הותר לפרסום

בתחילת המלחמה לא הייתה לי שום דעה לגביה. מלחמה רחוקה, של אנשים אחרים באנשים אחרים. רחוקה מהעין, מהאוזן, מהלב. ממש כשם שלא יותר מדי התרגשתי מנפילות הקסאמים בשמונה השנים האחרונות – וכפי שמעידים תושבי שדרות, גם יתר המדינה לא התרגשה – כך לא ממש הצלחתי להרגיש משהו לנוכח המבצע הצבאי שהלך והתפתח בדרום.

נזכרתי בשירות הצבאי שלי, שחלק גדול ממנו נמשך לאורך השנים הראשונות של האינתיפאדה השנייה. נזכרתי כיצד הייתי יוצא מרמאללה, ממה שנראה לי אז כלב התופת, ומגיע לתל אביב בשעות הערב. בתי הקפה המו, הרחובות התפקעו בחיוּת, והכל נראה לי שפל ומזויף. לא הבנתי כיצד אפשר להמשיך ולחיות באופן רגיל ושליו כל כך, בעוד שבמרחק נסיעה של שעה משם שוכבים חיילים בבוץ הלילי הקר ומחרפים את נפשם. מיותר לומר, שהיום זה נראה לי שפוי בצורה בלתי הגיונית בעליל, ובכל זאת, שפוי.

שני דברים קרו מאז תחילת המבצע הצבאי הנוכחי ששינו את עמדתי הרגשית לגביו. הראשון, הוא שנשלחתי פעמיים לדרום מטעם העיתון. השליחות הזו, עם כל כמה שלא הייתה מורכבת במיוחד, לא מעמיקה במיוחד, וכמעט ושלא מסכנת חיים במיוחד (להוציא את הסיכון הקיים בימים אלו בעצם ההימצאות באזורים מטווחי הרקטות), הציגה לנגד עיניי בצורה מוחשית מאד את הדיה של הזוועה הקרויה מלחמה. ביקור בשדרות בימים אלו (להבדיל מביקור לפני חודשים אחדים) מעניק הצצה נדירה לאופן שבו מתנהלים גופים קולקטיביים – ממש כמו הבורג בסטאר טרק – במקרה הזה צה"ל, פיקוד העורף וכו'. חיילים שוטפים את הרחובות והמקלטים, כלי תקשורת בכל מקום, לכולם וסטים זוהרים עם תגי שם והמון ראשי תיבות, חמגשיות עם ארוחות צהריים נשלפות מאי שם. לכל אחד תפקיד, כל אחד יודע מה הוא עושה. אפילו האבטלה הסמויה של חיילות חיל החינוך היא חלק מהמערך הזה, בצורה מעוותת כלשהי. והאזרחים? מדהימים. באמת. אני לא מכיר שם אף אחד, אבל עצם היכולת להישאר ולו חצי שפוי במציאות מטריפה שכזו, מעוררת הערכה והתפעלות. כמה שעות טובות באזור הדרום יכולות להוציא אדם רגוע משלוותו. ללא כל ספק.

הדבר השני, הוא התקריות בהן נהרגו אמש חיילי צה"ל. בשעה 22:33 עלה מישהו מולי ואמר לי 3 הרוגים. זה היה אחרי שבהיתי בשידורי הטלוויזיה זמן ממושך וניסיתי להבין מה קורה שם. מלבד תמונות האש ופצצות התאורה מלב עזה, גם הקודים העיתונאיים כבר היו באוויר. ל"חילופי אש כבדים" יש פירוש עיתונאי אחד וברור – הרוגים. אבל איש לא דיווח. פניהם של כולם היו מודאגים, חפויים ואבלים. אבל איש לא דיווח. אבל על זה כבר דיברנו, ולשמחתי כלי תקשורת אחדים דיברו על זה בבוקר. אני לא מוצא סיבה להאריך בזה שוב כעת.
על כל פנים, קצת אחרי חצות הלכנו לישון. שכבתי במיטה והיה לי חרא. סביר מאד להניח שאני לא מכיר את החיילים שנהרגו שם. אבל עצם הידיעה שאני עכשיו הולך לישון במיטתי (הקרה) בירושלים, ושם בעזה מתחוללת מלחמה, פגזים שורקים, פצצות מתפוצצות, אזניים נחרשות, האף נסתם מריח אבק שריפה, בשר חרוך וחול, צעקות נשלחות לאוויר, מנועים מונעים, רקמות נקרעות, ואי שם ברחבי הארץ משפחות על גבי משפחות נהרסות לבלי היכר, וחיילים רבים נכנסים לתהליך ארוך מאד של שיקום, וכל הדברים הנוראיים היוצאים באלה, עשו לי רע. וזה עוד לפני שדיברתי על מה שקורה בצד השני, בצד הפלסטיני.

