0.
זה הולך להיות הדבר הכי תלוש שתקראו ביום הבחירות. אבל קודם כל, מוזיקה:

1.
במאי 2015, במסגרת הדוח השנתי שלו, פרסם מבקר המדינה דוח מקיף על מחדל חמור של הביטוח הלאומי. לא מחדל בחלוקת קצבאות, לא אי סדרים כספיים, לא טובות הנאה. הפרק הזה בדוח המבקר עסק במערכת מחשב. או ליתר דיוק, המבקר בדק את התכנית הגרנדיוזית, אולי המגלומנית, של הביטוח הלאומי להחליף את 40 (!) מערכות ליבה ישנות שלו במערכת חדישה. הפרויקט הזה, שזכה לשם פרויקט ״תבל״, נהגה בביטוח הלאומי בסוף 2009, היה אמור להימשך קצת יותר מעשור (כלומר, עד השנה), ולעלות קצת פחות מחצי מיליארד שקל.
מפה לשם, זה לא קרה.
בכלל.
אפילו לא קרוב.
בדוח יבש מאוד, ולא מאוד ברור (במשרד המבקר יודעים לכתוב פרקים יותר קוהרנטיים), אנשי המבקר מפרטים איך עלות הפרויקט התנפחה והתנפחה, כיצד לוחות הזמנים נדחו ונדחו. כבר בעת פרסום הדוח, באמצע 2015, היה ברור שמדובר בכשל חמור. אחרי שנתיים – שנתיים! – הודיע הביטוח הלאומי עצמו כי דוח מיוחד שחיבר צוות מומחים חיצוניים שהזמין קבע כי הביטוח הלאומי הוציא 600 מיליון שקל על תקלה קולוסאלית. מתוך 33 מערכות חדשות, רק 1 פעלה, וגם זה באופן חלקי. על פי ההערכות החדשות, העלות התנפחה בעוד 800 מיליון שקל, נוסף על ה-600 שכבר הוצאו, ולוחות הזמנים התארכו בעשור נוסף. כלומר, במקום 11 שנה ופחות מ-500 מיליון שקל, יותר מ-20 שנה, ובערך 1.4 מיליארד שקל, כלומר פי שניים זמן וכמעט פי שלושה כסף.
נחמד.
אי לכך ובהתאם לזאת, הודיע מ״מ מנכ״ל ביטוח לאומי כי הוא מקפיא את הפרויקט.

2.
נזכרתי בסיפור הישן הזה השבוע בגלל משהו ששמעתי בכלל באוניברסיטה. אני לוקח כאן קורס שבוחן פרויקטים דיגיטליים בממשלה, ומנסה להבין למה רובם נכשלים, ואיך אפשר לגרום להם לא להיכשל. כתבתי על זה לאחרונה כאן. בקורס באוניברסיטה למדנו לעומק את הכישלון המהדהד של האתר הדיגיטלי של ממשל אובמה שהיה אמור לאפשר לאזרחים אמריקאים שאין להם כיסוי רפואי להירשם לאובמהקייר. לאתר קוראים HealthCare.gov, הושקעו בו לפני השקעות בערך חצי מיליארד דולר (יש הערכות שונות, והעלות התנפחה לפחות פי שלושה בהמשך), אבל למרות זאת, כשהושק באוקטובר 2013, הוא היה כישלון מהדהד. זו היתה תכנית הדגל של הנשיא אובמה, ולכן הכישלון הזה נדבק אליו. בגדול, האתר פשוט לא עבד. אי אפשר היה להירשם, הוא לא עמד בעומס, כל התקלות שאתם רק רוצים. זה היה כישלון כל כך מפואר, שכל מנחי תכניות הלייט נייט בארה״ב ירדו עליהם פצצה. הנה המיטב:

אבל אני לא מספר את הסיפור הזה בגלל הכישלון. פרויקטים דיגיטליים מגלומניים כאלה נכשלים, נקודה. אני מספר את הסיפור הזה בגלל מה שקרה אחר כך.

מעבר לזה שהבית הלבן גייס תוך שניה וחצי צוות קטן ורזה של מומחים מכל מיני מקומות (למשל, מגוגל) שיפתור את הבעיה (בהצלחה), לציבור אשכרה היה אכפת. אולי אני צריך לדייק את זה: לנבחרי הציבור היה אשכרה אכפת. כן, היה כאן פוטנציאל בלתי נדלה להיכנס בנשיא על הבייבי המרכזי של הכהונה שלו, סבבה, זה אחלה בונוס. אבל חוץ מזה, זה אשכרה עניין את הרשות המחוקקת לפקח על הפעילות של הרשות המבצעת. כמו בתיאוריה. מדהים, לא?
הקונגרס הודיע שהוא עושה חקירה משל עצמו (דרך ה- Government Accountability Office, שזה גוף של הקונגרס שאין לו ממש מקבילה בישראל), וגם הממשל עצמו הקים ועדת חקירה (דרך ה-Inspector General). אנשי הגופים האלה ראיינו את כל מי שזז פחות או יותר, כל גורם רלוונטי, חקרו את תהליכי קבלת ההחלטות, מה שאתם לא רוצים, והפיקו דוחות מקיפים. הדוחות האלה עצמם נחקרו, נקראו, ונידונו על ידי הרשות המחוקקת, ועל ידי גופים אחרים. זה אשכרה הזיז למישהו.

