1 | זה לא באמת חוק ההסדרים

החוברת שמשרד האוצר פרסם ביום חמישי האחרון (והפיץ להערות הציבור. אם נורא בא לכם יש מייל שאפשר לשלוח אליו הערות) אמורה להיות טיוטת חוק ההסדרים. בפועל, זה רק חלק מחוק ההסדרים.

החוברת שמשרד האוצר פרסם מכילה רק את מה שבמשרד קוראים לו ״שינויים מבניים״. בחוק ההסדרים הסופי יהיה עוד חלק משמעותי מאוד, שכולל את כל הצעדים התקציביים והמיסויים שמשרד האוצר יביא לממשלה והכנסת יחד עם התקציב.
הקיצוצים הרוחביים, הפחתת המסים, הטלת המס על ביטוחי הבריאות, קיצוצים נקודתיים בכל מיני תקציבים שונים (הקלאסיקה החוזרת על עצמה היא ניסיון אינסופי לסגור את תזמורת המשטרה) וכל מה שקשור לתקציב הביטחון – כל אלה יופיעו בחוברת הזו. בשנה שעברה, למשל, היתה בחוברת הזו הצעה לפגוע בפנסיה התקציבית של עובדים שטרם יצאו לפנסיה. ההצעה זו – הפתעה! – לא יצאה בסופו של דבר לפועל (שר האוצר נסוג בו), אבל אני מביא אותה בשביל להמחיש עד כמה החוברת שהאוצר פרסם ביום חמישי היא רק חלק קטן ממה שצפוי להגיע לממשלה ב-11 באוגוסט.
למה האוצר יפרסם רק ברגע האחרון את החוברת המלאה? זו שכוללת גם את הגזרות התקציביות? נחשו לבד.

2 | הכרזת מלחמה על מכון התקנים

אז מה בכל זאת יש בחוק ההסדרים הפעם? לא מעט דברים שקשורים ליוקר המחיה, בעיקר בפן של הסרת חסמים בירוקרטיים וכו׳. למשל, שר האוצר ממש מכריז מלחמה רבתי על מכון התקנים, מתכוון לפרק את מוקד הכוח העיקרי שלו (העובדה שהוא מונופול על קביעת תקנים), להקטין משמעותית את הכוח של התעשייה הישראלית במכון, וכיוצא באלה. האם זה יעבור בקלות? עד כמה התעשייה תילחם בכך בכנסת? אני מניח שהיא תילחם, ואני מניח שבסוף תהיה שם איזו פשרה כלשהי, או על דחיית היישום או יישום בהדרגה, או השד יודע מה.
אבל אפילו אם ההצעה הזו תעבור כלשונה, אל תצפו שהיא תחסוך לכם יותר מדי כסף בכיס כל חודש. לפי הערכות האוצר, התועלת המקסימלית מכל המהלכים לכל המשק האלה תהיה פחות ממיליארד שקל בשנה. לשם השוואה, שוק המזון לבדו מגלגל בישראל -35 מיליארד שקל – והוא השוק הגדול ביותר.
מה שכן, על הדרך האוצר השחיל פנימה טבלה מהממת של איך עובדות היום הוועדות של מכון התקנים, ומה הפלא שהן חוסמות את התחרות ביצרנים הגדולים:

ההרכב של הוועדות השונות במכון התקנים

3 | שינוי קוסמטי

אני לא יודע למה האוצר החליט להתלבש דווקא על השוק הזה אבל הוא מתכנן שינוי משמעותי באופן ייבוא קוסמטיקה לישראל (שוק התמרוקים הישראלי מגלגל 10 מיליארד שקל בשנה, אולי בגלל זה). הרעיון המרכזי אם לפשט אותו: אין סיבה לבירוקרטיית יתר של משרד הבריאות על יבוא מוצרי קוסמטיקה לישראל. מי אנחנו ומה אנחנו שנקבע הגבלות מחמירות על מוצרי קוסמטיקה. אם יש להם תקן בחו״ל, זה מספיק טוב גם לנו. זה בדיוק היה גם הרעיון המנחה מאחורי רפורמת הקורנפלקס של משרד האוצר מהשנה שעברה (רפורמה שאמנם נחקקה, אבל עדיין לא מיושמת בגלל, תחזיקו חזק, חסמים בירוקרטיים). אני לא יודע אם הרפורמה הזו תעבור בסוף כמו שהיא, אבל אני מציע שתבחנו טוב טוב את הקרמים שיגיעו לישראל בייבוא מקביל. אם הייתי משתמש בקרמים, זה מה שאני הייתי עושה.

