בשביל לפתור את הבעיות של רשות השידור צריך לסגור אותה ולפתוח אותה מחדש. הקלידו את המשפט הזה בגוגל וראו מה קורה. בפעם האחרונה מצאתי 15 אלף תוצאות למשפט הזה. כרגע בראש הרשימה מככבת חברת הכנסת יוליה שמאלוב ברקוביץ, עד שיבוא מישהו אחר שיתמוך ברעיון.
עכשיו מחקו את המלים "רשות השידור" ובמקומן בדקו כמה פעמים אמרו את המשפט הזה על הכדורגל הישראלי. ועל רכבת ישראל. ועל חברת החשמל. ועל הכנסת. ועל הצבא. ועל שוק העבודה הישראלי. בכלל, המשפט הזה כל כך מוצלח, הנוסחה הזו כה מנצחת, שאפשר בקלות לומר אותה גם על מערכת החינוך, על מערכת הבריאות, על קליטת העלייה, על התחבורה הציבורית, על היישובים הנחשלים בפריפריה, על הביטוח הלאומי, על שוק ההון, על גופי הפנסיה, על השסעים בחברה הישראלית, אפילו על הסכסוך.
בעצם, אם נסכים להודות, רבים מאיתנו מסתובבים כבר זמן רב מדי עם איזו תחושה כללית לא נוחה של "הדרך היחידה לפתור את העסק הזה הוא לסגור ולפתוח מחדש". אלה האנשים שגדשו את הרחובות בקיץ האחרון, וממשיכים לעשות זאת מאז.
הריסטארט הוא הפתרון היחידי. כמו הטכנאי שמספר לך באדיבות שאחרי שבדקת שהכבל מחובר, ושההגדרות מכוילות ושהנוריות מהבהבהות ובכל זאת האינטרנט קרס, הפתרון היחידי הוא לנתק את הראוטר מהזרם, לחכות 30 שניות ולחבר מחדש.
הריסטארט הוא קסם שאין מי שיודע מה פשרו. כיצד זה ניתוק זרם, המתנה של 30 שניות ואז חיבור מחדש מצליחים להפיח חיים חדשים במה שעד לרגע היה גוש אלקטרוני על סף קריסה. מה יש בניתוק הזה, בהמתנה ובחיבור מחדש שמצליחים להחיות תהליכים שכבר היה נדמה שלא יצליחו להסתדר שוב מחדש בסדר הנכון. מה יודעים האלקטרונים והפרוטונים על האפס, הרווח והאחד שהופכים אותם לנוסחה המודרנית, הטהורה, של האלכימאות.
הריסטארט יהיה הדאוס אקס מכינה שלנו. אין לנו זולתו פתרון טוב יותר. כל דרך אחרת לתיקון המצב הסתיימה עד כה ברפורמה, שהובילה לעוד רפורמה, שיחדיו חוללו עוד רפורמה. חיינו הפכו לחוק הסדרים אין סופי. לכן מוטב כבר להודות שמאסנו ברפורמות, קצנו בתוכניות, נשבר לנו מהוועדות. כל השרטוטים היפים על הלוחות המחיקים כבר לא עובדים. הפלונטר שקרוי מדינת ישראל והחברה הישראלית כבר מסובכים ומסואבים מדי.
אנחנו רוצים ריסטארט. אנחנו רוצים לנתק מהזרם, להחזיק את האוויר בריאות למשך 30 שניות, ולחזור לנשום מחדש. לגלות איך נראים החיים עם מערכת בריאות בריאה, שמאפשרת לקבוע תור לבדיקה בפרק זמן סביר במקום לשלם אלפי שקלים באופן פרטי ולהגיע לתור למחרת; עם מערכת חינוך נאותה, שמקנה ערכים של קידמה ומחנכת לביקורתיות ולעצמאות מחשבתית במקום להיכנע לאנג'דות חינוכיות ופוליטיות שמתחלפות ברגע, שמכבדת את מוריה ואת תלמידיה; עם כדורגל נורמלי, עם שחקנים שיודעים לרוץ ולמסור, בלי עסקנים, עם קהל שאוהב לבוא למגרשים ולא פוחד לגמור את היום באיכילוב; עם מערכת פוליטית מתקדמת, שמקדשת את האינטרס הציבורי ואת האינטליגנציה ואת הדמוקרטיה, במקום חבורת העלובים, הנרפים, והמורמים מעם שקוראים לעצמם נבחרי העם; עם ביטוח לאומי שמעניק רשת ביטחון סוציאלית אמיתית למי שהכי נזקקים לה מבלי להעביר אותם מדורי ייסורים של הוכחות ומבחנים רק בשביל לזכותם בפרוטות עלובות; עם מערכת פנסיה יצירתית שיודעת לאפשר לכל אחד ליהנות כמו שצריך מפירות עמלו במקום לשרוד על פנסיה מצומקת; עם תחבורה ציבורית יעילה שמגיעה מכל מקום לכל מקום בפרק זמן סביר במקום לשלם 75 שקל על הזכות לנסוע כמו בן אדם בנתיב המהיר בכניסה למטרופולין החשוב במדינה בשביל לא לעמוד בפקקים; עם שוק הון שיודע לקחת חסכונות של אנשים ולבנות מהם אימפריות עסקיות שמעסיקות אלפי עובדים, מפרנסות משפחות ומעלות את רמת החיים במקום לחלוב את המשקיעים על מנת לשלם משכורות עתק לבכירים.
