1.

הרגע הכי נחמד במהלך הריצה בירושלים אתמול היה בסוף העליה המעצבנת של בצלאל, כשנכנסנו לרחוב קינג גורג׳, שניה לפני שנשפכנו לרחוב יפו. הסתכלתי סביב וחשבתי לעצמי ׳כמה נחמד, אירוע שמערב הרבה אנשים, ולא קשור בשום צורה ואופן לפוליטיקה, למהפכה המשפטית, לחדשות. סתם, הרבה אנשים שרצים בעליה׳. אבל בריצה כמו בריצה, המאמץ הפיזי מפזר את המחשבות במהירות. כשאתה רץ בעליה, תחת השמש, המחשבות לא יכולות להתמצק בראש למשך יותר מכמה שניות. הגוף דורש שתחשוב עליו ולא על שום דבר אחר. על הנשימה שלך, על הרוק שמתייבש לך בפה, על ברך שמאל שכואבת, על הכאב הזה במותן ימין שמתעקש להישאר, על הזיעה שלך. זה אחד הדברים שאני אוהב בריצה – היא נותנת לך שעה של חופש מהמחשבות שלך. חירות של ממש.

2.

התחלתי לרוץ כשגרנו בקיימברידג׳. כבר כתבתי על זה כאן לפני כמה שנים, אז לא אחזור על עצמי. כשגרנו שם נרשמתי למירוץ חמישה קילומטר במסגרת מרתון בוסטון. אני זוכר היטב את ההתרגשות בשבועות ובימים לקראת המירוץ. כולה ריצה של חמישה קילומטר, זו ריצה קצרה יותר ממה שהייתה אז הריצה הקבועה שלי, אז למה ההתרגשות? כי בכל זאת – מירוץ. לא משנה שאני לא מתחרה באף אחד, לא משנה שאני לא מנסה לשבור איזה שיא אישי. ועדיין – מרגש.
אני זוכר איך קמתי מוקדם, ניסיתי להבין איך מסדרים את הנייר עם המספר על החולצה. שתיתי קצת מים, אכלתי כמה שקדים אמריקאים, ויצאתי החוצה בשש בבוקר. חשבתי שאהיה לבד ברחוב, וטעיתי. עוד ועוד אנשים יצאו מהבתים שלהם בדממה, וכולנו זרמנו לכיוון תחנת הרכבת התחתית. מתחנת הרכבת אל נקודת ההתחלה של המירוץ בבוסטון קומון הזרם האנושי כבר נעשה חזק יותר. נחילים נחילים אנשים זרמו מכל הכיוונים אל נקודת ההתחלה. לא הצלחתי למצוא את האנשים שקבעתי איתם, אז הייתי לבד עם עצמי, מוקף בזרים במדינה זרה עם כללים זרים.
זה היה המירוץ הראשון שלי אז לקח לי זמן להבין איפה אני אמור להתמקם. לקח לי זמן להבין שהאנשים שעמדו מסביב כשהם מחזיקים שלטים עם מספרים מסמנים קצב ריצה מסוים, כך שיצא שהתמקמתי באיזור של אנשים שרצים בקצב מהיר משלי. שמתי מוזיקה באוזניות, רק בשביל להוריד אותן כי מתברר שלפני הזינוק האמריקאים שרים את ההמנון. ואז שוב אוזניות לאוזן, ומוזיקה, והנה מתחילים, הנה מתחילים, הנה חוצים את קו הזינוק, קדימה!

3.

אלה היו חמשת הקילומטרים שרצתי הכי מהר שרצתי בחיי. לא שמתי לב לזה בכלל עד שהתקרבתי לקו הסיום והמותן שלי התחילה לצרוח מכאב. זה היה מהר מקצב הריצה הרגיל שלי, כי המירוץ פשוט סוחף אותך קדימה.
אני אדם שלא נהנה להיות חלק מעדר. כשאני נע בקבוצה וכולם רוצים ללכת ימינה, אני אעדיף לשבור שמאלה. לפעמים סתם בשביל להרגיז, לפעמים בשביל להרגיש נון קונפורמיסט, לפעמים כי אני מעדיף להיות לבד. והנה פתאום, בריצה, מצאתי את עצמי רץ עם כולם, באותו הכיוון. רץ אחרי מישהי רנדומלית עם צמה ארוכה שהיה לי נוח להידבק אליה ולתת לקצב שלה להכתיב את שלי. רץ אחרי השלטים וסימוני הדרך. רץ לאן שכולם רצים, רק כי כולם רצים לשם.
זו היתה אחת החוויות הטובות שהיו לי.