4 שובה של קרן הארנונה

אני עיתונאי מאז נובמבר 2007. התחלתי בתור כתב הכנסת של כלכליסט, והגעתי לכנסת בדיוק לתחילת הדיונים בחוק ההסדרים לשנת 2008. לא ידעתי להבחין בין ימיני לשמאלי, אבל אני זוכר היטב שאחד הסעיפים בחוק ההסדרים ההוא קרא להקים קרן ארנונה ממשלתית. כמעט עשור חלף מאז, והנה שוב חוק ההסדרים כולל את הרעיון להקים קרן ארנונה כזו. זהו אחד מסימני ההיכר הברורים ביותר של אגף התקציבים, יש להם די.אן.איי נצחי, והם מעבירים אותו מדור לדור. מבחינתם זה כמו מים על סלע. הם ינסו שוב ושוב ושוב, אולי מתישהו הם יצליחו להבקיע חור בחומת האינטרסים הפוליטיים.
הרעיון מאחורי קרן הארנונה הוא כזה: כיום משרדי הממשלה משלמים ארנונה. בחלק מהערים זה בשיעור מלא (זה ישראבלוף מסוג אחר שקרוי ״ערי עולים״, אבל לא ניכנס לזה כרגע), וברובן זה בשיעור מופחת אחרי הנחה. בכל מקרה, בגלל המיקום של משרדי הממשלה ובסיסי צה״ל, יוצא שהממשלה משלמת ארנונה לערים חזקות כמו תל אביב, ובאופן כללי שיש רשויות מקומיות שלעולם לא יקבלו נתח משמעותי מהעוגה הזו (רמז רמז, המגזר הערבי).
לכן, במשרד האוצר מציעים שהממשלה תפסיק לשלם ארנונה, שהכסף הזה (850 מיליון שקל בשנה, רובו ממשרד הביטחון) ייכנס לקרן ארנונה מרכזית, ומשלם יחולק באופן דיפרנציאלי לרשויות החלשות שזקוקות לכסף. או בתרגום חופשי: באוצר היו מעוניינים להזרים חלק גדול יותר מתשלומי הארנונה הממשלתית לרשויות במגזר הערבי. כל עטיפה אחרת שישימו על זה תהיה מסך עשן.
בעיני מדובר ברעיון יפה, אבל קשה מאוד להעברה מבחינה פוליטית. 15 הערים החזקות צפויות להתנגד מאוד, ואם לשפוט מניסיון רפורמות דומות מהשנה הקודמת, שר האוצר לא באמת יכול על רון חולדאי או על יו״ר השלטון המקומי ומקורבו (גם שלו וגם של ראש הממשלה) חיים ביבס.

5 | ההזדמנות והחשש מפני הרפורמה בתקציב החינוך

אם הייתי צריך לבחור רק סעיף אחד מחוק ההסדרים שהייתי שמח שיעבור (באופן כללי, אני יותר בעד חוק ההסדרים מאשר נגד. כתבתי על זה בעבר כאן) הרי שזהו הסעיף של התקצוב הדיפרנציאלי במערכת החינוך.
תקציב החינוך יעמוד בשנה הבאה על יותר מ-52 מיליארד שקל. זה התקציב השני בגודלו אחרי הביטחון, והוא גדל מאוד מאז שנתניהו חזר לשלטון ב-2009 (אחרי חצי עשור אבוד של קיצוצים תקציביים).
הכסף הזה לא מחולק באופן שוויוני כלל. גם במקרה הזה המדינה מפלה לרעה את המגזר הערבי ומפלה לטובה את המגזר הממלכתי דתי. השינוי באופן התקצוב הזה התחיל ממש בימים האחרונים לכהונתו של שי פירון כשר החינוך. מה שנעשה שם הוא לקחת מיליארד שקל ולהקצות אותם מחדש באופן דיפרנציאלי לבתי הספר היסודיים, כך שהחלשים יקבלו יותר והחזקים פחות. זה נעשה מאוד במשורה (מיליארד שקל לעומת 52 מיליארד זה מצחיק), ורק בבתי הספר היסודיים, ובפריסה לכמה שנים. אבל בכל זאת, זו רגל בדלת. וכך בדיוק אגף התקציבים אוהב לעבוד: הוא אוהב להכניס רגל בדלת לכל מיני מנגנונים, ובשנים שלאחר מכן להמשיך להרחיב את הפתח הזה.
אז אחרי שהם נכנסו לבתי הספר היסודיים, הם מעוניינים להרחיב עכשיו את התקצוב הדיפרנציאלי גם לתיכונים (שם האפליה לרעה של המגזר הערבי אפילו קשה יותר). מה שיפה הוא ששר החינוך נפתלי בנט ממש התבטא בפומבי בעד הרפורמה הזו, על אף שהיא מעבירה כסף מהמגזר שלו אל המגזר הערבי (שלא בדיוק מזוהה איתו פוליטית, בלשון המעטה). אני לא יודע אם זה נעשה בציניות, אני רוצה להאמין שלא.
אני מאוד בעד המהלך הזה כל עוד המטרה שלו היא לא לקצץ בתקציבי החינוך בדלת האחורית. החלק הזה עדיין עמום ומשרד האוצר אפילו לא פירט איזה היקף של תקציב יחולק באופן דיפרנציאלי (מיליארד? חצי מיליארד? כל מספר זוכה) אלא רק כתב משהו מעורר חשש: שהתקצוב מחדש לא יפגע במספר שעות הלימוד הבסיסיות בבתי הספר החזקים ושמדובר בהפחתה מצומצמת בלבד. הניסוח הזה לבדו מעורר בי חשש (בתחילת שנות ה-2000, כשנתניהו היה שר האוצר, האוצר כבר קידם רפורמת תקצוב דיפרנציאלי בחינוך, שבסופו של דבר כל מטרתה היתה קיצוץ בתקציבי החינוך ותו לא).

הערת שוליים

ועוד דבר אחרון: למדתי שחוק ההסדרים כבר לא מסעיר אותי כמו פעם. או שהזדקנתי, או שהפכתי מתנשא עוד יותר ממה שהייתי, או שזו העובדה שאני לא חלק מעיתון יומי ולא צריך לכתוב על זה למחר או שהפכתי לאדיש אל מול אי היכולת של הממשלה לשפר את חיינו לטובה בצורה משמעותית, ומהר. ואולי כל התשובות נכונות.