במישור הפרקטי – אני פשוט לא יודע מה לומר על המלחמה. לא בעד ולא נגד. כך או כך, הדיון ברמה הפרקטית הוא דיון (חשוב) בפני עצמו, אבל אני מבקש שלא לקיים אותו כאן. אני רוצה לדבר רק במישור המוסרי, האנושי. יש שיאמרו שאין מקום לדיון שכזה בעת שכזו, אבל אמירה זו לכשעצמה היא אמירה במישור הפרקטי, וכאמור, אני לא רוצה להיות במישור הזה.
במישור המוסרי, לפחות לטעמי, הידיעה שאנשים גדלים מינקות עד בחרות, משל היו צמחים מושקים, מציירים ציורי פנדה בגן, מתלכלכים בארגז החול, מביאים הביתה צבים ומניחים בקופסאות נעליים, הולכים לאיבוד בלב השוק העירוני, רואים בפעם הראשונה את החרמון, שטים בסירת פדלים בפארק הלאומי ברמת גן, מבריזים משיעורים, נהנים מטעמה האסור של סיגריה ראשונה, ושניה, ושלישית, מצטרפים לתנועות נוער, מתאהבים בבחורות מתולתלות שיער, חווים בגידות, אכזבות, מפלות, אהבות, הישגים, כיבושים, מזמוזים, מפתחים שאיפות, חולמים חלומות, מתכננים תכניות, ואז, בגיל 18, או 19, או 20, מגיעים לסמטה חשוכה בלילה חשוך וקר בפאתי ג'הנם, ובאבחה אחת, בשריקה אחת, מוצאים את מותם, הבלתי הפיך, הנורא, מידי אנשים שאין הם מכירים, מידי אנשים שאין להם איתם כל סכסוך שהוא, בטח לא סכסוך אישי – הידיעה הזו מעוררת בי בחילה קשה ותחושה איומה בכל אחד מאיברי. הידיעה שחיים שלמים שטרם מולאו מתכנסים כל כולם לנקודה בודדת של אַין בסמטה אלמונית ועלובה בג'בליה. הידיעה שהמין האנושי מאפשר דברים כאלה, מחולל דברים כאלה, אפילו מתפאר בדברים כאלה, היא מדהימה בעיני. זה פשוט בלתי נתפס. ממש ככה. זו חוויה שמטלטלת אותי. הכאב שאני חווה ברגעים כאלה מזכיר לי יותר מכל את הכאב שחוויתי בשלושת הימים הראשונים אחרי שהאורתודנט שם לי את הברזלים על השיניים. הדבר שרציתי יותר מכל אז היה להוציא את השיניים שלי מתוך הפה. באופן דומה, בעיתות כאלה, הייתי רוצה לתלוש את כל כולי מעליי.

בכל אופן, ההרג של החיילים אמש, להבדיל מהרג המחבלים והאזרחים הפלסטינים, נגע בי. ומי שמכיר אותי יודע שאני לא מגדולי הפטריוטים, לא מחובבי צה"ל, אפילו לא יהודי כשר במיוחד. ועדיין, תיאורית מעגלי הסימפטיה של אדם סמית' מצאה את ביטוייה בי אתמול פעם נוספת. והדבר היחידי הנוסף שחוויתי מלבד הצער, וזה מה שניסיתי להביע בדוגמת כאבי יישור השיניים, הוא הקושי הנוראי בעצם ההשתייכות למין האנושי.

לו הייתי יכול לבחור, הייתי מעדיף להיות קרחון. רחוק, קר ומנותק. מאיים על עתיד כל המין האנושי בהתמוססותי, הנובעת מטיפשותו.

עדכון: אני לא יודע אם זה מוסיף או גורע, אבל הייתי חייב. מילות השיר הזה מתנגנות בי מאז הבוקר.

התשמע קולי רחוקי שלי
התשמע קולי באשר הנך
קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי
ומעל לזמן מצווה ברכה.

ארץ זו רבה ודרכים בה רב
נפגשות לדק נפרדות לעד.
מבקש אדם, אך כושלות רגליו,
לא יוכל למצוא את אשר אבד.

אחרון ימי כבר קרוב אולי,
כבר קרוב היום של דמעות פרידה.
אחכה לך עד יכבו חיי,
כחכות רחל לדודה.

