0 כבר כמעט שנה נפגשת מדי יום חמישי בלשכת שרת הבריאות ברחוב הארבעה בתל אביב קבוצה מצומצמת (יחסית) של פקידים בכירים ונציגי ציבור, שומעים עדויות וחושבים מחשבות איך לחזק את מערכת הבריאות הציבורית. הם עושים זאת במסגרת ועדת גרמן – ועדה ציבורית שהוקמה כמעט לפני שנה בידי שרת הבריאות יעל גרמן, שבאופן חריג לוועדות ציבוריות גם עומדת בעצמה בראש הוועדה (שתמליץ לה המלצות).
הוועדה הייתה אמורה לסיים את העניין הזה בתוך חמישה חודשים, אבל זה לא קרה, ולא לגמרי במפתיע. מערכת הבריאות (לא רק בישראל) היא מסובכת, נבנתה טלאי על טלאי עוד מלפני קום המדינה, מורכבת מהמון שחקנים חזקים מאוד, מסוגים שונים, שפועלים תחת חוקים וכללים שונים, תחת רגולטורים שונים, ועוד מיליון ואחת סיבוכים אחרים. בקיצור, מלכתחילה הוועדה הזו לקחה על עצמה לצאת למסע יומרני.
כגודל הציפיות ייתכן שיהיו גם גודל האכזבות. עבודת הוועדה נכנסת בימים אלה ליישורת האחרונה ממש. על פי גרמן עצמה, היא מעוניינת כי הוועדה תמליץ את המלצותיה עד חודש יוני, כך שהם ישתלבו בדיוני תקציב המדינה שיהיו באותו הזמן בעיצומם.
רגע לפני שזה קורה, ורגע אחרי שהוועדה עצמה מתחילה להדליף באופן חצי רשמי פירורי המלצות מסתמנות מקרב דיוניה, חשבתי שזה יהיה נכון לנסות לעשות לרגע סדר. לשים קצת מספרים על השולחן, ולהבין כיצד הוועדה הזו יכולה לשנות לחלוטין את האופן שבו אנחנו צורכים בריאות, את כמה שאנחנו משלמים על בריאות, את איכות שירותי הבריאות שאנחנו מקבלים, ואולי אפילו את משך הזמן שאנחנו מחכים לבריאות. אנסה לכתוב כאן כל כמה ימים משהו בעניין, בכל פעם על זווית אחרת מהסיפור המאוד מאוד מורכב הזה. מלכתחילה אודה כי אין שום סיכוי שאצליח להקיף אי פעם את כל המורכבויות וכל הזוויות של הסיפור הזה. לכן אנסה להתמקד במה שנראה לי הכי חשוב, הכי נוגע לחיים שלנו (ולעיתים גם לארנק שלנו).

1 אחרי יממה של קריאה שוב ושוב בהמלצות המסתמנות, נדמה לי שחברי הוועדה מצאו דרך משונה קצת להתמודד עם הבעיה. לפני שאסביר מהי הדרך המשונה, בואו ננסח רגע את הבעיה. הבעיה מתחילה מהמקום שבו הרפואה הציבורית כושלת. היא כושלת בהרבה מקומות. בכוח האדם המזדקן והלא מספיק, בזקנה במסדרון, בההשקעה הלא מספיקה ברפואה מונעת, ברופאי המשפחה, בחוסר ההשקעה במקצועות רפואיים שיהיו מאוד נזקקים בתוך עשר שנים.
אבל לצורך הדיון הספציפי הזה, המקום שבו הרפואה הציבורית כושלת הוא בתורים הארוכים. מחקר שהציג לפני שנתיים פרופ׳ אבי פורת (מקופת חולים מכבי) בכנס השנתי של מערכת הבריאות בים המלח הראה במפורש כי אם יש משהו שמבריח חולים מהמערכת הציבורית אל המערכת הפרטית הוא התורים הארוכים. פשוט וקל.
הנה קצת מספרים, בשביל לסבר את האוזן (כולם מתוך דוח מבקר המדינה ל-2009):

שמונה חודשי המתנה לניתוחי כתף בתל השומר; 13 חודשי המתנה לניתוחי אף־אוזן־גרון בנהריה; שבעה חודשי המתנה לניתוחי סינוסים ואוזניים; יותר משנת המתנה לניתוח ליישור מחיצת האף באיכילוב וחצי שנת המתנה לניתוח בבלוטת הרוק; שלושה חודשי המתנה לניתוח להסרת גידולי כליה ממאירים ושמונה חודשי המתנה לניתוח לשחזור רצועת הברכיים.
אם התורים במערכת הבריאות הציבורית היו קצרים יותר, התמריץ ללכת למערכת הפרטית ולבצע שם את הניתוח היה קטן יותר. פחות ממה שהציבור מעוניין לבחור את המנתח שלו, הוא מעוניין לקצר את התור שלו.
אז זו הבעיה שוועדת גרמן ניסתה להתמודד איתה.

ההיגיון הפשוט אומר שצריך לחזק את מערכת הבריאות הציבורית, לקצר את התורים, להגדיל את היקף הפעילות, ופתרתם את הבעיה. רק שזה עולה כסף, וכסף זה לא משהו שמשרד האוצר מחלק למערכת הבריאות כלאחר יד.
אז בהנחה שהיד קמוצה, הוועדה ישבה וחשבה מה לעשות, והגיעה לפתרון הבא. אנחנו לא יכולים לחזק משמעותית את מערכת הבריאות הציבורית? בואו נגביל את המערכת הפרטית. איך נגביל? נגרום לה להיות הרבה יותר יקרה ממה שהיא היום, עד שהציבור לא יוכל לרכוש את השירותים שלה, ויהיה מחויב ללכת למערכת הציבורית.