אני בעד חוק ההסדרים, למרות שהוא דבר רע.
הוא דבר רע משום שהוא כורך בחבילה אחת הרבה מאוד שינויי חקיקה מרחיקי לכת שלא קשורים אחד לשני, כל אחד מהם עולם ומלואו בפני עצמו, שם אותם על שולחנם של נבחרי הציבור, ומפעיל להם סטופר שהוא סוג של אקדח לרקה – תאשרו מהר, או שהכנסת תתפזר. כך לא נראה דיון ציבורי אמיתי, כך נראית סחיטה.
חוק ההסדרים הוא דבר רע משום שהוא מגדיל יתר על המידה את כוחו של אגף התקציבים אל מול משרדי הממשלה ואל מול הכנסת עצמה, ומביא את שיטת המקל והגזר לשיא. בשנים שבהן הכוח הזה עלה לאגף התקציבים לראש יותר מדי, הפקידים היו משתמשים בחוק ההסדרים בשביל לבטל חוקים שנחקקו בכנסת, או בשביל לדחות את יישומם, לעיתים ב-15 שנה. המשפט ״חכה חכה ניפגש בחוק ההסדרים״, נשמע לעיתים קרובות מדי מפי פקידים במהלך השנה כשהכנסת אישרה חקיקה שלא מצאה חן בעיניהם.
אך למרות כל אלה, אני בעד חוק ההסדרים, משום שבמציאות הפוליטית הישראלית הוא כנראה הרע במיעוטו. ובעת הנוכחית, אחרי חמש שנים שבהן אגף התקציבים נחלש והוחלש, נדמה לי שחוק ההסדרים הנוכחי הוא כבר לא מה שהיה פעם, ולכן הסיבות לחשוש מפניו עומעמו.

חוק ההסדרים הוא הרע במיעוטו מפני שחלק גדול מדי מחברי הכנסת ממילא לא טורחים ללמוד איזו חקיקה הונחה על שולחנם, בין אם החקיקה הזו מובאת בתוך חבילת חוק ההסדרים או בתור חוק נפרד שעומד בפני עצמו. הח״כים מתלוננים על פרק הזמן הקצר שעומד לרשותם ללמוד את הרפורמות הרבות שכלולות בחוק ההסדרים, אולם בפועל, לו היו רוצים, היה להם די זמן בשביל ללמוד הכל עד האות האחרונה, לגבש עמדה, ולהביא אותה לידי ביטוי בדיוני ועדות הכנסת.
הנה למה: חוק ההסדרים יונח על שולחנה של הכנסת ביום האחרון של חודש אוגוסט. הדיונים על החוק יתחילו בכנסת אחרי החגים, כלומר במחצית השניה של אוקטובר. במלים אחרות, חברי כנסת יוכלו ללמוד את כל תוכנו של החוק במשך חודש וחצי לפני שמתחילים הדיונים, אם רק ירצו בכך. העובדה שישנם חגים באמצע לא אמורה לתת לחברי הכנסת הזדמנות לעבוד פחות קשה. הםלא נבחרו על ידי הציבור בשביל לנוח.
ומלבד זה, הראיה הטובה ביותר לכך שמי שרוצה יכול להספיק וללמוד מה כלול בחוק ההסדרים היא העובדה שיש מי שלומדים את החוק הזה לעומק – הלוביסטים, ומי ששלח אותם.
הלוביסטים והגופים שהם מייצגים עוקבים אחרי גיבוש חוק ההסדרים מאז הבחירות עצמן, ופועלים כבר מאז בשביל לסכל רפורמות שונות, להוציא אותן מחוק ההסדרים, או לשנות ולרכך אותן. כשחוק ההסדרים מגיע לכנסת בסופו של דבר הוא מגיע אחרי שהלוביסטים כבר עשו את מה שעשו (ולפני שהם ממשיכים לעשות את העבודה שלהם בכנסת עצמה). במלים אחרות, כשלמישהו יש מוטיבציה אמיתית (כלומר, כספית) להבין מה קורה בתוך חוק ההסדרים, אין שום מניעה לעשות את זה. חבל שחברי כנסת לא מגלים בחוק הזה עניין גדול כל כך כמו בעלי האינטרס. אחרי הכל, הם אמורים לשרת את בעל האינטרס הגדול ביותר – הציבור.
ואפילו כשיתחילו הדיונים בכנסת, רק החרוצים שבחברי הכנסת יטרחו להגיע לדיונים בוועדות וממש להשפיע על החקיקה, כפי שראוי לעשות. האחרים יתלוננו, אבל לא יעשו דבר, למעט להגיע ביום האחרון של הדיונים לשלב ההצבעות ולהרים את היעד בעד או נגד כרובוטים עיוורים, רק בגלל שיו״ר הקואליציה אמר מה לעשות. . כמו במשחק מטומטם במיוחד של הרצל אמר. כך נראים מבושיה של הדמוקרטיה הישראלית. וכל עוד חלק גדול מחברי הכנסת מתפקדים ברמה הנמוכה הזו, כבר מוטב שיהיה חוק הסדרים שיקדם רפורמות.