ואפילו עם שידור ציבורי תקין, נקי מהשפעות פוליטיות וכזה שנותן תמורה בעד האגרה. לא עוד ארץ נהדרת, תנו לנו רק ניקוי ראש.
צדק חברתי עם קריצה
היום בבוקר התפרסם טקסט שלי בעיתון על איך המכרז החדש של משרד החינוך להעסקת מורי הקבלן הוא רק מראית עין של צדק חברתי, אבל למעשה אותה שיטה ישנה מבית מדרשו של משרד האוצר: את השירותים שהמדינה אמורה להעניק צריך להעביר לקבלנים פרטיים, ולשלם להם מעט ככל האפשר. אני שם כאן את הגרסה הגולמית. הגרסה הערוכה, כפי שהופיעה בעיתון, נמצאת כאן. קריאה מהנה
====
0.
בעוד כשלושה שבועות, ב-20 במאי עד השעה 11:00, שיטת תקצוב סדרי העדיפויות של הממשלה תעמוד בפני מבחן מעשי. הרחק מהזרקור התקשורתי, שליחים שונים יגיעו אל תיבת המכרזים של משרד החינוך בבית מחניים ברחוב שבטי ישראל 34 בירושלים, וישלשלו לתוכן כמה מעטפות חומות חתומות.
אבל, אם במקרה אף שליח לא יגיע, ואף מעטפה חומה לא תתקבל, אפשר יהיה לדעת מיד האם משרדי הממשלה – החינוך והאוצר במקרה זה – הצליחו לפגוע פגיעה נוספת בשירותים החברתיים שהמדינה אמורה להעניק לתושבים, או שמא התגלה סדק ראשון בשיטה. שפני הניסוי התורנים יהיו מורי הקבלן של ישראל, שיגלו האם הקבלן שאמור להפעיל אותם החליט לשחק לפי הכללים, או לשבור אותם.
1.
מורי הקבלן, שבאוקטובר 2011 יצאו למאבק ציבורי על תנאי ההעסקה והשכר שלהם, הם המורים המלמדים במסגרת תוכנית היל"ה. מאז שנת 2000 התוכנית מעניקה מסגרת חינוכית לנוער מנותק ב-160 יישובים בארץ. אלה ילדים בגילי 14-18 שמערכת החינוך לא יודעת להתמודד איתם, איבדה אותם, הרימה לגביהם ידיים. 5,500 תלמידים תלמידים שאין להם שום מוצא אחר מלבד הרחוב. התקציב השנתי הכולל של התוכנית הוא כ-70 מיליון שקל לפי פרסומים בנושא (משרד החינוך סירבו לנקוב במספר המדויק). לשם השוואה, תקציב משרד החינוך כולו ב-2011 עמד על 36 מיליארד שקל. תוכנית היל"ה היא טיפה בים התקציבי.
עובדי התוכנית, 1,600 במספר, רובם מורים ומורות, הם עובדי קבלן. במכרז הקודם של משרד החינוך, משנת 2009, זכתה החברה למתנ"סים, שמעסיקה את המורים בהעסקה קבלנית. בעבר הפעילה את התוכנית רשת אורט.