4.
בשנה השניה שלנו בארה״ב החלטתי שאני רוצה שוב. נרשמתי שוב למרתון בוסטון, הפעם למקצה של ה-10 קילומטר. המרחק הזה היה קצת יותר ארוך מהריצה הרגילה שלי (איפשהו בין 8-9 קילומטר), אבל כבר רצתי את המרחק הזה ואף יותר ממנו אז ידעתי שאני מסוגל. אני לא אוהב להיכנס לאתגרים שאני לא בטוח שאני יכול לעמוד בהם.
נרשמתי לריצה בסביבות פברואר. הריצה עצמה תוכננה להיערך ב-21 ביוני 2020. זו היתה אמורה להיות סוף השנה השניה שלנו שם. היינו אמורים לעזוב את העיר ימים ספורים אחר כך ולצאת לטיול של חודש, אולי יותר, בחוף המערבי. תכננו לטוס לסיאטל, לטייל בסביבה, ולהתחיל לנוע דרומה דרומה ולסיים בסן פרנסיסקו.
בפברואר 2020 כל התוכניות האלה הלכו לפח. הקורונה פרצה ומהר מאוד הכל נסגר. זמן קצר אחר כך ארזנו את המציאות לתוך שמונה תיקים גדולים, עקרנו את עצמנו משם, וחזרנו לישראל חצי שנה לפני התכנון. הטיול ההוא לא יצא לפועל, הריצה ההיא מעולם לא התקיימה. נשאר לי ממנה רק זיכרון של משהו שעוד לא קרה. מיילים שקיבלתי על ההרשמה, הנחיות ליום הריצה עצמו, הצעות לקנות חולצות במחיר מופקע. כזה. כאבי פנטום של ריצה שלא רצתי.

5.
בשנה שעברה נרשמתי למרתון ירושלים יחד עם הבן הבכור שלי, לריצה של חמישה קילומטר. יצאנו מהבית לפנות בוקר בגשם שוטף ובקור ירושלמי לא נורמלי. הגענו לנקודת הזינוק ספוגי מים וקפואים מקור. רגע לפני הזינוק התבהרו השמיים והגשם פסק, ואנחנו רצנו.
הוא רץ לפני, עם חבר. אני רצתי אחריו, מקפיד לשמור איזה 100-200 מטרים בינינו, בשביל לא להציק לו ולא להלחיץ אותו. כך הוא ביקש. הוא רץ מהר מהקצב שלי, אבל לא היה לי אכפת. כל כך שמחתי לראות אותו רץ. כל כך שמחתי לראות אותו מצליח. כל כך שמחתי לחבק אותו כשהגעתי לנקודת הסיום, אחריו, שאפילו לא היה אכפת לי שהגשם שוב התחיל לרדת.
בסוף המירוץ ההוא היה ברור לי – בשנה הבאה אני ארשם לריצת 10 קילומטר. והנה, ביום שישי האחרון רצתי אותה, לבדי.

6.
הייתי לחוץ לפני הריצה הזו. ריצה בירושלים היא משהו אחר. יש לרוץ, ויש לרוץ בירושלים. בשביל להכיר את המסלול ולא להיות מופתע ביום המירוץ רצתי אותו עם עצמי פעמיים או שלוש בשבועות האחרונים, בשבתות.
מאז שחזרנו לישראל והשתקענו בירושלים הפסקתי לרוץ. בקיימברידג׳ רצתי שלוש פעמים בשבוע. בירושלים ניסיתי לרוץ וגיליתי שהעליות הורגות אותי, אז הפסקתי, כי ממש לא נהניתי.
בשנה האחרונה חזרתי לרוץ, אבל רק פעם בשבוע, וגם לא בכל שבוע. התחלתי שוב מההתחלה. שלושה קילומטר, אחר כך שישה, אחר כך שמונה, אחר כך עשרה, ובסוף שוב הגעתי שוב למרחק הארוך ביותר שיצא לי לרוץ בארה״ב – חמישה עשר קילומטר. אחרי המרחק הזה יותר מדי כואבת לי הברך בשביל להמשיך.
למי שרגילים לרוץ בעליות המסלול של העשרה קילומטר בירושלים אינו קשה במיוחד. יש בו בסך הכל שלוש עליות משמעותיות – העליה של רחוב בצלאל, העליה של הסינמטק (ואחריה עוד חצי עליה לכיוון טחנת הקמח) והעליה של רחוב ז׳בוטינסקי. מבחינתי העליה האחרונה היא הקשה מכולן. גם בגלל השיפוע, אבל גם בגלל שהיא מגיעה כמעט ברצף אחרי העליה הקודמת. בכל הפעמים שעשיתי את המסלול הזה לבדי נעצרתי בסוף העליה הזו לדקה או שתיים בשביל להשיב נשימה ולשתות מים. גם במירוץ עצמו נאלצתי לעצור בסוף העליה הזו ולהסדיר נשימה. אבל הפעם הסתפקתי בחצי דקה בסך הכל והמשכתי הלאה.