חוק ההסדרים הנוכחי גדול יותר מקודמיו בשנים האחרונות, מה שמעיד על התחזקות מסוימת, לפחות בינתיים, של אגף התקציבים, אחרי כמה שנות חולשה משמעותיות. החוק מכיל רפורמות משלושה סוגים: רפורמות שאמורות לשנות את דפוסי הפעולה בתוך הממשלה (כמו הקמת רשות אנרגיה מאוחדת או פישוט הליכי בנייה), רפורמות שאמורות להחליש את כוחם של גופים רבי עוצמה (חברות הביטוח, הבנקים הגדולים, יצרניות המזון הגדולות או מפעלי ים המלח), ורפורמות שישפיעו במישרין על הציבור ועל הארנק שלו (שינויים בביטוחים המשלימים של קופות החולים או ביטול פטור ממס על מי שיורשים דירות).
רפורמות משלושת הסוגים האלה לרוב אינן מאושרות בכנסת כמו שהן הגיעו אליה מהממשלה. סביר מאוד להניח שהח״כים עוד יפצלו חלק מהדברים החוצה מתוך החוק או ישנו במידה רבה את מה שיישאר בפנים. אם להתנבא, משרד האוצר יעדיף לבחור את המלחמות שלו להיכנס חזיתית בכל הכוח מול יצרניות המזון, למשל, אבל לוותר על המאבק בחקלאים מגדלי הביצים והעופות, שנהנים מלובי פוליטי אפקטיבי יותר, ומאהדה ציבורית נרחבת יותר (וייתכן מאוד בצדק).
מי שכבר נערכים לרפורמות האלה מזה זמן רב הם הבנקים הגדולים, חברות הביטוח ויצרניות המזון. הנסיוניות שלהם להשפיע על החוק עד כה היו בעבודה מול משרדי הממשלה הרלוונטיים, ומול שרים בממשלה (למשל, הניסיון לטרפד את רפורמת הגברת התחרות בייבוא מזון על ידי חוק הכשרות של אריה דרעי, שרוכך בסופו של דבר). עכשיו, כשזה יגיע ליישורת האחרונה, בכנסת, הם יגבירו את המאמצים שלהם, ולפתע חלק מהח״כים יתחילו לדבר מגרונם של בעלי האינטרס הגדולים במשק. כך עובדת הדמוקרטיה הישראלית. כשזה קורה במרוכז, בחוק ההסדרים, ללוביסטים ולבעלי האינטרס קשה יותר להדוף את הכל בבת אחת.

זה לא שאי אפשר בלי חוק הסדרים בכלל. השנים האחרונות הראו שאפשר גם אפשר. חוק הריכוזיות עבר מחוץ לחוק ההסדרים. חוק ששינסקי הראשון, להגדיל את המיסוי על חברות הגז, עבר בלי חוק ההסדרים. אפילו הרפורמות ההן של כחלון, בסלולר, עברו מחוץ לחוק ההסדרים.
בשביל שזה יעבוד ככה – בצורה התקינה, הדמוקרטית והראויה ביותר – יש צורך בנבחרי ציבור נחושים (גם שרים וגם ראשי ועדות בכנסת) וברוח גבית משמעותית מן הציבור. אחרת, אם מדובר בנושאים פחות סקסיים, שתופסים פחות כותרות והציבור הרחב פחות מתחבר אליהם, מה שלא יגיע דרך חוק ההסדרים ייקבר בוועדת הכנסת קבורת חמור.
כך היה ברפורמה כמו הגברת המלחמה בהון השחור, שפולצה מחוק ההסדרים ונקברה בוועדת החוקה של הכנסת כי יו״ר הוועדה לשעבר דודו רותם ז״ל לא באמת רצה לקדם את החוק הזה (לכו תדעו למה). גם רפורמות אחרות שביקשו לפגוע בכנסותיהם של בתי החולים הפרטיים או אפילו חוק נתוני אשראי שצפוי לפגוע בבנקים הגדולים כבר הובא לכנסת פעמיים, ובכל פעם נקבר בוועדה הרלוונטית. בקיצור, כשיש יותר מדי כסף בצד השני, ואין מספיק רוח ציבורית שתגדיל את המוטיבציה של חברי הכנסת והשרים, חוק ההסדרים הוא הדרך הטובה ביותר לקדם את הרפורמות האלה.
בשורה התחתונה, עם כל כמה שהוא רע, חוק ההסדרים הוא כנראה אחד הכלים החשובים והאפקטיביים ביותר שעומדים לרשות הממשלה. לא רק לרשות אגף התקציבים, אלא לרשות כל משרדי הממשלה שיכולים לקדם דרכו שינויים חשובים למען הציבור.
אבל זה תלוי בכך שאגף התקציבים לא יעשה בחוק הזה שימוש מוגזם בכוחו. אם הכוח שוב יעלה לראש לאגף התקציבים, התוצאה תהיה חוקי הסדרים עצומים שכוללים ביטולי חוקים ורפורמות שמשרדי ממשלה אחרים מתנגדים להן, והתגובה הציבורית תהיה שוב בהתאם – לתת בראש לאגף התקציבים, ולהחליש אותו. זה בדיוק מה שקרה פה מאז 2007. זה לא טוב למשרד האוצר, זה לא טוב לממשלה כולה, וזה לא טוב לציבור הרחב.