ומה קרה בישראל עם המחדל האדיר של פרויקט ״תבל״ של הביטוח הלאומי? כלומר, מלבד פרק בדוח מבקר המדינה ב-2015 שזכה לכמה כותרות בעיתונות הכלכלית ביום פרסום הדוח, וזהו. מה קרה? נשפכו שם 600 מיליון שקל מכספי משלם המסים הישראלי על מערכת בלתי מתפקדת. אלה מערכות שאמורות לתת שירות לציבור הישראלי, לייעל את עבודת הביטוח הלאומי, לקצר תהליכים, לפשט בירוקרטיה, לוודא שמידע לא הולך לאיבוד, שזכאויות לקצבאות לא מחושבות באופן ידני ושאין טעויות, כאלה מין דברים קטנים ופעוטים, ממש זוטי זוטות. האם מישהו מנבחרי הציבור שלנו, האם מישהו מחברי הכנסת, מחברי הרשות המחוקקת, הגוף הריבוני במדינת ישראל שאמור לפקח על הממשלה, האם מישהו מהם התעניין בנושא? האם מישהו מהם ניסה לעשות את העבודה שלו ואשכרה לפקח על הממשלה?

ובכן, כן.
איש אחד.
האיש הזה:

לאיש הזה, אם אתם לא מכירים, קוראים אורי מקלב. הוא חבר כנסת מטעם יהדות התורה, והוא אחד מחברי הכנסת הנמרצים ביותר שתפגשו. (רציתי להביא לכם סטטיסטיקות מדויקות מאתר כנסת פתוחה על כמה דיונים הוא מנהל, מה אחוז ההשתפות שלו וכו׳, אבל אתר כנסת פתוחה נמצא בשיפוצים כבר די הרבה זמן, אז אין לי). בשבתו כיו״ר ועדת המדע של הכנסת, חבר הכנסת אורי מקלב, ככל שהצלחתי למצוא בפרוטוקולים של ועדות הכנסת השונות, הוא חבר הכנסת היחידי שיזם וקיים והשתתף לא בדיון אחד על פרויקט ״תבל״, אלא שניים (למען הדיוק: הוא נכח בעוד דיון, בוועדה לביקורת המדינה, תיכף אגיע לזה).

חבר הכנסת מקלב, שלאורך הדיונים האלה היה רוב הזמן חבר הכנסת היחידי שנכח בחדר, אשכרה זימן לכנסת את כל הפקידים האחראים, מהביטוח הלאומי ומגופים נוספים, בשביל שייתנו דין וחשבון לרשות המחוקקת על מה בשם אלוהים הם עשו עם הכסף שלנו, ולמה כל הפרויקט הזה התשבש בצורה כל כך קולוסאלית.

היחידי.

ועם כל הפירגון לעבודה הפרלמנטרית של חבר הכנסת מקלב (באמת, בלי ציניות), זה לא מספיק. 600 מיליון שקל מכספי משלם המסים הלכו לפח, תכנית גרנדיוזית להחליף 40 מערכות ליבה הסתיימה במערכת אחת חצי מתפקדת, בעלות שהתנפחה פי שלושה ובלוחות זמנים שהתנפחו ליותר מ-20 שנה, וזה כל מה שהרשות המחוקקת יודעת להפיק? שני דיונים בוועדת המדע שחבר כנסת אחד נוכח במהלכם?
זהו?!

באותה נשימה, אגב, בוז לוועדה לביקורת המדינה, ממש בוז. הוועדה לביקורת המדינה היא ה-וועדה שאמורה לדון בדוחות של מבקר המדינה. והיא אכן דנה בדוח הזה, ובנושא הזה. הנה הפרוטוקול. אם תעיינו בו תגלו שמחדל ״תבל״ היה נושא אחד מתוך שלושה נושאים בדיון הזה, ושרוב רובו לא התייחס אליו כלל. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שנושא הדיון המרכזי היה ״אי מיצוי זכויות בביטוח הלאומי״. זה נושא חשוב ורחב בפני עצמו. כשאתם דוחסים פנימה נושא גדול נוסף, זה די ברור שלא תספיקו לטפל בו. בקיצור, בוז לוועדה לביקורת המדינה.