(זמר נוגה / רחל)

תגובות

  1. מרגוליס

    מזדהה כל כך. הרעיון של צבא הוא אבסורד טרגדי באופן כל כך עמוק וכל כך בסיסי שקשה להכיל זאת.
    ומתוך הפרספקטיבה החדשה למדי שלי כהורה זה רק מתחזק. אני לא מסוגל, פשוט לא מסוגל, להבין איך הורה יכול לשלוח ילד לצבא. ועזבו אותי רגע מכל הנימוקים של הגנה על המדינה ומה יהיה אם כולם לא ילכו לצבא. אני מדבר ברמה הרגשית. איך אפשר, לעזאזל, איך אפשר? זה נוגד כל אינסטינקט אנושי והורי שאני מכיר, עצם המחשבה מזעזעת אותי לחלוטין.

  2. אריאל

    זרקת אותי לכיוון קצת אחר, ואם זה לא מעניין אף אחד אז אני מתנצל.
    רציתי רק לומר שלא צריך להיות קרחון. אפשר להיות בונובו.http://en.wikipedia.org/wiki/Bonobo

    הקושי בלהיות אנושי הוא משהו שאני מאוד מזדהה איתו. לפעמים זה פשוט נורא לדעת שאתה בקבוצה שהורגת גורי כלבי ים עם מקלות, צדה לוויתנים בשביל הספורט, מעבידה ילדים, רוצחת, מתעללת, שונאת, אונסת וכו'. ולפעמים, לעיתים רחוקות הרבה יותר, אני מתרגש עד עומקי נשמתי ופתאום מרגיש שאולי יש בנו מן הטוב.
    ועכשיו: אני יודע שזה נשמע קצת מצחיק (עיין ערך אידיוטי), ככה סתם להתחיל לדבר על קופים. אבל אני חושב שבהשוואה בין שימפנזות לבין קופי בונובו (שהם גם שימפנזות למעשה) יש הרבה מאוד חומר למחשבה, הרבה סמליות, והרבה אירוניה. החיות הללו, כל כך דומות אחת לשניה, למעשה כמעט זהות מבחינה גנטית. אך בעוד שימפנזות הן חיות אלימות מאוד, לא כך קופי הבונובו. הם ככל הנראה הופרדו האחד מן השני לפני כמה מיליוני שנים עת נוצר נהר הקונגו, והבידוד הזה הספיק ליצור משהו די מדהים: חברה טובה. חברה נעימה. אוהבת, מחבקת. מטריארכלית (כמובן…) בה קונפליקטים נפתרים בעיקר דרך סקס, וכמעט אף פעם לא באלימות. הם כל כך דומים אחד לשני, והם כל כך דומים לנו. אותי זה קצת מנחם. אני לא רוצה להיות קרחון.

  3. טל

    פשוט מצוין.
    לא חסרות חולשות אנושיות שאפשר לבקר אבל בסופו של דבר, הנטיה לפתור עימותים בעזרת אלימות היא הגרועה מכל. עצובה יותר היא העובדה שיש רבים שאפילו נהנים מזה. חלק (קטן למזלנו) מהמעורבים באלימות, ממש מוגדרים על ידיה. הם יכולים לספר שהם לוחמי חופש או פטריוטים אבל כולנו יודעים על מה זה מכסה.

  4. Lizibee

    מאוד מזדהה איתך ואפילו כתבתי משהו דומה אם כי יותר ממוקד בי וקצת פחות בלחימה.
    כשהייתי בצבא (אם אפשר לקרוא למורה חיילת צבא) עברתי משבר גדול מאוד מכל המחשבות האלה, אני ורוב הידידים שלי התגייסנו לתוך האינתיפאדה השניה וזכור לי גם שבחור שלמד איתי בשכבה נהרג בדיוק ביומולדת שלי.
    המחשבה שתמיד עוברת לי בראש בהקשר של צבא ומלחמה בכלל (וזה בלי להביע דעה על המלחמה שמתנהלת כרגע) היא איך נותנים לילדים בני 18 לשחק עם רובים? הם רק ילדים…

  5. פינגבאק: קטעים מוערים מיומנו של עכברוש מסומם»ארכיון הבלוג » להם היתה שיטה: קודם הפציצו בית ספר, אחר כך הפגיזו בית, אחר כך נחו.

  6. Freidenker

    אני מוצא את זה מפליל שכל מי שמנסה באמת לשבת ולחשוב על המלחמה מוצא אותה מגעילה, מזעזעת ומטרידה וכל מי שלא נמצא בקהל שכולו רוטט מעונג על הנזק והסבל שאנחנו גורמים.