ואז גיליתי ששכחתי עליה אחת. העליה של הסיום.

הקילומטר האחרון של מרתון ירושלים, וגם של המקצים הקצרים יותר – 10 קילומטר וחצי מרתון – מסתיימים בעליה של עמק המצלבה. כל הקילומטר האחרון, למעשה, הוא בעלייה. מי הגנוב שיוצר מסלול לריצה ארוכה שמסתיימת בעלייה?
בשלט שמונה 9 קילומטר נגמר לי הכוח, אני מודה. לא זכרתי שיש את העליה הזו, לא התכוננתי אליה מנטלית, ולא היה לי כוח אליה. היה לי חם, כאבה לי הברך, ורציתי לסיים. לו הייתי רץ לבדי הייתי עוצר ועובר להליכה. אבל לא הייתי לבדי. הייתי מוקף בערב רב של אנשים, וכולם המשיכו לרוץ, אז גם אני המשכתי.
היו שם ילדים שרצו עם ההורים שלהם, אנשים עיוורים שרצים עם מלווה שהם מחוברים אליו בגומיה, הורים שדוחפים תינוקות בעגלה, או ילדים עם מוגבלויות בכיסאות גלגלים. היו הרבה מאוד רגעים מרגשים בריצה הזו, והיו גם רגעים פוליטיים בריצה הזו, ובמסלול שלה. אבל זה בסדר, גם לגור בעיר הזו זה פוליטי, אז אולי התרגלתי.
חיפשתי בעיני את קו הסיום, וכשראיתי אותו, במרחק של בערך חמש מאות מטר לפני, ניסיתי להגביר את הקצב. לא היה לי כוח וממש כבר רציתי לסיים אז רצתי טיפה מהר יותר. זו היתה טעות כי באמת שכבר לא היה לי כוח כך שחציתי את קו הסיום ממש בלי אוויר. בדיעבד, היה עדיף להוריד קצב ולסיים בתחושה טובה יותר.
אבל שטויות, אחרי כמה שניות האוויר חזר, אספתי לעצמי מדליה, שתיתי מים, אמרתי שלום למישהו שאני מכיר, ותוך כמה דקות עזבתי את ההמון להיות שוב לבדי. צעדתי לבד ברחובות הריקים של נחלאות עד שהגעתי לשוק, לבר החביב עלי, לשתות בירה של עשר וחצי בבוקר ביום שישי אחרי ריצה של עשרה קילומטר.

7.
מבחינתי, הריצה הזו מילאה את מקומה של הריצה האבודה של מרתון בוסטון. סיימתי את הריצה בשעה ושתי דקות וארבעים ושש שניות, שהם שתי דקות וארבעים ושש שניות יותר ממה שרציתי שתהיה התוצאה שלי. אבל זה בסדר. זו ירושלים. אם זה היה מישור הייתי מסיים בקצב טוב יותר. אבל האמת? הקצב לא משנה. גם התמונות המשונות שצילמו אותי במהלך הריצה שבכולן אני מרים ידיים לאוויר כאילו אני נהנה מזה, גם הן לא חשובות.
הריצה ממילא אף פעם לא נגמרת בקו הסיום.

8.
אני מאוד מאוד רוצה להירשם לחצי מרתון בשנה הבאה. הסתכלתי על המסלול והוא מהמם, ואכזרי. מעולם לא רצתי מרחק כזה, ואני לא יודע בכלל אם אני מסוגל. אני מניח שאם אבנה לעצמי תוכנית אימונים מסודרת של שלוש ריצות בשבוע לפחות במשך 14-16 שבועות אני אגיע ליכולת הזו, אבל אני לא בטוח שיש לי כוח לזה, זו האמת.
אבל גם אם לא ארוץ חצי מרתון, אלא רק עשרה קילומטר, או אפילו רק חמישה, זה בסדר. הכל בסדר. העיקר לשים מוזיקה באוזניות, כובע על הראש, משקפי שמש על העיניים, ולרוץ. לקחת חופש של שעה מהמחשבות שלך. לתת לגוף שלך להיות המגבלה שלך. לתת לנשימות שלך להדריך אותך. למצוא מישהו שאתה לא מכיר, שבכלל לא יודע שאתה עוקב אחריו, ולתת לו למשוך אותך, ולחלוטין לא להיות מודע לזה שאתה עצמך מושך מישהו אחר.