היצע שיוצר את הביקוש

פרולוג
ב-4 בדצמבר 2007, עת הייתי עיתונאי בן שלושה שבועות בלבד, נכחתי בדיון בוועדת הכספים. היה זה אחד הדיונים הראשונים שיצא לי לצפות בהם בגוף ראשון, והוא היה כל כך עוצמתי, כל כך תיאטרון-אבסורדי, שהוא הותיר בי רושם עז.
בימים אלה, כשאני מחפש ברשת חומרים מחומרים שונים, פתאום נתקלתי בפרוטוקול של הדיון ההוא. קראתי שוב ושוב, ונזכרתי עד כמה הזוי היה הדיון ההוא.

רקע קצר
הדיון היה חלק מדיוני חוק ההסדרים לשנת 2008. הדיון הספציפי הזה הוא על אחד הפרקים המורכבים והקשים ביותר בחוק ההסדרים, שעיקרו הסדרת שיטת ההתמחרות בין קופות החולים לבין בתי החולים. סביר להניח שיש בערך 14 אנשים במדינה בכל רגע נתון שבאמת מבינים לעומק את העניין הזה, רובם ככולם לא נכחו בחדר במהלך הדיון, וממילא לאף אחד מהם אין זכות הצבעה בכנסת ישראל. מתוך הח"כים שנכחו בדיון, אני ספק אם מישהו מלבד יעקב ליצמן וחיים אורון הבינו משהו בנושא. אבל זה לא באמת משנה, שכן הדיון היה בעיקר בשביל הפרוטוקול, שכן ממילא בעת ההצבעות הגיע יו"ר הקואליציה דאז אלי אפללו, על שפמו ופמלייתו, כשהוא מחליף כמעט את כל חברי הוועדה בח"כים צייתניים מהקואליציה על מנת לוודא שהסעיפים מאושרים בלי בעיה.

השורה התחתונה, למי שלא יצליח לצלוח את השורות הבאות, היא כזו: מבחינת האוצר, אסור שיהיה היצע גדול מדי של שירותי בריאות, שכן – רחמנא ליצלן – התושבים עוד ירצו להשתמש בהיצע השירותים הזה (למשל, במכשירי MRI). לכן, מבחינת האוצר, צריך לוודא שההיצע לא משתולל. והואיל וההיצע הוא בתי החולים והרופאים שבו, צריך לוודא שמי שמשלם את החשבון (קרי, קופות החולים, שממומנות בידי הציבור) לא מתנדב לשלם יותר מדי. ואיך עושים את זה? יוצרים מנגנון שבו לא משתלם לקופה לממן יותר מדי שירותי רפואה לחולים, על ידי העלאת המחירים של אותם שירותים. פשטות מופלאה. וכעת לגרסה הארוכה.
להמשך קריאה ←

75%-125%

0.
היום שחרר בנק ישראל עוד קטע קצר מתוך הדו"ח השנתי המלא שלו שיתפרסם בסוף החודש. והפעם, בדקה מחלקת המחקר בבנק ישראל את מצבו של מעמד הביניים. לפחות למיטב ידיעתי, זו הפעם הראשונה שגוף מחקרי רשמי מטעם מדינת ישראל חוקר באופן מוגדר את מעמד הביניים, תפנית מבורכת למדי. ארבעת העמודים ששחרר בנק ישראל כהודעה לעיתונות בעניין, והסטטוס הקצר ששוקי גלילי פרסם בפייסבוק שלו, גרמו לי לחשוב.

1.
שוקי כתב כך:

שימו לב להגדרת מעמד הביניים לפי בנק ישראל: 75-125% מההכנסה החציונית. כלומר, אם אתם מרוויחים 4000 ש"ח לחודש אתם "מעמד ביניים" לדעתם.

שוקי סוג של צודק.