לפני ארבעה שבועות משרד החינוך פרסם מכרז חדש להפעלת התוכנית, לתקופה של שנה עם אפשרות להארכה של 4 שנים נוספות. והנה, בעקבות המאבק של מורי הקבלן, המכרז החדש שונה בתכלית מהמכרזים הקודמים. במידה רבה, הוא מדגים פעם נוספת, שהישגים תקציביים משיגים כאן רק בכוח, רק לאחר מאבק.
להבדיל ממכרזים קודמים, במכרז החדש המורים יזכו לראשונה למשכורת גלובלית עבור 12 חודשי עבודה, כמו מורים רגילים שמועסקים ישירות על ידי משרד החינוך. כמו כן, הקבלן יחויב להעניק להם קרן השתלמות, לשלם להם החזר נסיעות, ולהעיק תנאים סוציאליים נוספים. במובן זה, מדובר בשיפור תעסוקתי עצום.
2.
עד כאן נדמה שמדובר בסיפור סינדרלה. המורים עבדו בתנאים לא תנאים, יצאו למאבק וניצחו את השיטה – המדינה פרסמה מכרז שמבוסס על שיטה חדשה לגמרי.
אבל הסיפור לא מסתיים כאן. שכן בדיקה מעמיקה של המכרז מגלה שהדבר היחידי שהשתנה בשיטה הוא מראית העין. כלומר, משרדי החינוך והאוצר רוצים להצטייר כחברתיים, ולכן הם משפרים משמעותית את שיטת ההעסקה של המורים ואת תנאי ההעסקה שלהם. אבל לשיפור הזה אמורה להיות עלות תקציבית שהמדינה תצטרך לשלם. כאן בדיוק מגיע התרגיל, כאן בדיוק חוזרת השיטה הישנה: התעריף לשעת עבודה של מורה שהמדינה מוכנה לשלם כמעט זהה לחלוטין לתעריפים שהיא קבעה במכרז הקודם.
לדוגמא, מורה עם תואר ראשון וותק של עד שלוש שנים יקבל משכורת חודשית של 4,385 שקל (לא כולל החזר הוצאות טלפון, דמי הבראה, הפרשה לקרן השתלמות ולקופת גמל). הואיל ומשרה מלאה של מורה מוגדרת 96 שעות חודשיות, המשמעות היא התעריף לשעה של מורה כזה עומד על 46 שקלים. במכרז הישן, מורה עם תואר ראשון וותק של עד 5 שנים קיבל 50 שקל לשעה. כך שלמעשה, במכרז החדש יש ירידה של 4 שקלים לשעה.
גם עבור מורים עם ותק ארוך יותר התשלום לשעה נשאר פחות או יותר אותו הדבר כמו במכרז הקודם. כך מורה עם תואר ראשון וותק של 13-20 שנה יקבל 6,657 שקל בחודש שהם 69 שקל לשעה. במכרז הקודם, מורה זהה היה מקבל 70 שקל לשעה. שקל יותר לכל שעה.
לכן, בזמן שתנאי ההעסקה השתפרו, תנאי השכר נשארו כמעט זהים. המשמעות: המדינה משפרת את תנאי המורים, אבל לא מוכנה לשלם על כך. המדינה מצפה, אולי, שהקבלן יספוג את ההפסדים.
ואכן, יש רק שלוש אפשרויות שבהן המתמטיקה הזו מסתדרת: או שהקבלן שייגש למכרז ייקח על עצמו את ההפסדים – אפשרות לא סבירה – או שתהיה פגיעה באיכות השירות שניתן לתלמידים או שתהיה פגיעה תעסוקתית במורים (למשל, על ידי העסקת כמות קטנה של מורים או כמות גדולה במשרות חלקיות בלבד). זה התרגיל של האוצר: להצטייר כחברתי, אבל לא לשלם.
מלבד זה, גם במכרז החדש ישנם סעיפים רבים בתנאי ההעסקה שהמורים עדיין מתקוממים עליהם: הגדרה ששליש מהמשרה לפחות תוגדר על בסיס שעות שהתשלום עליהן יתבצע רק אם הן נעשו בפועל, או חוסר הבטחה לרציפות תעסוקתית משנה לשנה.
3.
זו לא הפעם הראשונה שבה משרדי הממשלה, ובפרט משרד האוצר, מפעילים את השיטה הזו – לקבוע תעריף כה נמוך במכרז של שירות לציבור שלא מאפשר איכות מספקת. רק שבפעם האחרונה שזה קרה – במכרז למתן שירות סיעודי לקשישים – האוצר מצא את עצמו חוזר עם הזנב בין הרגליים לשולחן השרטוטים.