התפרסם בעיתון בגרסה קצרה יותר. תודה ליאיר על העריכה

בחודש מרץ האחרון פרסמתי פה פוסט תחת כותרת דומה מאוד לכותרת של הפוסט הנוכחי. אז, במרץ, עוד היו תקוות למישהו שבניית התקציב והאישור שלו ייעשו מוקדם. שהתקציב יוגש מוקדם לכנסת. שיבוא שלום למזרח התיכון, ושאנשים יתחילו לנהוג פה כמו בני אדם בכבישים.
בפוסט ההוא, שהתפרסם גם בעיתון בגרסה תמציתית יותר, כתבתי שלראש אגף התקציבים אמיר לוי יש הזדמנות יוצאת דופן להכניס רוח חדש לתוך ספר התקציב. לוי הוא אמנם בשר מבשרו של האגף, אבל הוא כבר היה בשוק הפרטי, ואסף כמה נורמות עבודה מתרבות ארגונית אחרת, שטוב היה לו המגזר הציבורי היה מאמץ לעצמו.

כתבתי אז שמה שאמיר לוי יכול לעשות הוא לקחת את ספר התקציב קדימה מבחינת השקיפות שבו. ובפרט, כתבתי שהוא יכול להכניס את השקיפות לשלושה רבדים עיקריים: לתחזיות שניצבות בבסיס התקציב, לאופן שבו התקציב מוגש, ולאופן שבו משרד האוצר מנהל את התקציב ביום יום, באופן שוטף, אחרי שהתקציב מאושר בכנסת.

למען ההגינות, לוי לא אחראי על החלק האחרון, אלא אגף החשב הכללי. ושם יושבים אנשים טובים מאוד ומוכשרים מאוד, עם המון כוונות טובות, והמון נתונים – ואני מתכוון, מילולית, להמון המון המון המון נתונים – שפוחדים לעשות את הצעד הנוסף הזה. בקרוב הם אולי יעשו אותו, מי יודע.

אבל סטיתי קצת. בחזרה לאמיר לוי.

מה שקורה בכנסת סביב המלצות ועדת גרמן שנמצאות בחוק ההסדרים מטריף לי את השכל. הנה למה:

ישבה ועדה ציבורית במשך שנה שלמה – ועדת גרמן לחיזוק הרפואה הציבורית בישראל. ישבו בה נציגי ציבור, נציגי האוצר, נציגי הבריאות, נציגי משרד ראש הממשלה, פרופסורים, אנשי מקצוע מהשורה הראשונה.

שנה שלמה הם ישבו, שמעו כמעט כל אחד שזז במערכת הבריאות, אפילו את חיים רמון(!). צפו בכל מצגת, קראו כל נייר. ישבו, חשבו, התכסחו, נלחמו, חטפו מהתקשורת, הסתירו מידע. הכל.

בסוף, אחרי שנה, הם המליצו המלצות. אם מרדדים את ההמלצות האלה רידוד עמוק, אפשר לסכם אותן בארבע נקודות: הגבלת מערכת הבריאות הפרטית, הזרמת כסף למערכת הבריאות הציבורית, הגבלת תיירות המרפא, והקטנת ניגודי העניינים של משרד הבריאות.

נשים לרגע את הנקודה האחרונה בצד. נותרנו עם שלוש, שהן בעצם שתיים: חיזוק הציבורי (בכסף) והגבלת הפרטי (על ידי מיסוי וקביעת תקרת ניתוחים מותרת). זהו, נורא פשוט.

שתי ההמלצות האלה מוכרחות לקרות יחד. בשביל לחזק את המערכת הציבורית המדינה חייבת להגביל את המערכת הפרטית. ובשביל להגביל את המערכת הפרטית היא מוכרחה לחזק את המערכת הציבורית.

למה? משום ששתי המערכות שלובות זו בזו, ואם המדינה לא תפעל במקביל, היא תרע את המצב. כי הרופאים הם אותם הרופאים, החולים הם אותם החולים, והכסף הוא (כמעט) אותו הכסף.

עד כאן חלק א׳. עכשיו מתחיל חלק ב׳, היכן שהכסף הגדול והאינטרסים הגדולים פוגשים את המציאות.

הנפגעת העיקרית של המלצות ועדת גרמן היא אסותא. אסותא היא השחקן הגדול ביותר בשוק הפרטי (אין נתונים מדויקים, אבל היא חולשת ככל הנראה על לפחות מחצית משוק הניתוחים הפרטיים). אין דוחות כספיים של אסותא, אבל בפעם האחרונה שדיברתי שם עם מישהו דובר על הכנסות של מיליארד שקל בשנה. ייתכן שיותר.

אסותא לא רוצה שיגבילו את המערכת הפרטית, והיא גם לא רוצה שיגבילו את תיירות המרפא (למען ההגינות, גם בתי החולים הממשלתיים לא רוצים שיגבילו את תיירות המרפא, כי הם רואים ממנה 350 מיליון שקל בשנה).

אז מה אסותא עושה? היא מתחמשת במשרד הלובינג הגדול בישראל, שוכרת את הממונה לשעבר על ההגבלים העיסקים (דודי תדמור, האיש שנלחם במקביל גם עבור כיל נגד ששינסקי 2, בהצלחה לא מבוטלת), ויוצאת לקרב.

הטקטיקה מעניינת, ועוברת דרך שחקנית מפתיעה: שרת הקליטה סופה לנדוור. מלבד היותה שרת הקליטה, ללנדוור יש בייבי ארוך שנים – בית החולים באשדוד, כור מחצבתה הפוליטי.

במשך שנים לנדוור נלחמה באוצר שיקום שם בית חולים. בסופו של דבר היא עשתה את הלא ייאמן והצליחה. מי אמור להקים את בית החולים (שנבנה בימים אלה)? אסותא. היא גם אמורה להפעיל שם שר״פ, מה שמטריף את משרד האוצר.