1.5
באפריל 2011 הוצאנו את מוסף מעמד הביניים של כלכליסט. נקודת המוצא לעבודה על המוסף הזה, הייתה ראיון שערכתי (יחד עם אמנון אטד) עם סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי, ד"ר דני גוטליב. הגענו אליו כי הוא היה היחידי שהצלחנו למצוא שבדק את מצבו של מעמד הביניים (אם כי לא בשליחות רשמית של הביטוח הלאומי, אלא סתם "על הדרך", מתוך עניין אישי).
אצל גוטליב למדנו שאכן הגדרת מעמד הביניים הוא נושא שנמצא במחלוקת מחקרית. ההגדרה הקלאסית, ככל שאפשר לקרוא לה כך, אכן מגדירה את מעמד הביניים כמי שמשכורתם נעה בין 75%-125% מהשכר החציוני במשק. כך שזו לא גחמה של בנק ישראל, אלא הגדרה מקובלת בעולם.
אלא שכל מי שעיניו בראש וארנקו בכיסו מבין שההגדרה הזו בעייתית, כפי ששוקי מציין בצדק. על פי נתוני מנהל הכנסות המדינה, מעמד הביניים הישראלי מתפרש בהתאם להגדרה הזו על פני עשירונים 4-6, בערך (נכון לשנת 2011). קרי, בין משכורת חודשית (ברוטו, לאדם) של 4,190 שקל ל-6,983 שקל. כלומר, מי שמשתכר שכר המינימום צריך להיות שמח בחלקו – הוא מהווה את השכבה התחתונה של מעמד הביניים. נו באמת.

2.
גוטליב וחוקרים אחרים הבינו היטב שיש בעיה עם ההגדרה הזו. למעשה, אחת המסקנות המהותיות של המחקר של גוטליב היתה שבשנים האחרונות מעמד הביניים בישראל פשוט נעלם. הוא לא קיים יותר (הנתונים שלו מגיעים עד 2008 ובימים אלה הוא משלים את הבדיקה גם לשנים שחלפו מאז). בישראל של היום קיימים שני מעמדות, כך על פי המחקר של גוטליב: המעמד הנמוך, והמעמד הגבוה. מעמד הביניים התפזר אל תוך שניהם. החלק התחתון של מעמד הביניים מזדהה יותר עם השכבות הנמוכות, והמעמד הבינוני גבוה (עשירונים 6-8) מזדהה יותר עם המעמד הגבוהה (עשירונים 9-10). במלים אחרות, החברה הישראלית הפכה לקוטבית יותר, מנוכרת יותר.
את הראיון המלא שלנו עם גוטליב אפשר למצוא כאן (אחד החביבים עלי). הראיון איתו נערך בסביבות חודש פברואר 2011, והתפרסם כאמור באפריל. לקראת סוף הראיון, כששאלנו אותו מה יקרה למעמד הביניים הישראלי בעתיד, הוא אמר לנו כך:

"אם נמשיך ככה, אין לדעת מה יקרה. עשר שנים קדימה, אם המגמה תימשך, איפשהו זה יתפוצץ. כיום זה קורה במדינות ערב, אבל לך תדע, מחר יכול לקרות גם פה משהו שישבור את גב הציבור. אי אפשר לחזות מאיפה זה יגיע, וכשזה יקרה לא ישנה לאף אחד מה היה הטריגר הראשוני".

ב-14/7 התברר, בדיעבד, שהוא צדק.

3.
דרך אחרת להימנע מהבעייתיות של הגדרת מעמד הביניים היא פשוט לשנות אותה. על פי הגדרה מרחיבה יותר, מעמד הביניים כולל את מי שמשכורתו החודשית נעה בין 75%-200% מהשכר החציוני. כשמשתמשים בהגדרה הזו, גם עשירונים 6-8 נכללים בה, ופתאום נוצר מעמד ביניים רחב. אבל זה בסדר, כפי שהראו נתוני בנק ישראל מהבוקר, גם העשירונים האלה מתקשים לעמוד בקצב עליות המחירים.
על פי נתוני בנק ישראל, החל משנת 2007 העלייה בהכנסה נטו של משק בית במעמד הביניים היתה קטנה מהעלייה במחירי הדיור, המזון, החשמל והמים. למעשה, כבר משנת 1997 מחירי החשמל, המים והגז (וגם מחיר שירותי הבריאות, עובדה שלא תפסה כותרות משום מה) עלו יותר מאשר העלייה בהכנסה. הסעיף הכבד שנוסף מ-2007 הוא סעיף הדיור, שבמידה רבה היה זה שהכריע את גב הגמל.

