מתקצבים ובוכים

1.
בעודי יושב ומקשיב לשרת החינוך, יולי תמיר, מדברת באיטיות מרובה על הרפורמות במערכת החינוך שתתתחזקנה ביתר שאת בשנת הלימודים הקרובה, העיר בציניות יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, ח"כ מיכאל מלכיאור (עבודה), כי נערי האוצר בכלל לא משפיעים על אופייה של מערכת החינוך הישראלית. הואיל והיה לי קשה עד מאד להתרכז בדבריה של תמיר, התחלתי מהרהר בהערה הזו של מלכיאור.

2.
פעמים רבות שאלתי את עצמי מה מקומם כל כך בהתנהלות של אגף התקציבים של משרד האוצר שמצליח להשניא לחלוטין את אנשי האגף על סקטורים רבים כל כך באוכלוסיה. האם זו העובדה כי הכוח לשבת על הברז התקציבי ניתן בבלעדיות לקבוצה קטנה של אנשים? לא סביר, משום שאך טבעי הוא (למען הסר ספק: זוהי אמירה צינית) לרכז את הכוח בידי קבוצה קטנה ולא לרכזו בידי ערב רב של אנשים. זה קורה בכל מקום במשטר דמוקרטי: קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מצבור הקרקעות של המדינה (מינהל מקרקעי ישראל), קבוצה קטנה של אנשים שולטת על מנגנון המיסוי, וכן הלאה והלאה והלאה. אז אולי זו העובדה שהם כולם מחזיקים באג'נדה כלכלית ניאו-ליברלית, כלומר ימנית, כלומר קפיטליסית חזירית, שמרגיזה כל כך הרבה אנשים? אבל קשה להאמין שזו הסיבה האמיתית, וזאת משני טעמים. ראשית, מותר להם להחזיק באג'נדה, כמו שלמשרד החינוך מותר להחזיק באג'נדה, וכך גם למשרד הרווחה, למשרד התשתיות וכו'. ואני לא מדבר על השרים, אני מדבר על הפקידות. בסופו של דבר מדובר באנשים, ואנשים הם לא טאבולה רסה. שנית, גם אנשים בעלי אג'נדה ניאו-ליברלית מתקוממים, לעיתים, אל מול ההתנהלות של אנשי אגף התקציבים בכל הנוגע לבניית התקציב ולבניית חוק ההסדרים. אז מה הבעיה?

3.
ואז חשבתי לתומי, שאולי התשובה טמונה בעצם הכינוי "נערי האוצר". מדוע לקרוא להם "נערי" ולא סתם "פקידי", "אנשי", "עובדי" וכולי? ייתכן שהתשובה לשאלה – מה מרגיז כל כך הרבה אנשים בהתנהלות נערי האוצר – היא בעצם – העובדה שהכוח מרוכז בידי קבוצה של נערים, קרי, אנשים צעירים, קרי, חסרי ניסיון, שמחליטים החלטות הרות גורל בעבור סקטורים שלמים באוכלוסיה, שאין להם היכרות של ממש איתם, ואין להם את הבגרות הנדרשת על מנת להיכנס לנעליהם של האנשים שאת גורלותיהם הם חורצים.

4.
עכשיו, אני יכול להבין איך זה מעצבן אנשים. זה בהחלט עשוי לעצבן. אחרי הכל, ככל שגילו של הפרחח שמחזיק בסמכות הבלעדית להחליט בעבורי מה טוב לי צעיר יותר, כך ההתקוממות תהיה גדולה יותר. כך למשל, ניתן להסביר מדוע לאורך ההיסטוריה עמים שונים העדיפו להעניק את סמכות השיפוט, אם לא את סמכות קבלת ההחלטות כולה, בידי זקני העם, זקני השבט, וכו'. נקודת המוצא היתה כי מדובר באנשים עם ניסיון חיים ארוך, שראו איזה דבר או שניים, ולכן יכולים לקבל החלטות מושכלות שתבאנה בחשבון את מגוון השיקולים ולא תסתפק בספקטרום שיקולים צר. אז כן, בהחלט יכול להיות שזה מה שמעצבן כל כך בנערי האוצר.