בישיבת הממשלה על התקציב, כשדובר על הסעיף הזה, לנדוור אמרה כי הגבלת תיירות המרפא והגבלת הרפואה הפרטית עלולה לפגוע באסותא עד כדי כך, שלאסותא לא יהיה די כסף בשביל להקים את בית החולים באשדוד.

אז ישראל ביתנו מתנגד לכל העניין הזה עכשיו, והם נלחמים שם בכנסת כמו משוגעים. הנחמה היחידה היא, אם אםשר להסתכל על זה ככה, ששרת הבריאות יעל גרמן יודעת שאם העסק הזה יירד לטימיון, אם מההמלצות שלה לא יישאר זכר, הקדנציה שלה בתור שרת בריאות תלך גם היא לפח. אז היא נלחמת כמו משוגעת. עד כדי כך שהלכה אתמול בלילה לבית של ראש הממשלה נתניהו להסביר לו את זה באופן אישי.

פה נגמר חלק ב׳, ומתחיל חלק ג׳, בו הכל משתבש.

למה משתבש? כי אם הסעיפים של הגבלת המערכת הפרטית לא יעברו (ותיכף נגיד מילה על מה זה ״יעברו״), עדיין המדינה התחייבה לחזק את מערכת הבריאות הציבורית. איך? היא התחייבה להזרים בתוך שנתיים סכום של עד 700 מיליון שקל (בפועל, מדובר על 500 מיליון שקל, אבל נעזוב את זה רגע).

הכסף הזה אמור לזרום לקופות החולים ולשמש למטרה אחת בלבד: לקצר תורים לניתוחים בבתי החולים הצביוריים. איך? על ידי מתן תשלום נוסף, נדיב, לרופאים שיישארו בבתי החולים הציבוריים ולא ילכו לפרטי.

זה אמור לעבוד אם מגבילים במקביל את מערכת הבריאות הפרטית. אבל, והנה ה-אבל של כל הסיפור הזה, אם לא מגבילים במקביל את מערכת הבריאות הפרטית, מה יקרה? מה שיקרה הוא שהמדינה תשפוך מאות מילונים מכספי משלם המסים לכיסם של הרופאים, אבל המערכת הפרטית (כלומר, אסותא) תוכל להציע שכר גבוה יותר לרופאים. המערכת הפרטית תמיד תוכל להציע שכר גבוה יותר. תמיד תמיד, זה הגדרתי כמעט.

ואז, תוך שנים ספורות, העסק יחזור לאותו המצב. שכר הרופאים יטפס לאט לאט, כי ככל שהמערכת הפרטית מציעה יותר המערכת הציבורית צריכה להתאים את עצמה ולהציע עוד יותר, אחרת תאבד את הרופאים, ובסופו של דבר נמצא את עצמנו שוב במצב שאנחנו נמצאים בו היום, עם תורים ארוכים בציבורי, רק שהרופאים ישתכרו יותר, ואנחנו נשלם יותר.

פנטסטי, לא?

אז ההתנגדות של ישראל ביתנו (וגם הליכוד), אם לסכם, הולכת לעלות לנו – לכולנו – המון כסף, ולחסוף לאסותא המון כסף. אי אפשר לשים את האצבע בדיוק על כמה כסף זה, אבל זה המון המון כסף. כסף זוחל כזה. לא נרגיש את זה מחר בבוקר.

<אנחה>

אסותא נלחמת על האינטרסים שלה. זה לגיטימי. ויש לה גם טיעונים מוצדקים. ראשית, ועדת גרמן נולדה בסוג של חטא. העובדה שגרמן מינתה את עצמה לעמוד בראש הוועדה, והושיבה בה מקורבים שלה, והחליפה מנכ״ל באמצע, כל זה לא נראה מי יודע מה חיובי. מלבד זה, הוועדה מעולם לא פרסמה דו״ח סופי, אלא רק מין נייר עם נקודות. הממשלה מעולם לא דנה בדוח הוועדה (כי אין דוח) וגם הכנסת לא. תחת זאת הממשלה אצה רצה לנסח חקיקה והכניסה אותה לחוק ההסדרים. למה לחוק ההסדרים? למה לא להעביר נושאים חשובים כל כך לדיון ציבורי נורמלי בוועדת הבריאות של הכנסת בלי לחץ?

הטיעונים האלה חזקים. קשה לי להתמודד איתם. אולי גם לא צריך. אולי באמת אפשר לפצל את הסעיפים מחוק ההסדרים, להעביר לדיון אצל חיים כץ בוועדת הבריאות, ולקוות לטוב.

אולי.

אני רק פוחד שמה שיקרה הוא שהסעיפים יפוצלו, ויילכו לאיבוד. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה זה יקרה. אם הם יפוצלו, הכל יקום ויפול על חיים כץ. לחיים כץ יש חשבון פתוח עם משרד האוצר, שמנסה להרוג לו את החופשה הארוכה ביותר בהיסטוריה (ללא תשלום) שמאפשרת לו להמשיך להיות יו״ר ועד עובדי התעשייה האווירית במקביל להיותו חבר כנסת (מה שמעניק לו כוח פוליטי אדיר). לחיים כץ יש גם חשבון פתוח עם שרת הבריאות, סביב עניין הקנאביס הרפואי. בקיצור, it's complicated.