זה קרה במאי 2011. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי תעריפי האשפוז הסיעודי במכרז שפרסמה המדינה ב-2007 היו נמוכים מדי מכדי "לאפשר קיום בכבוד לקשישים בבתי אבות סיעודיים" ולקו ב"חוסר סבירות קיצוני". זאת בעקבות עתירה של קבוצה גדולה של בתי חולים סיעודיים שזכו במכרז אבל טענו שהם אינם יכולים להעניק שירות ראוי במחיר שקבע האוצר.
במשך שנים, בדיונים בכנסת ובבית המשפט, טען האוצר כי התעריף סביר, אך סירב להציג בפני בית המשפט את שיטת החישוב. רק לאחר שאולץ לעשות כן התברר כי התחשיב הראשון היה שגוי והתבסס על מחירים ישנים. כעת, כשנה לאחר פסיקת בית המשפט, ולמרות שהמדינה ערערה על ההחלטה, התפרסם מכרז חדש לאשפוז הסיעודי. הפעם, ראו איזה פלא, התעריף שקבעה המדינה היה גבוה ביותר מ-10% מהתעריף במכרז הישן. גם במקרה של האשפוז הסיעודי, רק הפעלת כוח מאסיבית – דרך בית המשפט – הצליחה לכופף את השיטה.
4.
כמו במקרה של האשפוז הסיעודי, גם המקרה של מכרז מורי הקבלן מהווה שעת מבחן לשיטת תקצוב סדרי העדיפויות. שכן המדינה רשאית להפריט שירותים שהיא אמורה לספק לתושבים, אבל אסור לה לפגוע באיכות השירותים האלה רק בשביל לחסוך כסף.
הואיל והמחיר שהגופים שייגשו למכרז יהווה 60% מהשיקולים של המדינה בעת בחירת הזכיין, לתעריף לשעת עבודה של מורה יש משקל מכריע. זה נכון שהמדינה אינה חייבת לבחור את ההצעה הזולה ביותר, אבל זו אפשרות תיאורטית להפליא. המדינה מעוניינת לשלם כמה שפחות עבור השירות. לכן לגופים שייגשו למכרז יש תמריץ להגיש את ההצעה הזולה ביותר, קרי, לנקוב בדיוק בתעריפים שהמדינה מציינת במכרז, שזהים לתעריפים במכרז הקודם.
בפני החברה למתנ"סים, ובפני כל גוף אחר שיירצה לגשת למכרז, קיימת אפשרות נוספת. לכופף את השיטה. באמצעות עתירה לבית המשפט או באמצעות אמצעי לחץ אחרים, החברה למתנ"סים יכולה להחליט שהתעריף שקבעה המדינה אינו מספיק בשביל להעניק למורים את תנאי ההעסקה הנאותים וגם לשמור במקביל על איכות השירות מבלי לפגוע בתלמידים.
למשל, החברה למתנ"סים יכולה להחליט לא לגשת למכרז בכלל. ואמנם, האחראית על תוכנית היל"ה בחברה למתנ"סים ליאורה שני אמרה ל"כלכליסט" כי החברה עדיין לומדת את פרטי המכרז ולא ברור אם תיגש אליו. מקור אחר בחברה ציין כי הסוגיה העיקרית אותה החברה בוחנת היא כיצד ניתן לעמוד בתנאי ההעסקה החדשים בכפוף לתעריפים הישנים.
אם לא ייגש למכרז שום גוף אחר, ולא יהיה מי שייתן את השירות לנוער המנותק, אולי משרדי החינוך והאוצר ייאלצו להבין שאין מנוס מלשלם עוד קצת כסף. אחרת, שומו שמים, המדינה עוד תיאלץ לספק את השירות הזה בעצמה.
5.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "המכרז שהחדש להעסקת מורי היל"ה גובש במטרה ברורה לשיפור תנאי ההעסקה והשכר של המועסקים במסגרתו. בין התנאים החדשים: הרוב המוחלט של המורים יועסקו בהעסקה משרתית שיש בה הגנה על שכרם וזכויותיהם, וכן הם יקבלו תוספות כגון קרן השתלמות, החזר הוצאות נסיעה וחופשות. תוספות אלה לא ניתנו במסגרת המכרז הקודם". עוד נמסר מן המשרד כי משום שמדובר בהליך מכרזי תלוי ועומד לא ניתן להשיב על נושא התמחור ושעות הלמידה מעבר לאמור לעיל.