3.
עשור חלף מאז פרויקט ״תבל״ של הביטוח הלאומי יצא לדרך. ב-2017 הוא הוקפא בידי מ״מ מנכ״ל הביטוח הלאומי, אחרי ש-600 מיליון שקל הושקעו בו, אבל ב-2018 הוא חודש על ידי המנכ״ל הקבוע מאיר שפיגלר. בסוף 2018 שפיגלר הגיע לדיון אצל מקלב לתת דין וחשבון על התקדמות הפרויקט. זה הכי טוב שהכנסת שלנו, הריבון, הצליח להפיק במסגרת תפקידו כמפקח על הרשות המבצעת. ח״ח למקלב ולשפיגלר (זה עולה לי בבריאות להגיד את זה), אבל זה ממש ממש מביך.

אם אנחנו רוצים שהאנשים שמנהלים את כספי המסים שלנו יעשו איתם עבודה טובה יותר, ינגישו לנו שירותים דיגיטליים, יהפכו את ישראל לסטארט אפ ניישן באמת ולא לסטארט אפ ניישן עאלק, אנחנו צריכים נבחרי ציבור שאשכרה עושים את העבודה שלהם. הייתי מצפה שדיון בנושא הזה יגיע לוועדת הכספים, ולא יידחק לוועדה צדדית של הכנסת (עם כל הכבוד לוועדת המדע). למעשה, אלמלא החריצות של חבר הכנסת מקלב, לא היו מתקיימים שום דיונים בנושא הזה. אם חבר הכנסת גפני, יו״ר ועדת הכספים, היה מחליט לשים את הנושא על סדר היום של ועדת הכספים, ומקיים עשרה דיונים בנושא ולא אפס, אחד בחודש עם דוחות התקדמות ברורים וכו׳, לביטוח הלאומי היתה מוטיבציה משמעותית להשתפר. כך גם לגופים ממשלתיים אחרים שהיו יודעים שנבחרי הציבור – המייצגים של הציבור, ציבור משלם המסים – מסתכלים מקרוב על העבודה שלהם.

לצערי זה לא ככה. אני יכול לחשוב על כל מיני הסברים. ראשי ועדות הכנסת קובעים את סדר היום שלהן בהתאם לפוליטיקה, בהתאם ללחצים מצד משרדי הממשלה, בהתאם ללחצים מצד בעלי אינטרס, לוביסטים, ועדי עובדים, ויתר גופים עם כח. הם לא קובעים את סדר היום שלהן לפי אינטרסים רחבים יותר. עוד מערכת מחשבת מתפקדת פחות או יותר מזיזה להם כהוא זה. הם ממילא לא משתמשים במערכות האלה, כי הם מספיק קרובים לצלחת – יא רבאק, הם הצלחת – בשביל שלא יהיה להם אכפת. וזו, לדעתי, הסיבה האמיתית.

תעשו עם זה מה שאתם רוצים.
חג בחירות שמח.

פוסט אורח של נירית, על נושא קרוב ללבי. קבלו אותה

יותר מכל דבר אחר, 2019 תיזכר כשנת משבר האקלים. שריפות הענק באוסטרליה היו רק אחת בסדרה ארוכה של תופעות טבע חריפות, אך הן שבו והחזירו לקדמת הבמה את משבר האקלים המתעצם. טוב, אולי לא יותר משתי מערכות בחירות רצופות ועוד אחת בדרך. הבעיה היא שהמקום שאליו משבר האקלים עדיין לא חלחל עמוק מספיק הוא שוק ההון, וספציפית לשוק ההון הישראלי ולקרנות הפנסיה הישראליות שמשקיעות בו ובמקומות אחרים. רק לפני כשבוע פרסמו גרינפיס דוח מיוחד לכבוד הועידה הכלכלית בדאבוס שבו הראו שהגופים הפיננסיים הגדולים עדיין משקיעים סכומי עתק בדלקים פוסיליים.

לפני כמה חודשים שאול כתב על מארק קרני, נגיד הבנק של אנגליה וקנדה לשעבר, שבינתיים הספיק לסיים את תפקידו ולהתמנות לשליח מיוחד של האו״ם לפיננסים ולמלחמה במשבר האקלים בסבב השיחות הקרוב בנושא בסקוטלנד, וגם ליועץ מיוחד לרה״מ הבריטי בוריס ג׳ונסון באותו נושא. מארק קרני סבור שלשוק ההון ולמשקיעים המוסדיים השפעה מכרעת על המלחמה במשבר האקלים באמצעות תיקי ההשקעות שלהם. אלה מילים גדולות אך העיקרון הוא למעשה פשוט מאוד ומוכר לכולנו בביטוי: בעל המאה הוא גם בעל הדעה. מי שמשקיע הרבה כסף בחברות יכול להחליט אילו חברות ירחיבו את הפעילות העסקית שלהן ואילו ידשדשו מאחור. באילו תחומים נראה צמיחה מואצת בשנים הקרובות ומהי התנהלות עסקית מקובלת. 