4.
באופן אישי, אני נוטה להתחבר יותר לתזה של גוטליב. הרחבת ההגדרה כך שבאותה הקבוצה יכללו גם עשירון 4 (כאמור, הכנסה ממוצעת של 4,000 שקל בחודש ברוטו) וגם עשירון 8 (הכנסה של יותר מ-10 אלף שקל בחודש ברוטו) נראית לי כמו דאוס אקס מאכינה של מישהו. הראשון רחוק שנות אור מלסגור את החודש, והשני מצליח איכשהו, בעור שיניו. מבחינת אורח החיים שלהם, אין להם המון דברים משותפים (מלבד בעלות על מקרר ומכונת כביסה. כך על פי הלמ"ס).
לכן, לדעתי, כבר מוטב להביט למציאות בעיניים ולהבין שחייה של משפחה בעשירון 4 הם חיי מצוקה, וחייה של משפחה בעשירון 8 הם חיי הישרדות ותו לא. בתווך שבין המצוקה הקיומית למלחמה יום יומית שלא לטבוע אין כלום חוץ מפוסטרים זרוקים על הרצפה של בנימין נתניהו מהבחירות הקודמות, וארגזים עם פוסטרים חדשים שעוד יגיעו לקראת מערכת הבחירות הבאה.

5.
המוסף ההוא, אגב, היה אחד הפרויקטים שהכי נהניתי לעבוד עליהם לעיתון, יחד עם אנשים טובים נוספים. בעיקר זכור לי הראיון שעשיתי (יחד עם תומר זלצר והדס שפר) עם הפסיכולוג ישראל כ"ץ. ראיון שנתן לי להבין שאני חלק מדור שמפתח לעצמו מעין בעיית קשב וריכוז קיומית בניסיון לשרוד. הנה ציטוט קצר:

"אחד הפרמטרים שהשתנו באופן ניכר בקרב מעמד הביניים בישראל הוא היציבות. בעשורים הקודמים חתרו לעבודה במקום קבוע. בשלושת העשורים האחרונים, המעבר לכלכלת שוק וההפרטות הוסיפו לאי־היציבות בצורה דרמטית. הממשלה יצאה מהתמונה, ולעובד יש תחושה שאין באמת מי שדואג לו. מבני ההתקשרויות עם עובדים הפכו ארעיים, ורבים עובדים במקצועות חופשיים או כעובדי קבלן. התחושה של רבים היא אי־ודאות: יש סבירות לא קטנה שיפטרו אותך או שתעזוב לבד את החברה. זה הגיע למצב שאם אתה נשאר באותו מקום עבודה הרבה זמן, מתחילים לשאול אותך 'למה נתקעת?'. יש לחץ מובנה לזוז, לא להישאר תקוע".

6. ריכוז לינקים:
מוסף מעמד הביניים
הראיון עם דני גוטליב
הראיון עם ישראל כ"ץ
וטור שלי שכתבתי למוסף ההוא
המחקר של בנק ישראל מהיום
נתוני מנהל הכנסות המדינה (ובעיקר לוח ה-10)

המממ

1.
קוראים לי שאול ואני בן 31 וחצי. מחרתיים הבן שלי יהיה בן שנתיים. לפני 18 יום בדיוק התחיל לכאוב לי מאוד הראש. למעשה, הוא כל כך כאב שבתוך קצת יותר מ-24 שעות מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה הניורוכירורגית בהדסה עין כרם עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי.
כן, זה קצת מוזר לבחור בן 31 לסבול מדבר כזה, אבל זה קורה. הגוף הוא רק מכונה. והואיל ולרוב המצב הזה מוביל למוות, מאותו הרגע שהחשד עלה מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה, מרותק למיטה, בקושי מצליח להרים את הראש. כך זה נמשך במשך כמה ימים, שבהם גם עברתי צינתור מוחי, עד שלבסוף שוחררתי הביתה. הכאבים, עם זאת, לא נעלמו. מאז עבר שבוע וחצי, ואני שמח לומר שלפני יומיים החל שיפור משמעותי, אני מקווה שהוא יימשך.