משל מטודיקיס
הנה מה ששלחה לי עכשיו חברה יקרה:
סאביאס מטודיקיס, יווני בן 44, התאבד היום בגלל המשבר הכלכלי (בתחילת החודש התאבד מול הפרלמנט היווני רוקח קשיש שלא נשאר לו כלום מהפנסיה).
הוא היה מהלוחמים הגדולים במדיניות הצנע, זה מה שהוא כתב ב-2008 (תרגום חופשי, מהיר ולא מוקפד מספרדית):
"אלימות זה לעבוד 40 שנה בשביל שכר זעום ולא לדעת אם באמת תזכה לראות קצבת זקנה
אלימות היא האג"ח הממשלתיות, הפנסיות שנשדדו, ההונאות בבורסה
אלימות היא המחויבות לקחת משכנתא ולשלם עליה ריבית כאילו היתה זהב
אלימות היא זכותו של המנהל לפטר בכל רגע שיחפוץ
אלימות היא האבטלה, חוסר הביטחון התעסוקתי, ה-700 יורו בחודש ללא ביטוח לאומי
אלימות היא 'תאונות' העבודה, שקורות מפני שהבוסים מנסים לצמצם את ההוצאות על ביטחון העובדים
אלימות היא לקחת תרופות פסיכיאטריות ותוספי מזון כדי להתמודד עם שעות העבודה הבלתי נגמרות
אלימות היא להיות מהגר שחי בפחד מתמיד שבכל רגע יגרשו אותו מהמדינה
אלימות היא מה שחווה מי שנאלצת להיות בו זמנית עובדת שכירה, עקרת בית ואמא
אלימות היא כשתופסים לך בישבן בעבודה ואומרים לך: 'תחייך, גם זה לא יישאר לך לתמיד'"
שבוע טוב.
הבהרה
בהמשך למצגת "3 שנים לממשלה" שהופצה היום מלשכת ראש הממשלה, הרי הבהרה:
במקום "שיעור אבטלה של 5.4% בשנת 2011"
היה צריך להיות כתוב "שיעור האבטלה ב-2011 היה 5.6% אבל בתכל'ס זה קשקוש כי עובדה שבשבוע האחרון, כשהלמ"ס שינתה את שיטת מדידת האבטלה, פתאום קפץ שיעור המובטלים לשיעור של 6.5% בפברואר 2012";
במקום "בשנה האחרונה הופחת המס על הדלק ב-88 אגורות לליטר"
היה צריך להיות כתוב "המס על הדלק, שגם קרוי בלו, הופחת בשנה האחרונה ב-22 אגורות בלבד. מלבד זה, הבלו לא עלה בינואר 2012 ב-40 אגורות כפי שתיכננו במקור בזכות המלצות טרכטנברג, כלומר כתוצאה מלחץ ציבורי. זאת לאחר שבשנת 2011 הוא דווקא כן עלה ב-20 אגורות אבל אחר כך הוזל בחזרה אחרי שהעם אמר את דברו. אבל מי בכלל מחבר הוזלה בפועל עם אי העלאת מס? וחוצמזה, הפחתה נגזרת של רכיב המס במחיר הבנזין נובעת מכך שמלכתחילה יש כפל מס בבנזין, משום שרכיב המע"מ נגבה גם על רכיב הבלו. לכן, ירידה בשיעור המע"מ מתוך מחיר הבנזין אינה מהווה שום הפחתת מס, אלא תוצאה בלתי נמנעת של הורדת מחיר הבנזין. וממילא, מע"מ הוא לא מס רק על דלק. שיעור המע"מ בישראל עומד על 16%, לאחר שהממשלה הנוכחית העלתה אותו מ-15.5% ל-16.5% בתחילת דרכה, הפחיתה אותה בהמשך ל-16%, הבטיחה להפחית חזרה ל-15.5% בתחילת 2011 אבל לא הבטיחה לקיים";
במקום "מחירי החשמל חזרו לרמתם לפני ארבע שנים"
היה צריך להיות כתוב "מחירי החשמל עלו בשנה האחרונה בכ-25% (וזה לא הסוף) לאחר שלפני שנתיים הם הוזלו ב-10%. במלים אחרות, מחירי החשמל חזרו לרמתם לפני ארבע שנים אחרי טיפוס כלפי מעלה, לא אחרי ירידה כלפי מטה";
במקום שבו נכתב "דוגמאות לפרויקטים בתחום תשתיות התחבורה שהתבצעו השנה: מסילת הרכבת ת"א-ירושלים"
לא היה צריך להיות כתוב שום דבר, אחרת זו בדיחה ממש לא מצחיקה;
במקום "זו ממשלה שעושה"
היה צריך להיות כתוב "זו ממשלה שעושה אחרי שמצמידים לה אקדח של לחץ ציבורי לרקה";
עם האזרחים הסליחה, אבל הנה פיצוי לחג – סרטון הומוריסטי (שמבוסס באופן בוטה על הקניין הרוחני של קופת חולים כללית):
משל הרדיאטור
1.