דוגמאות להשפעה של גופים מוסדיים כמו בנקים וקרנות פנסיה על התנהלות כלכלית אפשר למצוא די בקלות. המלחמה בהלבנת הון הפכה למשל לדרישה בסיסית למדי של רגולטורים שונים ששילבו ידיים כדי לצמצם פשיעה בינלאומית והעלמת מס. כתוצאה מכך, חברות שנותנות יד להלבנת הון יתקשו לגייס כסף ממשקיעים להמשך הפעילות שלהן והן אף עלולות להיענש בסנקציות כלכליות נוספות. בחו״ל ישנם גם משקיעים שקובעים לעצמם מגבלות השקעה ערכיות או שדורשים מהחברות שבהן הם משקיעים לעמוד באמות מידה ערכיות מחמירות יותר. קרנות פנסיה ציבוריות מארה״ב, נורווגיה ויפן למשל, נמנעו לאורך השנים מהשקעה בחברות שלקחו חלק במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בחברות סיגריות ונשק וכיום נמנעות גם מהשקעה בחברות דלקים פוסיליים. 

וזה לא רק עניין של מינוף הכוח הכלכלי להשפעה על ערכים אתיים שהיינו רוצים לראות. בהולנד, אחד מגופי התפעול וניהול ההשקעות שמשרת כמה קרנות פנסיה החליט שלא יתכן שהם יתרמו למשבר האקלים שמעמיד את המדינה שלהם בסכנת הצפה כמעט מיידית. הם החליטו למשל שטכנולוגיות מים הן אחד הנושאים שחשוב להם להשקיע בהם כדי להקטין את הסיכונים הפיננסיים בתיקי ההשקעות של החוסכים לפנסיה. יותר ויותר חברות ורגולטורים מבינים שמשבר האקלים מציב סיכונים משמעותיים: יותר נזקים אקלימיים יתבטאו ביותר הוצאות לחברות הביטוח, בקריסת חברות שלוות כספים מהבנקים ומקרנות הפנסיה ובירידות ערך משמעותיות לתיקי ההשקעות שלהם. 

ובישראל מה? ב-2011 פרסם אגף שוק ההון עם המשרד להגנת הסביבה מדריך שכתבה נוגה לב-נדן ציון על שילוב מדדי ESG בתחומי הסביבה, החברה והממשל התאגידי בהשקעות של גופים מוסדיים. המדריך לא עורר שינוי וקרנות הפנסיה המשיכו להשקיע בכל מה שחשבו שישיג לחוסכים תשואה טובה, גם אם מדובר בחברות טבק, הימורים ונשק. רק בסוף 2017, נזכרו ברשות שוק ההון להתייחס לכך קצת יותר ברצינות ויישרו קו עם הפיקוח על הבנקים שעשה זאת כמה שנים קודם לכן. דורית סלינגר, שהיתה המפקחת על שוק ההון אז, דרשה מהגופים המוסדיים להצהיר האם הם מתייחסים לנושא ההשקעות האחראיות במדיניות ההשקעות שלהם. כמו בבנקים, גם הניסיון הזה הסתיים בהצהרות כלליות ולא מחייבות של הגופים לשקול אולי להתייחס לנושא, וגם אז רק בהשקעות מקומיות, ורק אם ימצאו לכך מקום. 

מה בעצם צריך לקרות כדי שמשהו יזוז בשוק ההשקעות המוסדי? שלושה דברים עיקריים: אנחנו צריכים להיות יותר אקטיביים ולאותת לגופים שאיכפת לנו משיקולי סביבה וחברה; הרגולטור יכול לבדוק מהם החסמים שמונעים מהגופים ללכת לכיוון הזה ולגרום לגופים להטמיע את השיקולים הללו כחלק מניהול הסיכונים השוטף שלהם; והגופים המוסדיים עצמם צריכים להבין שגם להם יש אחריות אדירה לא רק לעזור לנו לחסוך יותר כסף לגיל הפרישה, אלא גם לתרום לסביבה בריאה יותר שבה נחיה בעתיד.  

מה קרנות הפנסיה יכולות לעשות כדי להשקיע בחברות שטובות יותר לעתיד של כולנו?