5.
אבל אז, תהיתי ביני לביני, מה מותר האדם מן הבהמה, ומה ההבדל בין נערי האוצר – שאינם נערים צעירים כל כך, למען האמת. טווח הגילאים באגף התקציבים נע בין 23 לבין 36, כאשר הגידול בסמכות שמחזיק "נער האוצר" נע בכיוון אחד עם העלייה בגילו – מה ההבדל ביניהם לבין "נערי הצבא"? מדוע איש לא קורא ללוחמי הסיירות, לאנשי הקומנדו, לפקידי המודיעין בקרייה, ולשאר מקבלי ההחלטות והאוחזים בנשק, "נערים"? הרי גיל הפרישה (הרשמי) בצה"ל נע בין 42 לבין 45. והלוחמים עצמם, המקבלים לעיתים החלטות הרות גורל באמת בשבבי זמן שאינם ארוכים מהרף עין, הם בני תשחורת, פוחזים צעירים שגילם אינו עולה על 21 לכל היותר! מדוע אין כאן התקוממות רבתי על כך שאחריות כבדה כל כך, והיא לכל הפחות כבדה כמו האחריות שמוטלת על "נערי האוצר", ניתנת בידי אנשים צעירים כל כך, רכים בשנים כל כך, שנפשם טרם עוצבה, שעולמם הערכי טרם מכיל תוכן של ממש ושיכולת קבלת ההחלטות של במקרים של חיים ומוות, יכולת העמידה שלהם בתפקיד שלמה, מוטלת בספק עז? מדוע?

6.
יש לי דיעה בנושא הזה, אבל אני מעדיף שלא להיכנס אליה בשלב זה. אני לא מעוניין לקטגר בנושא שירות החובה בצבא ההגנה והמשמעויות המוסריות של הנושא הזה, כשם שאיני מעוניין ללמד סניגוריה על אופיים של אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר. כל מה שברצוני היה הוא להצביע על העובדה שאין אנו יכולים לנהוג במוסר כפול בכל הנוגע לגילם של האנשים היושבים על הברזים התקציביים של ישראל, כל עוד אין אנו בוחנים באופן ביקורתי ומעמיק את המשמעות העמוקה של גיוס החובה של עוללים צעירים. ומשום שלעולם לא נערוך את הדיון הביקורתי הזה כמדינה, אולי משום שאין ברירה אחרת ואולי מסיבות אחרות, אין לנו מה להלין בינתיים.

הזקנה והקצפת

מעשה שהיה כך היה.

פסעתי לי מעדנות ברחובה הראשי של עיירת הקיט הגרמנית לינדאו, ולפתע חשקה נפשי בגלידה. והנה, מימין, הזדמן לי דוכן גלידה. נו, לא דוכן כי אם חנות. ובכן, נחפזתי לי אל הדוכן, כלומר אל החנות, וחיכיתי לתורי.
עת דמיינתי בתאווה כיצד אלקק בקרוב גלידת אוכמניות ושוקולד לבן, התבוננתי ברוב שימת לב בזקנה שעמדה לפני בתור. הזקנה הגישה למוכרת קערה ירוקה שהביא עימה מבעוד מועד, וביקשה ממנה משהו שלא הבנתי מה היה, כי השתיים דיברו גרמנית. המוכרת הצעירה נראתה מופתעת מבקשתה של הגרמניה. אף על פי כן נטלה היא את קערת החרס הירוקה ונעלמה בירכתי החנות.
כעבור כמה רגעים שבה המוכרת אל החזית, והגישה את הקערה אל הזקנה. הקערה, כך הופתעתי לראות, היתה מלאה מעל לגדותיה בקצפת לבנה וסמיכה.
אולם הזקנה לא שבעה נחת מפרי ידה של המוכרת. ביקשה היא ממנה שוב דבר מה, והנה שוב נעלמה לה המוכרת הצעירה בירכתיים, וכעבור רגע שבה. היא הגישה בפני הזקנה את הקערה, והפעם עם קצת פחות קצפת.
והנה, אורו פניה של הזקנה. היא פנתה אל ארנקה ושלפה ממנו אי אילו מטבעות ושטרות והניחה אותם על הדלפק.

ואז, או אז, שלפה הזקנה מאין שהוא שקית פלסטיק כחולה מבריקה, כזו שמקבלים אלו הקונים בשמים בחנויות הפרפומריה, וביקשה מן המוכרת שתשים את קערת הקצפת בשקית.