אתמול אחר הצהריים, ממש באמצע החלמונים, התקלקל המיקסר. ככה זה, מיקסר של 150 שקל, מפתיע שהחזיק 5 שנים. מה עושים כשמתקלקל המיקסר באמצע החלמונים ואתה גר בירושלים, בגלות, והחברים היחידים שלך כאן נסעו אל מחוץ לעיר? הולכים לשכנים.
לשכנה בקומה מעלינו, זויה, לא היה מיקסר. זה לא הדבר היחידי שלא היה לה. גם חימום לא היה. והואיל וזו הייתה שעת צהריים מוקדמת יחסית, וההסקה המרכזית של הבניין (שגם ככה בקושי מחממת) לא מתחילה לפעול לפני חמש, והואיל והיה קור כלבים בחוץ, זויה ישבה בדירתה במעיל וקפאה מקור. ובכלל, היה משהו עצוב למדי בדירה שלה. ריקה, שקטה, חשוכה. חשמל – לחימום או לתאורה – עולה כסף, אתם יודעים. יותר ויותר כסף.
זויה היא אחת השכנות הנחמדות שיש לנו בבניין, אם לא ה. אישה תמירה בשנות ה-60 לחייה, חיה לבדה בדירה שכורה, מטפלת מהבוקר ועד שעת לילה בנכדתה בת ה-3, מבתה היחידה, אם חד הורית. בקרוב, סיפרה לנו, תעבור לדירה שכורה אחרת, בפסגת זאב, בשביל להיות קרובה יותר לבת.
2.
הביקור בדירה של זויה היה לא נעים. זה נכון, יש משפחות שגורלן גרוע עוד יותר, ובכל זאת, המסקנה שמשהו מקולקל בשיטה שלנו היא בלתי נמנעת.
החברה המערבית היא חברת שפע. היא כזו, באופן גובר והולך, לפחות מאתיים שנה. חיסונים, סניטציה, מיכון, פיתוח תחבורה, תקשורת וחינוך, ועוד סדרה ארוכה של המצאות וחידושים, העלו את רמת החיים בחברה המערבית בכמה וכמה סדרי גודל. באופן כללי, בממוצע, החברה המערבית הצליחה לגבור על חיי המחסור ולספק לחבריה מחסה, מזון, ביטחון ובריאות, ועוד הרבה יותר מזה. דאגות הקיום נפתרו.
רק שזה, כפי שכל בר דעת יודע, נכון רק בממוצע. באופן כללי. באופן פרטני, דאגות הקיום רחוקות מפתרון בעבור שכבה אדירה של עניים, בכל אחת ממדינות המערב, קל וחומר במדינות המתפתחות. רעב, חוסר גישה למים נקיים, מגיפות, היעדר ביטחון אישי ועוד שורה של חוליים איומים אחרים מאיימים על עשרות אם לא מאות מיליונים של אנשים ברחבי העולם, גם במדינות המערב.
2.5
ובזמן שאותם אנשים נאבקים במאבק קיומי יום יומי, יש בעולם גם אנשים אחרים. שכן אם להקצין, וכדאי להקצין, מחקר מקיף שערך האו"ם שפורסם בסוף 2006 הראה שה-1% העשירים ביותר על פני כדור הארץ מחזיקים בכ-40% מכלל הנכסים העולמיים. ה-10% העשירים ביותר מאוכלוסית העולם מחזיקים יחד ב-85% מכלל הנכסים העולמיים. זה אומר שכל יתר ה-90% – קרי, חמישה מיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם (המחקר נערך על בסיס נתוני שנת 2000) – מחזיקים ב-15% מהנכסים העולמיים בלבד. למושג "פערים חברתיים וכלכליים" קשה למצוא הגדרה ממשית יותר. והסיפור הזה נכון כמובן לא רק בראייה גלובלית, אלא גם כשבוחנים כל כלכלה בפני עצמה (למשל, בישראל ובארה"ב).