ישראל היא שוק קטן מאוד. הגופים המוסדיים מנהלים סכום אדיר של כ-1.7 טריליון ש״ח כשקרנות הפנסיה החדשות שבהן רובנו חוסכים מנהלות כרבע מסכום זה. עם כמות כסף גדולה כל כך שקרנות הפנסיה צריכות להשקיע באופן שמבטיח פיזור גבוה של הכסף קשה להן להיות ממש סלקטיביות בבחירת ההשקעות. כמות ההון שמנהלים הגופים המוסדיים גדולה כל כך על השוק המקומי שהם פשוט משקיעים בכל מה שיש. מצד אחד, קשה ממש להימנע באופן גורף מהשקעה בתחומים מסוימים או בחברות מסוימות במצב כזה. ומצד שני, כל החלטת השקעה של קרן פנסיה בעלת השפעה עצומה על השוק המקומי. בחו״ל לעומת זאת, קרנות הפנסיה שלנו לא יכולות להשפיע ממש על מאזן הכוחות הקיים. 

הדבר הראשון שקרנות פנסיה יכולות לעשות כדי להשקיע בהשקעות אחראיות יותר הוא פשוט לקבל החלטה כזו, רצוי באופן פומבי. לפני כחצי שנה ברק סורני, כמנכ״ל פסגות בית השקעות, הודיע שפסגות הוא הגוף המוסדי הישראלי הראשון שחתם על עקרונות להשקעות אחראיות שמקדם ארגון PRI (ארגון ביוזמת האו״ם, Principles for Responsible Investment). לפני כן פסגות גם גיבש אמנת אחריות תאגידית שפרסם באתר החברה. אך מאז סורני סיים את תפקידו, בדוחות הכספיים האחרונים של החברה אין שום התייחסות לנושא וברשימת החברות שבהן היא משקיעה ניתן למצוא גם חברות חיפושי נפט וחברות פלסטיק למשל. כך שלא ברור כיצד עקרונות ה-PRI באים לידי ביטוי בהתנהלות השוטפת של החברה. צבי ואבנר סטפק, מבעלי השליטה בבית ההשקעות מיטב-דש, ידועים במעורבותם הגבוהה בנושאים חברתיים והם התבטאו בנושא באופן פומבי לא אחת. מיטב ד״ש אף פרסמו את אחת ההצהרות היותר מפורטות בנושא מדיניות השקעה אחראית. ברשימת החברות שבהן השקיעה מיטב דש ניתן למצוא יותר השקעות בחברות קלינטק ביחס לכמה מקרנות הפנסיה הגדולות, אך גם השקעות בחברות אנרגיה מסורתית ובחברות חיפושי נפט. הדוחות הכספיים של החברה כלל לא מתייחסים לנושא וקשה להעריך עד כמה הם מסתמכים על שיקולי מדיניות השקעה אחראית.

בסופו של דבר, גם אם בקרן הפנסיה יש מנהל שאיכפת לו הקרנות מעדיפות שלא לשאת את דגל ההשקעות האחראיות ולהמשיך לשמור על עמימות בנושא. לקרנות הגדולות יש פחות אינטרס לעורר גלים שעשויים לגרום למעבר מסיבי של לקוחות לקרנות המתחרות. והקרנות הקטנות מתמקדות בעיקר בהוזלת דמי ניהול כחלק מרפורמת קרנות ברירת המחדל כדי למשוך כמה שיותר לקוחות ולהגדיל את נתח השוק שלהן. לאלה ולאלה אין רצון להתבטל כחריגות בשוק. למעט כמה מאבקים מתוקשרים בהסדרי חוב גדולים במשק בעבר, הגופים המוסדיים מעדיפים להוריד פרופיל ולא להצטייר בתקשורת כמי שמנהל קשרים לא ראויים עם בעלי הון כאלה ואחרים.

כדי שקרנות הפנסיה יוכלו למנף את הכוח שלהן כגוף מוסדי להשפעה אקטיבית על החברות שבהן הם משקיעים במטרה לעודד יותר התנהלות אחראית בהיבטי סביבה, חברה וממשל תאגידי צריכים לקרות עוד שני דברים. ראשית, הרגולציה הקיימת אוסרת על קרנות הפנסיה להחזיק נתח משמעותי במרבית סוגי ההשקעות כדי לעודד פיזור רחב ולהקטין את הסיכון להפסדים לחוסכים. אך היא גם מונעת מהקרנות להפוך לבעלי השפעה משמעותית בחברות המושקעות. שנית, במרבית החברות הנסחרות בשוק ההון המקומי יש עדיין בעלים המחזיקים בשיעור גבוה מאוד ממניות החברה. כדי לאפשר למשקיעים נוספים להפוך לבעלי עניין שיכולים להשפיע על החברה נרצה לראות יותר ויותר חברות שנתח משמעותי מהמניות שלהן נמכר לציבור.