אותי זה מאד הצחיק. אחי, כשסיפרתי לו את הסיפור הזה, אמר שזה יכול היה להיות הרבה יותר מצחיק לו הזקנה היתה לוקחת מן המוכרת את קערת הקצפת, ותוקעת לה אותה בפרצוף.

השֵׂיבה

1.
כשנחתתי, היה כבר מאוחר מאד. בערך שלוש וחצי לפנות בוקר. גררתי את עצמי מהיציאה מן השרוול, דרך הפרוזדורים הארוכים, דרך ביקורת הגבולות המטופשת, בואכה מסועי הכבודה. מצאתי את המזוודה שלי במהירות מפתיעה, והסתלקתי משם. הייתי עייף מאד, טרוט. שרפו לי העיניים.

2.
בחוץ, חיכה לי אבא שלי. משום מה בחר להגיע. למרות שהיה לו ברור שאני לוקח מונית ומתחפף לירושלים. הגיע בכל זאת. מוזר אבא שלי.

3.
ברגע הראשון שראיתי אותו, אולי בגלל הערפול שאפף אותי בשל העייפות, הצלחתי להתמקד רק בזקן הגדול שעיטר את פניו. זקן לבן מנוקד בכתמים שחורים. זקן של זקנים. זקן שיבה. הדבר האוטומטי הבא שעשו שתי עיני, מיד אחרי שראו את הזקן, היה לחפש כיפה על ראשו. אבל לא, היא לא היתה שם. ירדו העיניים בחזרה אל הזקן. ואז, בעודי מתקרב אליו בצעדיו כבדים, כמו בהילוך איטי, מבחין כיצד חיוך נפרש על פניו, ניסה המוח להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי עם זקן.

4.
הפעם האחרונה, נדמה לי, היתה כשהייתי לא יותר מבן ארבע. אני חושב שאחי הקטן אפילו עוד לא היה בסביבה. בתמונה אחת מהתקופה ההיא שחקוקה במרתפי זכרוני, והיא זו שצפה במוחי אתמול, אני נמצא בדירתם של סבא וסבתא שלי ברחוב דגל ראובן בפתח תקווה. השעה היא שעת ערב, אין לי מושג איפה אמא שלי נמצאת, ופתאום אבא שלי מגיע. לבוש במדי ב', סוחב קיטבג ישן, הנשק כרוך על כתפו, והוא גבוה, ומעוטר בזקן שחור, מנוקד בכתמים לבנים חרישיים. היה לו ריח של אבא שחוזר מהמילואים, שזה ריח שאין במציאות אבל יש בסיפורים של סופרי ארץ ישראל הישנה, שמרוב שקראת אותם הם מתערבבים עם הזכרונות שלך ומשתלטים עליהם. סביר יותר שהיה לו ריח של זיעת גוף, ואולי בעצם זה אותו הדבר.
אני רצתי אליו, והוא חיבק אותו ונשא אותי על כפיים. לא ראיתי אותו מעולם עם זקן לפני כן, ומבחינתי זה היה כמו אבא חדש. ואולי זה מה שהייתי צריך, אבל מעולם לא קיבלתי. המבט בעיניו היה מבט אוהב, אבל מבט מבולבל, מפוחד מעט. של מי שטרם הבין שהוא אבא, של מי שהיה רוצה שמישהו יעזור לו עם זה קצת. עם כל זה.
אני לא זוכר שמאז ראיתי אותו עם זקן, למרות שלבטח ראיתי. בטח אחרי שאמא שלו, סבתא שלי, נפטרה. אבל אני לא מצליח להיזכר. רק התמונה ההיא, הישנה, מגובה עיניו של ילד בן ארבע, חקוקה אצלי בראש

5.
אבל אתמול העיניים של אבא שלי, המחייכות, העייפות, המימיות, כבר סיפרו סיפור אחר לגמרי. הן כבו ונדלקו לסירוגין. וברגעים היחידים שהצלחתי לראות בהן את אבא שלי, מבטו אמר טירוף. טירוף שמהול בשלווה גדולה, כמו נרקוטית. שלווה של אחד שמצא, טירוף של אחד שמצא תשובה.

השִׁיבה

1.
עכשיו חצות וחצי, או אחת וחצי, או השד יודע באיזה קו זמן אני. אני כותב מתוך עייפות גדולה, בגובה של 11 ק"מ. אני כותב פשוט משום שאחרת אשכח את כל הדברים המצחיקים שקרו לי בשעה ומשהו האחרונות.