זהו, זה המצב. רק רציתי לשתף אתכם. עבודה של שנה שלמה, של וועדה שהייתה לי המון ביקורת עליה בזמן אמת, עלולה לרדת לטימיון, יחד עם מאות מיליונים מכספי המסים שלכם, ויחד עם המון כסף שיוצא לכם מהכיס על בריאות.

חבל, לא?

1.
אני כועס.

אני כועס כי קצת נמאס לי מכל מיני דברים. נמאס לי מזה שכל מיני אנשים שמנהלים את כספי המסים שלי – בשמם האחר, תקציב המדינה – לא מתייחסים אל המסים שלי ביראת קודש, אלא כאל מן שנופל מהשמיים. ויותר מזה, כשאני שואל, הי, תגידו, מה בדיוק אתם עושים שם עם כספי המסים שלי, אלה שנתתי לכם בעבודה קשה ובעמל רב, הם עונים לי, אנחנו לא מתכוונים להגיד לך. אתה לא באמת אמור לדעת.

אז אני כועס.

2.
אני כועס.

היום בצהריים פתאום נחת מבול של הודעות לעיתונות מכיוון ירושלים. בסמסים, במיילים. ניצחנו את האוצר, קיצצנו את הגזרות, בלה בלה בלה. שוב חזר הריטואל החצי קבוע שבו החכים מתגאים בהישגים שהאוצר נתן להם להשיג בשביל שהם יוכלו להתגאות בהם – סרט משונה ששני השחקנים שמשחקים בו יודעים שהם רק משחקים, ורק הקהל לא מבין שהוא בעצם זה שמצולם. ניצחנו את האוצר, ביטלנו את הגזירות, היטבנו עם העם היהודי. כפיים.

הנה מה שקרה אחר כך.

התגובה הראשונה שלי הייתה להתקשר לאוצר. לא אגיד בדיוק עם מי דיברתי. ביקשתי לדעת את הפירוט של הצעדים שננקטו – מה שונה, מה יצא, מה נכנס, מה העלות של כל צעד או מה אובדן ההכנסות לקופת המדינה, ומה השורה התחתונה. הקריאו לי רשימה חלקית מדף. ביקשתי לקבל את כל הטבלה. אמרו לי, לא. אי אפשר. למה? כי אי אפשר. ומתי יהיה אפשר? לקראת ההצבעות במליאת הכנסת בשבוע הבא. אבל העיתון יוצא מחר, את העבודה שלי אני צריך לעשות עכשיו. לא, זה מה שיש. אבל זה מידע ציבורי, זה כסף ציבורי. לא, זה מה שיש. ביי.

השיחה הזו הכעיסה אותי עוד יותר.

אז התחלתי לעשות טלפונים, ולהסתמס, ולחבר חלק חלק, עוד סעיף סעיף סעיף. עד שאפשר היה להרכיב את הרשימה הבאה, של מה שיצא מחוק ההסדרים, והדברים שנכנסו במקום, בשביל לבדוק מה קרה בשורה התחתונה. זה נראה ככה:

בצד המינוסים, דברים שהוצאו מחוק ההסדרים, ולכן יצרו חור תקציבי –

ביטול הקטנת הטבות המס לחיסכון הפנסיוני: 1.2- מיליארד שקל
ביטול מס על רוכשי דירות – 1- מיליארד שקל
ביטול מס בריאות וביטוח לאומי על עקרות בית – 700- מיליון שקל
ביטול ביטול נקודות זיכוי לאקדמים – 120- מיליון שקל
הקטנת הקיצוץ בקצבאות הילדים – 180- מיליון שקל
(אולי שכחתי עוד משהו קטן)
סה"כ – חור של כ-3.2 מיליארד שקל שצריך לסגור

הנה, במקביל, הדברים שהוכנסו בתמורה לתוך חוק ההסדרים –

משיכת דיבידנדים מחברות ממשלתיות -500 מיליון שקל שקל (למה לא הצעתם את זה קודם אם זה כזה פשוט?)
הקטנת הגידול בתקציב המדינה – 1 מיליארד שקל (500 מיליון מהחינוך, 500 מיליון מהתחבורה)
עוד קצת הכנסות ממיסוי ירוק שנכנס לתוקף בעוד שבועיים
הגדלת מיסוי על רכישת קרקע – 250 מיליון שקל
סה"כ – תוספת של כ-1.8 מיליארד שקל

רק שיש בעיה עם הסיפור הזה – איפה עוד יותר ממיליארד שקל?

2.5. פסקה למיטיבי לכת. למי שאין כוח לממבו ג'מבו תקציבי מוזמן לקפוץ לפסקה הבאה.

עשיתי כל מיני טלפונים בשביל לברר. המידע היה מאוד מאוד חלקי. לבסוף, ממה שהצלחתי לברר, הצלחתי להרכיב תמונה שכזו. חלק מהמיליארד הזה יבוא מקיצוץ רוחבי. מיטיבי הלכת ישימו לב שזה לא מובן מאליו, משום שקיצוץ רוחבי לא באמת מקטין את מסגרת התקציב אלא רק עושה הסטות תקציביות בתוך התקציב. בשביל שקיצוץ רוחבי יהיה הפתרון, זה אומר שחלק מהגזרות שבוטלו בצד ההכנסות לא באמת היו בצד ההכנסות אלא בצד ההוצאות, אחרת הטריק הזה לא עובד. וזה אכן כך, מה שנדמה כהכנסות על ידי הטלת מס על עקרות בית בעצם נמצא בצד ההוצאות, בגלל טריק של אגף התקציבים שמוריד את הכסף הזה מתקציב התמיכה הממשלתית בביטוח הלאומי. אבל אני באמת נכנס כאן לרזולוציה גבוהה מדי.

