשי אגף התקציבים בכל הנוגע לבניית התקציב ולבניית חוק ההסדרים. אז מה הבעיה?
3.
ואז חשבתי לתומי, שאולי התשובה טמונה בעצם הכינוי "נערי האוצר". מדוע לקרוא להם "נערי" ולא סתם "פקידי", "אנשי", "עובדי" וכולי? ייתכן שהתשובה לשאלה – מה מרגיז כל כך הרבה אנשים בהתנהלות נערי האוצר – היא בעצם – העובדה שהכוח מרוכז בידי קבוצה של נערים, קרי, אנשים צעירים, קרי, חסרי ניסיון, שמחליטים החלטות הרות גורל בעבור סקטורים שלמים באוכלוסיה, שאין להם היכרות של ממש איתם, ואין להם את הבגרות הנדרשת על מנת להיכנס לנעליהם של האנשים שאת גורלותיהם הם חורצים.
4.
עכשיו, אני יכול להבין איך זה מעצבן אנשים. זה בהחלט עשוי לעצבן. אחרי הכל, ככל שגילו של הפרחח שמחזיק בסמכות הבלעדית להחליט בעבורי מה טוב לי צעיר יותר, כך ההתקוממות תהיה גדולה יותר. כך למשל, ניתן להסביר מדוע לאורך ההיסטוריה עמים שונים העדיפו להעניק את סמכות השיפוט, אם לא את סמכות קבלת ההחלטות כולה, בידי זקני העם, זקני השבט, וכו'. נקודת המוצא היתה כי מדובר באנשים עם ניסיון חיים ארוך, שראו איזה דבר או שניים, ולכן יכולים לקבל החלטות מושכלות שתבאנה בחשבון את מגוון השיקולים ולא תסתפק בספקטרום שיקולים צר. אז כן, בהחלט יכול להיות שזה מה שמעצבן כל כך בנערי האוצר.
5.
אבל אז, תהיתי ביני לביני, מה מותר האדם מן הבהמה, ומה ההבדל בין נערי האוצר – שאינם נערים צעירים כל כך, למען האמת. טווח הגילאים באגף התקציבים נע בין 23 לבין 36, כאשר הגידול בסמכות שמחזיק "נער האוצר" נע בכיוון אחד עם העלייה בגילו – מה ההבדל ביניהם לבין "נערי הצבא"? מדוע איש לא קורא ללוחמי הסיירות, לאנשי הקומנדו, לפקידי המודיעין בקרייה, ולשאר מקבלי ההחלטות והאוחזים בנשק, "נערים"? הרי גיל הפרישה (הרשמי) בצה"ל נע בין 42 לבין 45. והלוחמים עצמם, המקבלים לעיתים החלטות הרות גורל באמת בשבבי זמן שאינם ארוכים מהרף עין, הם בני תשחורת, פוחזים צעירים שגילם אינו עולה על 21 לכל היותר! מדוע אין כאן התקוממות רבתי על כך שאחריות כבדה כל כך, והיא לכל הפחות כבדה כמו האחריות שמוטלת על "נערי האוצר", ניתנת בידי אנשים צעירים כל כך, רכים בשנים כל כך, שנפשם טרם עוצבה, שעולמם הערכי טרם מכיל תוכן של ממש ושיכולת קבלת ההחלטות של במקרים של חיים ומוות, יכולת העמידה שלהם בתפקיד שלמה, מוטלת בספק עז? מדוע?
6.
יש לי דיעה בנושא הזה, אבל אני מעדיף שלא להיכנס אליה בשלב זה. אני לא מעוניין לקטגר בנושא שירות החובה בצבא ההגנה והמשמעויות המוסריות של הנושא הזה, כשם שאיני מעוניין ללמד סניגוריה על אופיים של אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר. כל מה שברצוני היה הוא להצביע על העובדה שאין אנו יכולים לנהוג במוסר כפול בכל הנוגע לגילם של האנשים היושבים על הברזים התקציביים של ישראל, כל עוד אין אנו בוחנים באופן ביקורתי ומעמיק את המשמעות העמוקה של גיוס החובה של עוללים צעירים. ומשום שלעולם לא נערוך את הדיון הביקורתי הזה כמדינה, אולי משום שאין ברירה אחרת ואולי מסיבות אחרות, אין לנו מה להלין בינתיים.