1.5

בשנתיים וחצי האחרונות אני משמש כראש מערכת החדשות של כלכליסט. זה תפקיד מדהים. אני נהנה מכל רגע ממנו, גם מהרגעים שאני סובל, ויש כאלה. זה תפקיד מדהים. עוצמתי. ורסטילי. מאתגר. מלמד. מעשיר. נותן לך כוח בידיים שיכולת רק לחלום עליו. אני מת על התפקיד הזה.
הגדרת התפקיד שלי, אם עושים לה רדוקציה דמגוגית משהו, היא להיות טרוד. תפקידי הוא להיות טרוד. כשלאיש מסביב לא אכפת מה יהיה מחר הסיפור המרכזי של העיתון, זה התפקיד שלי למצוא אותו. להחליט מהו. לברוא אותו, אם צריך, ולא חסרים ימים כאלה. ואחר כך גם למלא עוד 9 עמודים. ולכתוב איזה טור על הדרך. ולערוך את עמוד השער. ולתכנן את הפרויקט הגדול הבא של העיתון, להוציא אותו לדרך, ולוודא שהוא קורה. אני מת על התפקיד שלי, אם לרגע מישהו חושב שאני מנסה להתלונן חלילה. אבל גם התפקיד המדהים הזה יכול להיות מעייף לפעמים.
בשנתיים וחצי האחרונות אני עובד המון. אני יוצא מהבית בסביבות השעה 08:30, שם את הילד בגן, וממשיך לעבוד. אני מסיים לעבוד בסביבות השעה 20:30, לרוב אחרי שלא הספקתי לאכול ארוחת צהריים, ונוסע הביתה. אני מגיע הביתה לרוב בין 21:30-22:00. הילד, לא מיותר לציין, כבר ישן בשלב הזה, והאישה יושבת על הספה עם הלפטופ ומשלימה את שעות העבודה שהיא נאלצה להפסיד בשביל להוציא אותו מהגן, בשביל שהקריירה שלה לא תיגדע כי אפילו שירות המדינה לא יודע להתאים את עצמו לחיי משפחה תקינים. לרוב היא ממשיכה כך עד אחת בלילה.
בימי חמישי אני יוצא מוקדם, לוקח את הילד מהגן, ומבלה איתו כמה שעות. בשבתות אני רואה אותו, למעט בשבתות שאני עובד בהן, שזו כל שבת שלישית. אז, אני משכיב אותו לישון בצהריים, ורואה אותו שוב רק למחרת.
אני מבלה על הכביש כל יום לפחות שעתיים במצטבר. שעתיים זה המינימום. לפני הנתיב המהיר זה היה לרוב יותר משלוש שעות. הנסיעה בכבישי ישראל, בייחוד בבוקר, בייחוד בכניסה לתל אביב, היא תענוג מפוקפק.
אני טורח לציין את כל העובדות האלה רק בשביל להזכיר לעצמי בקול רם מה עשיתי בשנתיים וחצי האחרונות. ככה, למקרה שאתהה שוב מאיפה צצו לי כאבי הראש האלה. וממילא, הסיפור שלי לא מיוחד בשום צורה. אני מניח שהאנשים שקוראים את השורות הללו, ודאי אלה שיש להם ילדים, יכולים להזדהות בקלות, או אפילו לחשוב שאני צריך להיות שמח בחלקי.

2.
אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש לאחר שאושפזתי עם החשד לדימום במוח הייתה "איזה מזל שלא לקחתי משכנתא". אני לא מנסה להישמע מלודרמטי, זו באמת היתה אחת המחשבות הראשונות שחלפו לי בראש. מי שקצת עוקב יודע שפוזי ואני השתעשענו לא אחת ברעיון של לקנות דירה, אך עם זאת מעולם לא הצלחנו להתרומם הרבה עם החלום הזה מעל לקרקע המציאות.