3.
והנה הפואנטה. קפיטליזם, קרי כלכלה שמבוססת על מערכת של שוק, היא כלי, לא מטרה בפני עצמה. היטיב לנסח זאת חתן פרס נובל לכלכלה ל-2001 ג'וזף שטיגליץ (אחד מדובריה הרהוטים והבולטים של תנועת Occupy Wallstreet):
"להשקפתי, [כלכלת] שוק היא רק מכשיר. מכשיר מאוד עוצמתי ואפקטיבי, שאפשר להשתמש בו לטוב או לרע. ההחלטה כיצד להשתמש בו היא תוצאה של תהליך פוליטי. לאלה שמתנגדים לקפיטליזם בגלל תוצאותיו השליליות אין לרוב מכשיר חלופי במקומו. כל מה שהם רואים הוא שהאופן שבו משתמשים בקפיטליזם מוביל לתוצאות שאינן מקובלות מבחינתם. במידה מסוימת אני מסכים איתם, אבל אני לא יכול להאשים את המכשיר. אותו פטיש שאפשר לבנות איתו בית יכול גם לשמש בשביל להרוג מישהו. לא צריך להרוס את המכשיר, רק צריך לוודא שמשתמשים בו בדרך הנכונה".
לקפיטליזם, כמו לכל שיטה כלכלית אחרת, יש מטרה והיא הקצאת משאבים. חסידיה האדוקים של השיטה הזו מימין מאמינים שהתערבות מינימלית של רשויות המדינה בשוק יאפשרו לו להגיע להקצאת המשאבים היעילה ביותר. עכשיו רק נותר לפרש את המשמעות של המילה "יעילה".
מה שבטוח הוא שנתוני המחקר של האו"ם – 1% שולט ב-40%, 10% שולטים ב-85% – מראים שהקצאת המשאבים הקיימת – אפילו אם מישהו סבור שהיא יעילה, צודקת או מוסרית – היא רחוקה מלהיות אופטימלית.
היא אינה אופטימלית מהסיבה הפשוטה שלמרות שאנו חיים בחברת שפע, חלקים נרחבים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהשפע הזה, אפילו לא מחלק קטן ממנו. בחברה שבה הומצאו חיסונים נגד מחלות קטלניות, אין צידוק מוסרי לכך שחלקים עצומים מהאוכלוסיה אינם נהנים מהם. בחברה שבה הומצאו טכנולוגיות לגידול תבואה חקלאית בכל עונה ובכל מזג אוויר, ולשינוע אותה סחורה מצד אחד של העולם אל הצד השני, אין שום צידוק מוסרי או כלכלי לכך שמאות מיליוני אנשים נאבקים ברעב קיומי, וחלק גדול מהם מפסיד במאבק הקיום הזה כל העת.
בשורה התחתונה, משהו בשיטה שלנו התעוות לחלוטין כשהמשמעות של ירידה של 10% במדד מחירי המזון העולמי היא 10 מיליון אנשים שמצטרפים למעגל העוני, רק בגלל שכמה ספקולנטים שיושבים בסיטי של לונדון – שמשתכרים מאות אלפי פאונדים בשנה כל אחד – פתחו פוזיציה פיננסית על סחורות שהגיעו מלכתחילה להיסחר בבורסה בשביל להבטיח שלא יהיה מחסור במזון. ההיגיון הקפיטליסטי המודרני יצא מדעתו. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה.
4.
אנחנו עובדים. אנחנו עובדים קשה. החברה שלנו מעודדת עבודה. היא מעודדת מאמץ קולקטיבי במסגרת מנגנון השוק שמטרתו לשפר את איכות החיים של כולנו. זה אמור להיות שווה את זה. במידה רבה, נוכח עליית רמת החיים המטורפת בעולם המערבי במאתיים השנים האחרונות, זה אכן שווה את זה. אבל אם מסתכלים בתמונה הכוללת ממרחק קצר יותר, מתחילים לראות את הפגמים שבה.