3.
אז מאיפה יבוא הכסף?
חלק מהמיליארד יגיע מקיצוץ רוחבי. או במלים אחרות, ממפלטם של הפחדנים, של אלה שפוחדים לקבל החלטות, שאינם מסוגלים לקבל מנהיגות. נניח שהקיצוץ הזה יסתכם בסופו של דבר במיליארד שקל. אלה בדיוק מיליארד השקלים שהיו יכולים להגיע מקיצוץ בתקציב הביטחון. במקור, משרד האוצר הציע לקצץ 4 מיליארד שקל בביטחון. ראש הממשלה הכריע שהקיצוץ בביטחון יהיה קטן יותר, רק 3 מיליארד שקל. מאיפה הגיע המיליארד החסר? מסעיף שנקרא "רזרבת ההתאמות", מעין כרית ביטחון תקציבית שהממשלה שומרת לשנה השנייה של התקציב הדו שנתי (ובמקרה הזה, שנת 2014, כי 2013 תיכף נגמרת).
אם ראש הממשלה לא היה נותן את המיליארד הזה לביטחון,זה היה יכול להיות המיליארד שהיה מכסה עכשיו את הגירעון במקום הקיצוץ התקציבי. או במלים אחרות, נתניהו העדיף לא לקצץ בביטחון, אלא לקצץ בכל היתר.
זו המשמעות של ההחלטה שלו, ולא שום סיפור אחר.

הנה הצעה קצרה, גסה, סכמטית, לאיך היה אפשר בכל זאת לגלח עוד מיליארד שקל, אולי מעט פחות, מתקציב הביטחון:
לסגור את משלחות הרכש של הצבא ומשרד הביטחון – כ-200 מיליון שקל
לבטל לשנה אחת, רק שנה, את סבסוד הנופשונים המבצעיים לאנשי הקבע, המוסד, השבכ ועובדי משרד הביטחון – 100 מיליון שקל
להקפיא לשנה אחת, רק שנה, את הטבות המס המופלגות שאנשי הקבע מקבלים – 350 מיליון שקל
להקפיא לשנה, רק שנה אחת, את ההטסות האוויריות (טרמפים מוסקים לאלופי הפיקודים במסוק הביתה ולבסיס, טרמפים מוטסים לאנשים שמשרתים בדרום) – כ-100 מיליון שקל
נותרו 250 מיליון שקל. קצרו בכמה חודשים את השירות של 10,000 חיילים בסדיר, במערך העורפי, קצצו קצת בסבסוד הדלק לקצינים, תשביתו כמה מערכי רכב צמוד לכמה חודשים, ותרו לשנה – רק שנה אחת – על סבסוד טיפולי השיניים וישוריי השיניים לילדים של אנשי הקבע, ואני משוכנע שתצליחו לגרד עוד כמה שקלים
(ולא אמרתי מילה על הפנסיה התקציבית)

אבל בשביל לגעת בדברים האלה צריך קצת אומץ, קצת לריב, קצת מנהיגות.

4.
אבל זה עוד לא הסוף. כי יש שם בחור הזה שנוצר עוד איזו שארית, אני לא יודע להגיד בדיוק, ככל הנראה של כמה מאות מיליוני שקלים, שהיא פשוט "שוליים". מעין טווח נשימה, אורך נשימה, מרחב תמרון, מרחב טעות, תקראו לזה איך שתרצו – אלה מעין שוליים שאנשי אגף התקציבים מביאים בחשבון כשהם בונים את התקציב. הם יודעים שלא כל מה שהם יביאו לכנסת אכן יתממש. אז הם משאירים שוליים.
מי יכול לקבל מידע על זה? מי יכול לדעת מי זה? למי הם מדווחים על זה?
לאפאחד. זה רק כספי המסים שלכם, מה קרה, בשביל מה שתדעו.
וחברי הכנסת? הם סטטיסטים במשחק המשונה הזה שם בוועדת הכספים, במסדרונות שמוליכים אליה, ובחדר היו"ר שצמוד לה. סטטיסטים. מי יותר, מי פחות.
העיקר שהצבעתי.

5.
אז יוצא שאני קצת כועס הערב.
כועס על המונופול המטורף, מטורף באמת, של אגף התקציבים על המידע הבלעדי. אפילו בבנק ישראל מנחשים איך המספרים מסתדרים, והם לא תמיד מסתדרים. בבנק ישראל העריכו, למשל, שאגף התקציבים גיבש רשימה גבוהה ב-2 מיליארד של העלאות מסים ממה שבאמת צריך. 2 מיליארד פאקינג שקל מהכיס של הציבור.
וכשאתה מנסה לדעת, לברר, אתה ממש צריך להשתחל פנימה דרך איזה חור של מנעול, דרך קוף של מחט, בשביל לדלות פירורי מידע.
לא זה האופן שבו צריך לנהל את כספי הציבור, את כספי משלם המסים. מילא אל תשאלו אותי מה לעשות עם הכסף, אני מקבל את העיקרון של דמוקרטיה נציגותית, אבל לפחות ספרו לי. לפחות שיהיה לכם האומץ לעמוד ולהסתכל לי בעיניים ולהגיד לי מה אתם עושים את הכסף שלי.
לפחות זה.

6.
אז אני כועס. אבל עכשיו טיפה פחות.