דירה עולה כסף. למעשה, המון כסף. אפילו דירה צנועה. ההון העצמי שלנו קיים, אבל ממש לא מספיק לשום דבר. המשכנתא הממוצעת שנצטרך לקחת, אם הבנק בכלל יסכים לתת אותה, תהיה לפחות מיליון שקל. זה המינימום ממש. סביר להניח שהיא תהיה יותר בסביבות 1.2-1.5 מיליון. משכנתא כזו פירושה שעבוד של 6,000 שקל (פלוס מינוס) בחודש לתקופה של 30 שנה ויותר. לכן, בכל פעם שהדיון על הדירה נהיה ולו חצי פרגמטי, הפחד מפני ההשתעבדות הטוטאלית הזו לתקופת דור שלמה הצמית אותי. לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב על עצמי חותם על הדף.

באקלים התעסוקתי הישראלי הנוכחי, לקיחת משכנתא שכזו היא בעבורי להפוך את חיי לחלום בלהות מתמשך, אין לי הגדרה אחרת. שכן, כמו שהחיים מוכיחים היטב, בכל יום אדם עלול להתעורר עם חשד לדימום מוחי תת עכבישי, לאבד את היכולת לעבוד – באופן זמני או לצמיתות – ואז מה? איך בדיוק המשכנתא תשלם את עצמה? ואפילו אם נמכור את הדירה בשביל להחזיר את המשכנתא, מה אז? איפה בדיוק נגור?

3.
היום, רק בשביל ליישר קו, אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי עליה השלום. וכשאני אומר "היום" אני מתכוון בשבע השנים האחרונות. בכל שנה אנחנו אומרים שזו השנה האחרונה שלנו, אבל אנחנו לא מצליחים לצאת. למען האמת, אין לי שום מושג איך אדם יכול להרשות לעצמו לשכור דירה, לא רק לשלם משכנתא.
זה מצבו של איש מעמד הביניים. אפילו של אחד כזה שמשתכר לא רע למחייתו, אבל יודע היטב שהעסק הזה עם תלוש השכר החביב הוא רק זמני. מתישהו "החגיגה" הזו תסתיים. או שיבוא מישהו צעיר וזול יותר, או שיקרה לך משהו ואז העבודה תזרוק אותך כאילו מעולם לא היית קיים. כך או כך, אין לך ביטחון תעסוקתי, ולכן אין לך ביטחון בכלל. מי שלוקח משכנתא בתנאים האלה, מי שמסוגל להבטיח למישהו אחר משהו לתקופה של 30 שנה, הוא בבחינת משוגע עם קבלות מבחינתי.

4.
אפרופו כסף, את הצנתור המוחי שעשינו בבית החולים בזמן האשפוז, עשינו באופן פרטי. כלומר, היו מצנתרים אותי בכל מקרה, אבל שילמנו על הזכות לבחור מי יהיה המצנתר, בשביל שהוא יהיה הטוב ביותר. היה סיכוי שהוא היה מצנתר אותי בכל מקרה, אבל כשאתה יכול, יש דברים שאתה לא מעוניין להותיר ליד המקרה.
ובאופן פרטי, הצנתור עלה 62 אלף שקל. הוא ארך 30 דקות. חתיכת דיל. מתוך זה, קופת החולים משתתפת במרבית הסכום, כך ששילמנו לבסוף 5,000 שקל בלבד. אחלה דיל. למרבה המזל, את הצנתור החוזר – בעוד שבועיים, לערך – הקופה כבר תממן באופן מלא. יופי של דבר.
לפני ששוחררתי, הרופא שלח אותי לבדיקת MRI. הוא ביקש לעשות אותה בתוך שבועיים, ולאחר מכן לחזור אליו למרפאה, בשביל לשלול את האפשרות של גידול במוח. אז התקשרנו לקבוע תור ל-MRI. אמרו לנו, ב-30 במרץ. אמרנו, "אבל הרופא ביקש בתוך שבועיים". משכו בכתפיים. "זה מה יש". אגב, למי שתהה מדוע לא עשו לי MRI בזמן שהייתי מאושפז, הרי שגם לזה תשובה כלכלית. כשהחולה עובר את הבדיקה היקרה הזו בזמן שהוא מאושפז, מתברר, הוא מקבל פחות כסף מקופת החולים. עדיף לו לשחרר את החולה ורק לאחר מכן לערוך את הבדיקה.
על כל פנים, אחרי משיכת לא מעט חוטים, הצלחנו להשיג תור ל-MRI בתוך שבוע בלבד, באופן פרטי כמובן, בבית החולים אסותא ברמת החיל. עכשיו, לאחר הבדיקה, צריך לחזור את הרופא ולהראות לו אותה. לשלול את הגידול, כאמור. אז ניסינו לקבוע תור לרופא. במוקד זימון תורים אמרו שהתור הקרוב הוא באוגוסט. אמרנו, "אבל הוא ביקש לחזור מיד אחרי ה-MRI". משכו בכתפיים. "זה מה יש אם אתם לא הולכים באופן פרטי". "ובאופן פרטי, מתי יש תורים?", שאלנו. "אפשר מחר", הייתה התשובה.