גם מבלי לקדם מהפכה סוציאליסטית, אפשר לומר שליישום המודרני של הקפיטליזם בתקופתנו, שהביא לעלייה ברמת החיים, יש מחיר כבד. נטל העבודה נופל (פחות או יותר) על הכלל, תוך ויתור על חיי משפחה שמוחלפים בחיים בפחד מתמיד מאובדן מקום העבודה או כושר העבודה. המחיר הזה היה נסבל לו כל מי שנושאים בנטל, ואיתם כל מי שהיו נושאים בנטל לו רק היו יכולים (ילדים, קשישים, נכים ובעלי מוגבלויות) היו נהנים מהפירות הכלכליים של אותה עבודה קשה. אלא שהנתונים, כאמור, שונים לחלוטין (לא מיותר לחזור על המספרים האלה – 1% שולטים ב-40%, 10% שולטים ב-85%). וזה עוד מבלי להזכיר מחירים סביבתיים ואחרים.
במובן הכי בסיסי, הכי פשוט, הקפיטליזם המודרני לא מצליח למלא את יעודו המקורי. הוא אינו מצליח להבטיח חלוקה יעילה של משאבים, במובן האנושי של המושג יעילות. לאמור, אם זויה צריכה לשבת בקומה מעלי ולקפוא מקור משום שאין לה די כסף לשלם על חשמל לחימום למרות שעבדה כל חייה, זאת למרות שעלות יצור החשמל פחתה במאתיים שנה האחרונות בצורה מעוררת השתאות, זה סימן שמשהו דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.
העובדה שאנחנו חיים ברמת חיים גבוהה פי אלפי מונים מזו שהיתה מנת חלקם של אבות אבותינו לא עוזרת לנו לקנות במכולת, לסגור את החודש, למלא את מיכל הדלק, לשלם את חשבון החשמל, לרכוש דירה, לחסוך לילדינו, להבטיח להם חינוך נאות, בריאות טובה, ועתיד ראוי.
באופן פרטני, במיקרו, משהו דפוק. מישהו אחר נהנה מעמל כפינו יתר על המידה. אחרים, רבים מדי, כלל לא משתתפים בנטל ונהנים בכל זאת ממנעמיה של רשת הביטחון הסוציאלית שהמדינה שאנו חיים בה פרשה מעלינו. רבים עוד יותר כושלים יום יום תחת מאבק קיום שכבר היה אמור להיעלם מן העולם בשנת 2012 הודות להתקדמות הטכנולוגית. משהו דפוק.
כי כשטים שייפר, יוצר הקווסטים האגדי, מצליח לגייס מהציבור הרחב יותר מ-3 מיליון דולר בשביל לפתח קווסטים בזמן שאותם מיליונים היו יכולים לסייע לאנשים בצד השני של העולם ליהנות ממים זורמים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשהפוליטיקאים בארה"ב מצליחים לגייס מהציבור הרחב מיליארדי דולרים בשביל לנסות להיבחר בזמן שהשד יודע כמה אמריקאים מתים ברעב או בקור או מהיעדר טיפול רפואי – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשכל יום צה"ל זורק טונות של שאריות אוכל לפח בזמן שאחרים מתחננים לאוכל – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כששיש בישראל משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים אבל הן עדיין נמצאות מתחת לקו העוני – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
כי כשחברת רותם אמפרט בנגב (מקבוצת כימיקלים לישראל) היא צרכנית המים הגדולה ביותר בישראל בפער עצום מכל היתר אבל המדינה מטילה עלי מס בצורת ומבקשת ממני לחסוך במים – זה סימן שמשהו דפוק בשיטה.
וכשמדינת ישראל מעלה שוב ושוב ושוב את תעריפי החשמל רק בגלל שהיא לא השכילה עם השנים להתקשר עם עוד ספקי גז טבעי אלא התקשרה רק עם ספק הגז המצרי בגלל קשרים פוליטיים ואחרים עם יוסי מימן ועכשיו יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להדליק רדיאטור למרות הקור – זה סימן שמשהו ממש דפוק בשיטה. דפוק דפוק דפוק.
אני לא מתיימר כלכלן גדול בכלל, אבל לכל הפחות יש סיכוי השיטה הנוכחית הגיעה הכי רחוק שהיא היתה יכולה עד שהטבע האנושי – הרע מנעוריו – עיוות אותה כך שתחמוס את זיעתם של הרבים לטובת גמחותיהם של מתי מעט. אני תוהה מתי מישהו משפיע באמת יתחיל לקחת ברצינות את האפשרות הזו. אולי נראה ניצן ראשון לזה אם הכלכלן ג'פרי סאקס באמת ייבחר לנשיא הבנק העולמי הבא.