2.
לא לגמרי ברור לי איך כל זה קרה. אולי זה כפיצוי על העובדה שנאלצתי למרוח את היום בארבע שעות קרירות ומשמימות בתחנת הרכבת של לינדאו ובחמש שעות מייגעות נוספות בשדה התעופה של ציריך. אולי זה משום שמלך מלכי המלכים הבין סוף סוך שאני ראוי ליותר ממה שאני מקבל בדרך כלל. ואולי זה פשוט מפני שמחר אני הולך להידרס בידי משאית זבל חונה. כך או כך, כשהגיע תורי בצ'ק אין של סוויס אייר, התברר כי אין מקום בשבילי במחלקת תיירים. מה עושים? שאלתי את דיילת הקרקע הבלונדינית. היא התבוננה בחליפה שלבשתי (רק משום שלא הצלחתי לקפל אותה כמו שצריך לתוך המזוודה מבלי שתתקמט כהוגן), וכהרף עין קיבלה החלטה מרשימה בקור רוח מרשים לא פחות: אני משדרגת אותך למחלקת עסקים.

3.
עכשיו, לא יודע מה אתכם, אבל התחת הצחור שלי מעולם לא עזב את תחומי מחלקת התיירים. אפילו לא בדרך לשירותים, אפילו לא בטעות. הפעמים היחידות בהן הצלחתי לראות משהו מהמחלקה הרחוקה הזו, שנמצאת מעברי להרי הדמיון, היה תמיד בדרך פנימה, אל בטן המטוס, או בדרך החוצה, אל הישועה. ותמיד זה היה מלווה באנחות יאוש מהולות בקנאה.
ובכן חברים, מה אומר ומה אדבר. בח נשבעתי, לעולם לא אשוב לטוס במחלקת תיירים. לא מחלקת תיירים צריך לקרוא לה, אלא מחלקת הרגילים. כן כן, הרגילים. פשוטי העם הדחוסים זה בצד זה משל היו סרדינטות בדרך לקופסת הפח. הו לא. זהו זה. מרגע שטעמתי את פרי הדעת וראיתי כי טוב וטעים, אני לא חוזר לתופת הצפופה הזו. עכשיו רק צריך למצוא לי ספונסר.

4.
בשביל לתת לכם טעימה קלושה מעולם הסיפוקים המעלף שמציעה מחלקת העסקים, או כמו שאנחנו קוראים לה אצלנו, הביזנס קלאס, נתחיל בהתחלה. ראשית, אנחנו מדברים על שני כסאות בכל שורה. שניים, כל אחד מספיק גדול בשביל תחת וחצי, עם מרווח רגליים של שני מטר. אני לא ממציא, זה כתוב בברושור. איך שהתיישבתי, באה הדיילת ולקחה את הז'אקט שלי, שמה אותו על קולב שהיא שלפה מתחת למושב, והלכה לשים אותו בארון. הו, חשבתי לעצמי, רק חבל שהשארתי שם את הדרכון. כמה דקות לאחר מכן, הגיעה דיילת אחרת, חיננית לא פחות מקודמתה, והציע לי מבחר משקאות – שמפניה, תפוזים או מים. הלכתי על התפוזים. שכני לשורה לקח שמפניה. ומים. ותפוזים. בחיי.
בזמן שחיכינו להמראה, שמחתי לגלות שהכיסא שלי מתכוונן לאלף כיוונים, בשלושה סוגי צלילים שונים, תוך כדי שהוא גולש ברכות מפנקת עד כדי הגעה לזווית האופטימלית ביותר בשביל לשחרר נפיחה, עליה הצוות מוחא לך כפיים באדיבות, או לחילופין בשביל לאפשר לך לשקוע בשנת ישרים בתוך שלוש שניות וארבעים מאיות השניה. ככה זה אצל השווייצרים, הכל מדוד בול. בדיוק שתי עשיריות לפני שנכנסתי לפוזיציית השינה – אנחנו מדברים כאן על שינה ממש, כמו במיטה, עם כרית נורמלית, ושמיכת צמר חמימה – הגיע רב הדיילים והגיש לי ולשכני תפריט. מזל שלא הספקתי להירדם. שתי דקות לאחר מכן, הוא חזר, והחל לעבור בין הנוסעים, אחד אחד, ולהניח מעדנות על ירכיהם מגשים גדולים, ועליהם לפרוס מפות לבנות. כן, לבנות. מכותנה מאה אחוז. לא מיובאת, הום מייד. כותנה. יפה. עכשיו אקריא לכם מן התפריט:

מנה ראשונה – סלט העונה מוגש עם חומץ בלסמי, לחמניה טריה ושלושה סוגי גבינות.
מנה עיקרית – אומצת בקר מוגשת עם תפוחי אדמה צלויים ותערובת של ארטישוק, עלי סלק ועגבניות מיובשות בשמש צלויים קלות
או
פילה דג פנגאסיוס ברוטב קארי עם תרמילי אפונת שלג, עגבניות שרי ואורז יסמין
או
ניוקי סולת על מצע של כרישה מוקצפת עם אמרטי וקונפי משמשים
ולקינוח – מוס יוגורט אפרסקים עם קרם בטעם מיפל
ובל נשכח את התה. והיין האדום. והלבן. הקולה עם הלימון.

אני הלכתי על המנה הצמחונית. כן, הייתי אמור לקחת את הסטייק. אבל הי, גם היה מאוחר נורא, וחוצמזה שאיך שראיתי את הקונפי משמשים, ידעתי שמישהו מנסה להגיד לי פה משהו.
בתום הארוחה, אגב, ספרתי לא פחות מחמש כוסות שונות על מגשו של שכני לשורה. אחת מהן היתה ריקה. מי יודע, אולי הוא אספן.

אחרי שפינו לי את המגש, כבר חשבתי לקום, להוציא את הלפטופ ולכתוב את הרשימה הזו, אבל רב הדיילים הקדים אותי שוב, החמוד, ובא עד אלי להביא לי פרלין שוקולד קפה לסיום. קפה. פרלין.

חי חי חי. תודה לך מר יוסל'ה קמינסקי שבחרת לתפוס את מקומי במחלקת התיירים. אני מקווה שאתה נהנה לך שם, מכווץ. אני מודה לך בשם הגזע הפרובוסלבי כולו. נעמת לנו מאד.

4.5
אגב, אתם מכירים את האנימציה הזו שמציגה את ההתקדמות של המטוס תוך כדי הטיסה? זו שמראה לך גם את הטמפרטורה בחוץ, אם חשבת לצאת להתאוורר לרגע. אז דעו לכם, שבמחלקת עסקים, אפילו האנימציה הזו משודרגת. לא עוד ציורים עלובים של מטוס בדו מימד. אצלנו בביזנס משקיעים בהפקה. אנחנו מדברים כאן על אנימציית מחשב בתלת מימד, על זוויות משתנות, על תצלומי לווין, על סימולציות מהחלל החיצון, על מצלמות שמותקנות בגחון המטוס ומשדרות בזמן אמת. שככה יהיה לי טוב, הכל אמת.

5.
בעוד כמה דקות, רגע לפני שאשכב לישון על המיטה קינג סייז המעופפת שלי, אחשוב לעצמי שאם אקרא לרב הדיילים ואבקש ממנו יפה, ואפילו אם אבקש לא יפה, אפילו אם אגער בו על השירות הגרוע, סיכוי סביר שהוא יסכים לעשות לי נעים באשכים ולשיר לי שירי ערש בוואריים עד שאירדם.

5.5
השמועות מספרות, אגב, שזה מה שעושים במחלקה ראשונה. ומיד אחר כך, כששמורות העיניים ממש מאיימות לכבות את עולמך עליך, גמדים קטנים רצים במעברים, תופסים את מקומם בין הכסא שלך לבין הכסא שלפניך, רוכנים על ברכיהם ומתכופפים, כדי שתוכל להניח על גבם את הרגליים.

6.
לילה טוב.

נ.ב
כי אי אפשר בלי טרוניה – איך זה שמכל הביזנס, דווקא אני נתקעתי ליד זה שחייב להדליק את הפנס האישי שלו ולקרוא מגזין באמצע הלילה בזמן שכל המחלקה שרויה באפלת שינה ברוכה וגם לשמוע שירים מרגיזים של ג'אנט ג'קסון באזניות בווליום 11. הא?

אאוף דה פלאצה.