5.
אני לא לגמרי יודע מה הסיפור שהתכוונתי לספר כאן. אני מניח שלא חידשתי הרבה למי שגדל בישראל בשלושים השנים האחרונות או יותר. נדמה שהדברים לא נעשים טובים יותר. עדיף להיות חולה עשיר מאשר חולה עני. ועדיף להיות לא חולה בכלל, כי אחרת לך תשלם על הבדיקות ותחזיר את המשכנתא וכל זה. זה לא כאילו שמישהו מחכה לך עם זר של פרחים ויסדר לך את החיים מחדש כאילו היו כרית שרק צריך להתפיח במקרה שיקרה לך משהו ותאבד את היכולת לעבוד. אני אפילו לא רוצה לדמיין מה היתה מנת חלקי לו הייתי זקן, ערירי, עני, חולה כרוני, וכו'. סביר להניח שלא משהו.
זו תחושת האיום הקיומית שמרחפת כל הזמן מעל לראשו של מעמד הביניים הישראלי, גם אם לרגע הוא אינו מודע לה, או מעדיף להדחיק כי היה יום נחמד בעבודה או כי הילד אמר משהו מצחיק. במצב הזה – שבו אתה עובד הרבה יותר מדי שעות בשביל לפרנס את המשפחה שלך שאתה בקושי רואה רק בשביל להגיע לבסוף לבית חולים עם איזה מצב רפואי מפחיד שבכלל לא היה אמור לקרות לך לו היית מנהל אורח חיים נורמלי ושם להבין שמזל שלא קנית דירה למשפחה שלך ובמקביל לגלות שאם אין לך כסף אז סביר להניח שהלך עליך – כבר עדיף שתבוא הפצצה האיראנית ונגמור עם כל זה. ואם זה לא מספיק, אז דעו לכם שבשבוע שעבר מערכת החינוך ציינה את יום גוש קטיף.

שבוע טוב.

8 תובנות קצרות מ-15 ימים של כאב

1.
העבודה לא מגדירה אותך. גם לא החברים שלך. אפילו המשפחה לא. גם לא מה שעשית בצבא, או בתנועה, או כשהיית קטן. גם לא הזכרונות שלך, ולא השאיפות שלך. לא מה שאתה אוהב, לא מי שאתה שונא. לא מה שהצבעת בבחירות, לא מה שכתבת אתמול בעיתון. הדבר היחידי שמגדיר אותך הוא הגוף שלך. אתה רק מה שהגוף שלך מאפשר לך להיות, לא מילימטר מעבר לזה.

2.
יש לך חברים ומסביבך אנשים שאוהבים אותך. תזכור את זה, כי בקרוב יהיו שם פחות. לאנשים לא חולים, לאנשים בלי כאב, יש סבלנות מוגבלת לדברים שנתקעים. אתה נתקעת. לכן הסבלנות שלהם, באופן טבעי, תסתיים בשלב כלשהו. הם מצפים שתחלים. ככל שהכאבים שלך ימשכו, כך היכולת שלהם להמשיך ולהתעניין בהם תפחת, והם ימשיכו בזרימת חייהם, זולת מתי מעט. הם, המעטים מאוד, הלא מתייאשים, ככל שישנם כאלה בכלל, אלה החברים האמיתיים שלך.