מה הרגולטור עושה ומה הוא יכול לעשות טוב יותר?

הרגולטור יכול לעשות כמה דברים שמאותתים לחברות שכדאי להן לשקול מדיניות השקעות אחראית יותר, אך אני אתמקד פה בשני נושאים. משה ברקת, המפקח על קרנות הפנסיה, החליט לאחרונה שהוא לא אוהב את המעורבות של גופי ייעוץ חיצוניים שמספקים לחברות רבות במקביל אנליזה של חברות להשקעה עם המלצה האם ועד כמה להשקיע בהן. ספציפית, חברת הייעוץ אנטרופי שיש לה כמעט מונופול על השוק הזה בארץ לא ממש מוצאת חן בעיניו ולאחר כמה כיפופי ידיים ביניהם נראה שהיא קצת נסוגה ממתן ייעוץ בהחלטות השקעה. אך דווקא בשנה-שנתים האחרונות החלה אנטרופי להציע לקרנות הפנסיה גם ייעוץ בבניית מודל השקעות שמתחשב בשיקולי סביבה, חברה וממשל תאגידי בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים. כעת, יקשה עליהן להמשיך ולקדם גם את מודל ההשקעות האחראי. 

המהלך השני שקורה היום, ללא כל קשר למשבר האקלים, הוא של העברת ההקצאה של אגרות חוב ממשלתיות ייעודיות שהממשלה מנפיקה לקרנות הפנסיה בריבית מובטחת, מהחוסכים הצעירים אל החוסכים המבוגרים יותר. דווקא המהלך הזה שנבנה כדי לאפשר יציבות גבוהה יותר בגובה קצבת הפנסיה לחוסכים מבוגרים ולפנסיונרים שיהיו חשופים פחות לתנודתיות של שוק ההון, יוכל לאפשר לקרנות גמישות גדולה יותר בהשקעות. עד כה, קרנות הפנסיה השקיעו באופן חופשי רק 70% מהכסף שאנחנו חוסכים אצלן, ואילו כעת, יתפנו להן עוד סכומי כסף משמעותיים שיש להשקיע. אגרות החוב המיועדות אמנם סיפקו מעין רשת ביטחון בתקופות של ירידות בשוק ההון, אך בשנים רבות שבהן היו עליות משמעותיות הן דווקא הגבילו את שיעור התשואה שהקרנות הצליחו להשיג עבורנו.

מה אנחנו יכולים לעשות כלקוחות של קרנות הפנסיה?

כדי לגרום לקרנות הפנסיה להכיר בחשיבות של השקעות אחראיות אנחנו החוסכים צריכים להתחיל להשמיע את קולנו ולהראות להן שזה נושא שחשוב לנו. נושא שחשוב לנו עד כדי כך שנשקול להחליף קרן פנסיה לקרן שמשקיעה בצורה אחראית יותר. המערכת כולה, וגם הנטיה הטבעית שלנו, מוכוונות להשאיר אותנו במסלול ההשקעות של ברירת המחדל בקרן הפנסיה. אנחנו לא טורחים להתעניין באפשרויות השונות, סוכני הביטוח והמשווקים לא רוצים לקחת על עצמם את האחריות להמליץ על מסלול השקעה חלופי וגם לקרן הפנסיה עצמה זה קל יותר לנהל את כולנו במסלול ברירת מחדל. התקשורת מודדת את קרנות הפנסיה בעיקר בהיבטים של תשואה אל מול דמי ניהול וכך גם אנחנו מסתכלים על זה.

מה היה קורה אילו כחלק ממחאת הגז שארגנו אורלי בר-לב ואחרים היתה קמה קבוצה שקוראת לקרנות הפנסיה להפסיק להשקיע בחברות דלקים ונפט? מה היה קורה אם במחאת האקלים האחרונה שהובילו תנועות הנוער בעקבות חבריהם ברחבי העולם הם היו מפנים אצבע מאשימה גם כלפי קרנות הפנסיה שלא עושות מספיק כדי לדאוג לכך שכשהם יגיעו לגיל הפנסיה עוד יהיה אפשר לחיות על הכדור הזה?

ראש הממשלה בנימין נתניהו העניק ראיון כלכלי לתכנית של שרון גל בערוץ 13. ברכות. ראש הממשלה אוהב להתראיין אצל שרון גל. זו הפעם השלישית שהוא מתראיין אצלו בתוך חודשים ספורים, הפעמיים הקודמות היו ימים בודדים לפני הבחירות שנערכו אי אז באפריל (מועד א׳), כך שזה עקבי.