    אני חושב, אגב, שיש מעט מאוד עוררין לגבי הזוועה ההומניטרית שמתרחשת בפלסטינה בימים אלה, אבל מה שצריך לעניין כל אדם חושב (ולא חושב) בארץ ישראל הוא: cui bono? מי מרוויח מהלחימה הזו? האם המתים, הפצועים, ההלומים ואלו שהקריבו מעצמם ואת עצמם עושים כל זאת לשווא?

  7. Freidenker

    אממ, יש 2 אפשרויות, או שלא הבנתי אותי בגלל השגיאת דפוס הקטנה שהיתה לי (זה צריך להיות"לכל מי שלא נמצא" במקום "וכל מי שנמצא"), או שהמשפטים היו מסורבלים מכדי להיות ברורים.

    בכל מקרה, התכוונתי לאמר שרוב האנשים מעדיפים לא באמת לשבת ולחשוב על האם אנחנו עושים משהו ראוי או לא בלחימה הזו, ואני לא מתכוון רק ל"האם מגיע להם לחטוף" או לא, אלא האם יש איזשהי תועלת של ממש בלחימה.

    לאלה שחושבים מעט על הנושא גם יוצא להרגיש הרבה פחות נקיפות מצפון על אלה שסובלים כתוצאה מהלחימה, וזה כולל את תושבי הדרום.

  8. israeli

    This is an appalling text! truly! How can someone be proud of not feeling anything when 5 year old children are dying ?! when families who look for shelter are being bombd is it not t"touching" enough for your militant poeticness?! soldiers are going to war knowing they might fall , what about families and children in gaza who dont have anywhere to run to? all the ones amongst you who are fascist and proud of it will curse me as a lefTwing nudnik. but for me the sight of wounded innocent children (yes innocent! they didn't choose hamas- they are just children!) this is what breaks my hart. people should be treated as people not as Arab or Jewish! shame on you! and to be proud of it??! only in Israel such disgusting levels of rascism is something to be proud of and posted on a blog. you are all CORRUPT!!!

  9. Moshe

    It is surprising that people not familiar with Gaza and how HAMAS came to power would have such strong opinions about the current situation.

    HAMAS was chosen by the people of Gaza. They all knew what they were choosing – unfortunately this is the price they are paying today for allowing HAMAS to shoot rockets against innocent civilians.

    This is much like the price we are paying in the US for having the president we had for eight years.

    As difficult as it sounds, our choices as human being has consequences. Not all pleasant. Let us not be surprised or shocked at the following: when a nation feels threatened, they will take action to remove the threat.

  10. Assaf

    לשאול,

    תודה על הכנות ותודה למרגוליס על התגובה הראשונה הנכונה כל כך. אכן, זה לחלוטין לא טבעי לבחורים צעירים לשוטט בסמטאות לא להם, והרבה יותר לא טבעי – בעצם, מנוגד לחלוטין לטבע – להורים לגדל את ילדיהם למלחמות ולהרג. בגלל זה מושקע כל כך הרבה מאמץ משך 60 שנה בשטיפת המוח של עם ישראל, שהצבא זה הדבר הכי טוב שקרה לנו ולילדינו, שאם לא נאמין בו בעיניים עצומות אז הערבים יזרקו אותנו לים, שאם ילדינו ייהרגו הם יהפכו לגיבורי האומה, ושאוי ואבוי אם מישהו יגיד על כל העסק הזה מילה רעה.

    ובדיוק את אותו פולחן השאהידים לקחו הפלסטינים והעתיקו בסגנון שלהם. אם אנחנו רוצים שהם יפסיקו, אולי גם לנו כדאי להשתדל קצת להשתנות.

    הגיע הזמן לקחת את המילים האוניברסליות של שאול וליישם אותן סוף סוף במציאות שלנו. אין תוחלת במלחמה, וזה נכון גם בעברית בישראל מוקפת הארגונים האיסלמיים ב-2008 – לא רק בשירים קליטים באנגלית משנות ה-60. אלה החיים שלנו והם בורחים בין האצבעות. דור שלם – הדור שלי שהיום בן 40 ומשהו – ניסה להעמיד פנים שאפשר להתעלם מכל זה, שזה קורה במקום שלא נוגע לנו. ותראו מה יצא מזה.

    המלחמה הזו, כמו לבנון 2006, כמו המלחמה על הפלסטינים ב-2000 (תקראו את "בומרנג") היא בחירה חופשית, מודעת וצינית של הפוליטיקאים שלנו, שנעזרים גם בטמטום ובחוסר האחריות של הנשיא האמריקני הגרוע ביותר בהיסטוריה. מישהו בכלל מאמין לפוליטיקאים במשהו היום? אז למה להאמין להם עכשיו? בגלל שהצד השני דתי ולא מגולח? גם מזה לא חסרים אצלנו.

להגיב זה מגניב