3.
נורא קל לשמור על ראש חיובי כשהוא לא כואב. נראה את כל הפלצנים אחרי שעתיים של כאבים.

4.
מתרגלים לכאב. בערך. זה קצת קשה להסביר. הוא לא נעשה כואב פחות, ולא קל יותר לתפקד תחתיו. פשוט מתרגלים, איכשהו, לקיומו.

5.
אין דבר בעולם שחשוב יותר מהבריאות, זולת משפחה תומכת.

6.
האייפון הוא ידידו הטוב ביותר של האדם הכואב.

7.
למשפטים כמו "יהיה בסדר", "זה חייב לעבור", "אתה תראה שזה יעבור", אין משמעות נבואית אמיתית. באותה מידה היו יכולים להגיד לך "אתה תראה שיום אחד תאכל תפוח".
אנשים שאומרים את המשפטים האלה אומרים אותם כי זה מה שהם חושבים שצריך להגיד, לא כי הם יודעים משהו שאתה לא. להיפך, סביר להניח שהם יודעים פחות. אבל זה מה שהם היו רוצים שיגידו להם לו הם היו במצבך. תיקון: זה מה שהם חושבים שהם היו רוצים שיגידו להם לו הם היו במצבך, אין להם מושג קלוש מה הם באמת היו מרגישים לו הם היו במצבך.
עם זאת, זכור שמאותו הטעם ממש גם למשפטים כמו "זה בחיים לא ייגמר", "החיים שלי הלכו", "זה ישאר איתי לנצח", אין שום משמעות נבואית אמיתית.
האמת, בשלב הזה, היא פשוט לא מנת חלקך. לכן, זה עניין של בחירה אקראית לחלוטין במה להאמין – בשיפור קרב, או בחיים של כאב. ייתכן שלבחירה כזו תהיה השפעה על מצבך הפיזי.
וייתכן שלא.

8.
סביר להניח שאחרי 30 יום של כאבים יהיו לך תובנות שונות.

לפוזי

לזו שאהבה נפשי, אי שם בדרך להודו הרחוקה:

הערב, כשעמדנו שם בשדה התעופה, רוחי נדדה בזמן שמונה ומשהו שנים לאחור, לשדה התעופה ברחאס על ידי מדריד. גם אז עמדנו נבוכים משהו, זה מול זו, צעירים ונמרצים בהרבה, בלב שדה תעופה הומה, ונאלצנו להיפרד.
אני זוכר איך ניסיתי לשחק אותה אדיש. קול. קר רוח.
זובי. ברגע האמת נשברתי ובכיתי כמו ילדה. כשהלכת. כשנעלמת בין נחילי האדם. בדרכי חזרה אל המטרו. לאורך כל הנסיעה בחזרה לעיר. לגובה כל גרם המדרגות שהוביל לדירה. במשך כל השבועות שחלפו עד שחזרתי ארצה. הדמעות לא הפסיקו.

שם, במדריד, בבדידותי בדירה ההיא שעד לאותו רגע היתה שלנו ופתאום היתה רק שלי מבלי שארצה בכך, הבנתי שאת חייבת להיות אשתי. איך אפשר שלא. את בשר מבשרי, את אחוזה בנימי נשמתי. קיומך השתרג בשלי עד לאין מפריד.

הערב, אחרי שנעלמת מאחורי הזכוכית, חזרנו הביתה. צעדנו יד ביד – אלון ואני – בדרך הארוכה חזרה אל המכונית. כל הדרך הוא קשקש. אבא, הנה מדרגות קטנות. אבא, הנה חנות. אבא, הנה מכונה שמכניסים כרטיס. אבא, הנה האוטו. הלכנו יד ביד, ואני חשבתי עליך. ועליו. ועלינו. ועל כמה שאני אוהב אותך. ועל כמה שאני מברך את כל אותם רגעים, צירופי מקרים, צמתי החלטות שהובילו להחלטות אקראיות, עד שלבסוף פגשתי בך.

סעי לשלום אהובה שלי וחזרי בשלום. בלעדיך ריק הבית והלילה קר.