גל שאל את נתניהו מספר שאלות ישירות על הגירעון הגדול שהממשלה הבאה תצטרך להתמודד איתו. נתניהו, בגרון ניחר ובעיניים עייפות ניסה להתנער מעניין הגירעון. אבל בניגוד לפעמים קודמות, בהן נתניהו שלט בחומר שליטה מוחלטת, הפעם זה נראה כאילו ראש הממשלה תלוש לחלוטין מההתנהלות הכלכלית של הממשלה שלו.

על ההתחלה, גל שאל את נתניהו – ״אדוני ראש הממשלה, האם תוכל להבטיח שלא תעלה מסים בשביל לסגור את הגירעון?״. נתניהו ענה בתשובה מתחמקת – ״למה אתה חושב שצריך לסגור את הגירעון בהעלאת מסים?״. אה, זה קל, שרון גל לא ענה לו, אבל היה יכול לו היה רוצה, זה בגלל שבנק ישראל אומר. וגם משרד האוצר. וגם יש להם סיבה טובה.
תראו:
במסמך שמשרד האוצר עצמו חיבר והציג לממשלה על הגירעון הצפוי בשלוש השנים הקרובות הוא פירט במפורש שהגירעון מגיע משני צדדים. הוא מגיע מצד ההוצאות – כלומר שהוצאות הממשלה חורגות ב-9 מיליארד שקל ממש שמותר לה – אבל הוא מגיע גם מצד ההכנסות ממסים. למעשה, החור בצד ההכנסות גדול בהרבה מהחור בצד ההוצאות – כמעט 14 מיליארד שקל. במלים פשוטות – בקופת המדינה אין מספיק הכנסות ממסים בשביל לתמוך בתקציב שהממשלה רוצה. או שתעלו מסים, או שתקצצו דרמטית את התקציב, או שתחיו עם מינוס מאוד גבוה. זה מעגל שאי אפשר לרבע.

אבל לראש הממשלה נתניהו יש קונץ פטנט. הנה המשך התשובה שלו לשרון גל: ״אתה יכול להוריד גירעון על ידי קיצוץ בהוצאות, דרך אגב זה גם עדיף. זה מה שאני מתכוון לעשות. זה גם מה שעשיתי בפעמים קודמות״.
וזה, איך אני אגיד את זה בעדינות, זה ממש לא נכון, מכל הכיוונים.
דבר ראשון, זה נכון שטכנית אפשר לסגור את הגירעון הזה – כל גירעון – על ידי קיצוץ בהוצאות. אבל במקרה של ממשלת ישראל, היא תצטרך לקצת יותר מ-20 מיליארד שקל בשביל לסגור את הגירעון מבלי להעלות מסים. ב-2011, על הרבה הרבה פחות מזה, מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות. ומאחר שישראל גם ככה בתחתית ההוצאה הציבורית בהשוואה בין לאומית – כלומר שמרבית מדינות ה-OECD מוציאות על שירותים ציבוריים יותר מישראל ביחס לתוצר שלהן – זה אומר שהממשלה לא באמת יכולה לקצץ. ואם כל הטיעונים האלה לא משכנעים אתכם, אז קחו רק את עניין הביטחון: נתניהו עצמו אומר בכל הזדמנות בחודשים האחרונים שהוא מתכוון להוסיף לתקציב הביטחון עוד 4 מיליארד שקל לפחות בשנה. איך בדיוק הוא מתכוון להוסיף את כל הכסף הזה ולקצץ בהוצאות? על מי הוא עובד?
דבר שני, כשנתניהו טוען שהוא כבר עשה את זה בעבר – קיצץ בגירעון על ידי קיצוץ בהוצאות – הוא מתכוון לתקופה שבה כיהן בתור שר אוצר. וזה נכון, הוא אכן עשה את זה. אבל מאז חלפו 15 שנה. כראש ממשלה, נתניהו לא רק שלא עשה את זה, אלא עשה את ההיפך. בתקופתו כראש ממשלה המגזר הציבורי גדל, ההסתדרות קיבלה הטבות מפליגות בדמות חוקי עבודה שראש הממשלה נתן לה להעביר (למשל, שבשביל להקים ועד במקום עבודה יהיה מספיק להביא חתימות משליש מהעובדים במקום חצי), והסכמי שכר מפנקים. נתניהו של 2020 הוא כבר מזמן לא נתניהו של 2005.