יש אנשים שהחיים שלהם משמש. ויש אנשים שהחיים שלהם קונפיטורת משמשים חמה שזה עתה נרקחה ממשמשים מובחרים שגודלו בלטיפות בתולות צחורות עור. כאלה הם תושבי היישובים הזעירים המנקדים את שולי אגם קונסטנץ, התופר את הגבול בין גרמניה, שוויץ ואוסטריה.

החדר שלי נמצא בקומה החמישית של פנסיון גרמני קטן בעיירה לינדאו, שעל אי קטנטן בלב האגם. חדר זעיר, לא יותר משניים על שניים וחצי. התקרה מלוכסנת. תחושות מוכרות אך עמומות לחלוטין, של זרות נפלאה, של אי-מוכרות, של אי ידיעת העולם כי אתה חי, התחילו להציף אותי מרגע שהגעתי אל החדר. שוב, כמו בחלקו האחרון של הטיול באירופה של לפני חמש שנים, אני לבד בעיקר זרה, במדינה זרה, מוקף בליל שפות זרות שאיני מבין. כמה זה נפלא.

זוהי הדרך היחידה שאני מכיר לחזור ולחוות, ולו במעט, את רגעי הינקות המופלאים. בהם בהינו בעולם בסימן שאלה, ולא הבנו כלום, ואיש לא הבין אותנו. כמו אז, כך עתה, אני משייט ברחובות הקטנים, המרוצפים, ולא מבין דבר.

הבלוג הזה מתחיל מחדש. כפי שאתם רואים, חבלי הלידה טרם הוסרו. חשבתי להשיק את הבלוג רק אחרי שהתבנית תהיה מסודרת עד סופה, ומגוירת למשעי, וכו' וכו'. אבל הניתוק הזה בארצות ניכר עשה לי חשק לכתוב, אז לא התאפקתי. עם הזמן אשדרג כאן קצת, בעזרתם של אנשים אדיבים.

מה הולך להיות כאן? לא לגמרי יודע. יהיה אחרת מהבלוג הישן, זה די ברור, וניכר מהעובדה שאני חותם כאן בשמי, מפרסם את תמונתי, וחושף את ערוותי. מטבע הדברים, יהיה כאן קצת יותר מצונזר. אבל ימים יגידו. אחי הקטן ליאור, הידוע בכינויו המהפכני, אחקטן, אמור לכתוב כאן איתי. אבל הוא עצלן, ולכן אני מאמין שהוא יסתפק בלפרסם פוסטים חסרי מלים שיחשפו בפני הציבור הרחב שטויות במיץ שהוא מאתר ברחבי האינטרנט משל היו גרעינים מיובשים של משמש.

מקומה של לוטה בערפל, שאם תרצה תעבור להשתמש בשמה האמיתי, מובטח לה גם כאן, באם תרצה בכך. אני רוצה, בכל אופן.

עם הזמן, כך אני מקווה, יצטרפו כותבים נוספים. אני מנסה לשכנע את פוזי שתכתוב גם היא, אבל היא זקוקה לעידוד ציבורי בשביל שתבין שכדאי שתכתוב את מה שיש לה להגיד. מלבדה, גם מיכל פ"פ הבטיחה שתכתוב, וכעת הבטחתה עומדת למבחן. כותבים נוספים שמעוניינים להצטרף, בין אם באורח קבע ובין אם כאורחים לרגע, מוזמנים לכתוב אלי (למעלה יש טופס יצירת קשר).

וכרגיל, אתם מוזמנים להירשם לעדכונים במייל (יש לינק למעלה, למרות שכרגע הוא מופיע תחת כותרת מאד לא ברורה באנגלית, אבל אני עובד על לסדר גם את זה), להירשם לעדכונים דרך רסס, ובעיקר להמשיך ולהגיב.

קריאה נעימה. אני הולך לאכול ארוחת ערב עם זוכי פרס נובל לכלכלה. איזה מזניב אני, שחבל.

פירטיש.

נ.ב

הפוסט הזה נראה כאילו הוא נכתב על ידי אחי, אבל לא היא. כאמור, חבלי לידה. אני מקווה שאצליח לסדר את זה בהקדם.
סידרתי את זה, אבל בצורה מטומטמת להפליא. עכשיו יש לי שני יוזרים – אחד לניהול הבלוג, ושני לכתיבה. אם למישהו יש רעיון איך מסדרים את זה, אני אשמח לדעת.
כוס אומו, לא הצלחתי לסדר את זה.