שרון גל לא הירפה. ״למרות גירעון של 51 מיליארד שקלים, אתה ישן רגוע בלילה?״, הוא שאל את ראש הממשלה. ונתניהו, שנראה שלא ישן כבר כמה לילות, אם כי לא בגלל הגירעון, ענה תגובה מגומגמת. פתאום, הבין שאולי לא כדאי להבטיח יותר מדי דברים שלא יוכל לקיים, אז שינה טיפה את הגרסה שלו: ״אני מקווה שלא נצטרך להעלות מסים, אני אעשה הכל כדי שלא נצטרך, משום שהעלאת מסים, כללית בוודאי, לא רק שלא מאיצה את הצמיחה היא יכולה גם לפגוע בה, ובסוף תשלם גם בהכנסות״.
נו, לפחות נתניהו מתקרב יותר אל האמת – הוא כבר לא מתחייב יותר שיסגור את הגירעון רק על ידי קיצוץ בהוצאות, פתאום הוא מודה שייתכן, אם ייצטרך, חס וחלילה, גם יעלה מסים. אם זה יקרה – וסיכוי סביר שזה יקרה – זו לא תהיה הפעם הראשונה. נתניהו כבר העלה מסים בעשור האחרון, יותר מפעם אחת. הוא עשה את זה בתקופת המשבר הכלכלי כששטייניץ היה שר אוצר, הוא עשה את זה כשיאיר לפיד היה שר אוצר, ועשה את זה שוב גם כשכחלון היה שר אוצר. בכל פעם לא היתה לו ברירה, בכל פעם מסיבה אחרת, כי כזו היא המציאות – היא לא שואלת אותך.

ואז, אז הגיע החלק המשונה ביותר בראיון. גל שאל את נתניהו: ״אדוני ראש הממשלה, הגירעון הפתיע אותך?״ ונתניהו כמעט ירה עליו בחזרה את התשובה – ״לא״.
פשוט ככה – ״לא״.
אחרי זה היתה דממה של שניה או שתיים, ואז נתניהו הבין שאולי אמר איזו שטות, כי הוא התחיל לגמגם ״אני לא יודע אם זה 51 (מיליארד שקל), יש נתונים כאלה ואחרים, אני לא חושב שהוא כזה גדול, אבל כבר דיברתי בגירעונות גדולים יותר, באופן יחסי למה שהיה במקומות אחרים, אם אתה מהוון אותם, גם גירעונות גדולים יותר״.
נשבע לכם, זו התשובה המדויקת שלו, מילה במילה.
זה בסדר, אף אחד לא הבין למה הוא התכוון.

אבל בואו נחזור שניה ל-״לא״ הזה של נתניהו. לא, הגירעון לא הפתיע אותו. מה זה אומר בעצם? זה אומר שראש הממשלה ידע שהוא מוליך את הממשלה שלו לגירעון שגבוה ממה שהממשלה עצמה הגדירה בחוק? כי הגירעון זו לא סתם משאלת לב של קומץ כלכלנים בירושלים וכמה עיתונאים משועממים. הגירעון נקבע בחוק התקציב על ידי הממשלה והכנסת. זה יעד שהממשלה מחויבת לעמוד בו. משרד האוצר צריך לעשות הכל בשביל לא לסטות ממנו, ככל שהוא יכול. אם ראש הממשלה טוען שהוא ידע שהגירעון הולך להיות כל כך גבוה – כי עובדה, הוא לא הופתע ממנו – יש כאן בעיה רצינית. כמה זמן בדיוק ידע ראש הממשלה שהגירעון הולך להיות כל כך גבוה? מדוע לא דרש משר האוצר לטפל בגירעון ולעשות כל מה שצריך בשביל להוריד אותו? האם זה קשור לעובדה שעד לאחרונה ראש הממשלה ושר האוצר היו יריבים פוליטיים ממפלגות מתחרות? אני שואל כי פשוט ב-2012, כששטייניץ היה שר האוצר ולא היווה שום איום פוליטי על ראש הממשלה, נתניהו פעל להפחתת הגירעון על ידי העלאת המע״מ ומסים אחרים למרות שהיה לקראת בחירות. גם אז הגירעון היה בערך 4%, וגם עתה הוא בערך 4% (כך שלא, הוא לא היה גדול יותר פעם, לא באחוזים ולא בשקלים), רק נתניהו הוא זה שהשתנה. פעם היתה לו אחריות תקציבית, היום אין לו.

אחרי זה גל ונתניהו עברו לדבר על מחירי הדיור ועל מערכת הבריאות, אבל התשובות של נתניהו היו מפוזרות ולא קוהרנטיות, ועד מהרה הוא עבר למנות את הרפורמות הכלכליות שעשה – 60! – ועד מהרה הראיון הפך להתקפה על התקשורת. נתניהו התרגז על השאלות של גל ותקף אותו, בשם נציג התקשורת הישראלית, על כך שהתקשורת לא מתמקדת בהצלחות, אלא רק מותחת עליו ביקורת.
תקף את שרון גל, כן? האיש שהיה חבר כנסת מטעם ישראל ביתנו, שבכל הזדמנות שיש לו תוקף בעצמו את התקשורת, כן?
ועל זה פשוט כבר אין לי מה להגיד.

(התפרסם גם כאן)