0.
קודם כל מוזיקה:
1.
השבוע רצתי במירוץ הלילה בתל אביב. זה המירוץ הראשון שהשתתפתי בו מאז העונה הקודמת. בפברואר האחרון רצתי בחצי מרתון תל אביב, והתכוונתי לרוץ גם בחצי מרתון ירושלים חודש אחרי זה, אבל אתרע מזלי והייתי חולה לגמרי ופספסתי את המירוץ הוא.
מרוב באסה, הפסקתי לרוץ לשבועות רבים, עד שחזרתי בהדרגה. בינתיים, הכושר הלך פייפן (בעד: להחזיר מלים מהאייטיז). חיפשתי מירוץ מטרה שייתן לי מוטיבציה. כי אני אמנם איש של משמעת עצמית, בכל זאת סובייטי, אבל חייבת להיות שם מטרה ברורה. אחרת בשביל מה כל המשמעת הזו? רציתי מירוץ קצר יחסית, כי חששתי שאיבדתי את היכולת לרוץ חצי מרתון. מירוץ הלילה של תל אביב נראה כמו הבחירה ההולמת.
לצערי, רצתי לבדי. זה לא כזה נורא, כבר רצתי בעבר לבד במירוצים, אבל הפעם, משום מה, הרגשתי צורך בפרטנר, ולא היה לי אחד. ביום המירוץ הייתי די לחוץ. אבל השתדלתי להקפיד לשתות כמו שצריך ולאכול כמו שצריך ולא לבזבז אנרגיה. הגעתי לאזור המירוץ מוקדם מספיק, עשיתי חימום איכותי מספיק, ויצאנו לדרך.
השיא שלי ב-10 קילומטר עומד על 55:28 דקות. קבעתי אותו בחצי מרתון בפברואר. ידעתי שלא אצליח הפעם לרוץ בזמן הזה, וכיוונתי לזמן מטרה של 57. אבל בלב? בלב רציתי 55 ומשהו. רצתי ממש כמעט בדיוק לפי התוכנית שבניתי מראש (בעזרת ג׳יפיטי – תקשיבו, כשיודעים לעבוד איתו זה עושה עבודה טובה השיט הזה). פתחתי בקצב איטי יחסית איטי, ובכל 2 קילומטר הגברתי טיפונת. אבל היה לי חם, ולח. ולמרות שנחתי היטב הגעתי למירוץ עייף משום מה. ולמרות המשמעת ולמרות האימונים, אחרי 4 קילומטר הרגשתי שמתחיל להיגמר לי הסוס. המשכתי לרוץ בכל זאת לפי התוכנית, מגביר טיפונת בכל 2 קילומטר. ידעתי שכשאגיע ל-8 קילומטר, ליישורת האחרונה (מילולית, אין יותר עליות משם), אם ארגיש חזק מספיק אתן את כל כולי. רק שבנקודת ה-8 כבר לא היה לי הרבה מה לתת. ניסיתי להתביית על הפייסר של ה-55 דקות ולרדוף אחריו, אבל איפשהו בקילומטר האחרון הוא ברח לי. בדיעבד, הקילומטר האחרון היה מהיר יותר מקודמיו, ועדיין, פספסתי בכמה שניות את ה-55 ומשהו. זמן רשמי: 56:08. שמונה שניות קיבינימט. תחושה: סיפוק ואכזבה מעורבים. אבל יותר סיפוק מאכזבה. בעיקר כי בשני הקילומטרים האחרונים הרגשתי שאני פשוט הולך למות. האמת? בכל מירוץ, לא משנה מה המרחק, אני מרגיש ככה ב-2 הקילומטרים האחרונים.
2.
זה מדהים עד כמה ריצות הן דבר לא לינארי. יש ריצות שאתה בא אליהן גמור והן הכי טובות שלך. ויש כאלה שאתה בא אליהן רענן ובשיא הכושר, ואחרי 500 מטר אין על מה לדבר יותר. דבר מופלא, הדבר הזה. ולא, אין טעם להמליץ לי לקרוא את מורקמי. קראתי אותו וזה היה משעמם בצורה בלתי רגילה.
אני עדיין רץ כדי להישאר בתנועה (הפסיכולוגית המליצה: מדיטציה בהליכה), אבל בעיקר כדי לא למות. כלומר, כדי להדוף את המוות. אני נהנה כשהשעון שלי מורה שהגיל הביולוגי שלי הוא 45 אבל שלפי נתוני הכושר שלי אני בן 36.5. זו פיקציה מוחלטת, אני יודע. אבל אני גם יודע שברגע שאפסיק לרוץ, שברגע שאפסיק לנוע, הגיל הפיקטיבי הזה יעלה ויעלה עד שישתווה לגיל הביולוגי שלי. וזה יהיה המוות עצמו. אז פאק איט, לוקח הפסקה של שבוע – ועושה קעקוע – ואחרי זה מתחיל אימונים לחצי מרתון ים המלח.
האנדרופינים הממזרים האלה, זה משהו.
3.
בבוקר למחרת המירוץ קמתי מוקדם, התקלחתי, הכנתי קפה ויצאתי ליום צילום ארוך. האנדרופינים הממזרים עדיין היו בשיא, אז היה לי מצברוח עליז והתחלתי לקשקש. ומאחר שאני משתדל להתרחק מטוויטר כבר תקופה, המקום שלי לקשקש בו הוא סטוריז באינסטגרם (מוזמנים לעקוב אחרי שם). תכל׳ס, אני אוהב את הפורמט הזה. אין מקום ליותר מדי מלים. והכי חשוב – אחרי יממה הפלוץ המחשבתי הזה, גאוני או אידיוטי, מתפוגג ונעלם ללא זכר.
לאחרונה שמתי לב שפיד האינסטגרם שלי נהיה אקלקטי מאוד. כלומר, חלק גדול ממנו הוא עדיין על קפה וריצה ושחיה ואופניים (חולם להירשם לטריאתלון בשנה הבאה, אבל זה סיפור אחר), אבל יותר ויותר נדחפים רילז משונים להפליא. ומשום שהם כל כך משונים, הם מהפנטים אותי. ואני מוצא את עצמם צופה בהם דקות ארוכות. ואז האלגוריתם כמו מבין את צפונות נפשי, ודוחף לי עוד ועוד ועוד סרטונים משונים ביותר.
איזה גבר טורקי או איראני או ארמני או השד יודע, עם לוק אנד פיל של בוראט רק באמיתי, עומד על שפת איזה צוק, מאחוריו רכסים רמים נישאים, והוא מפיק קולות משונים, כמו צהלולים כאלה. לסרטון הזה יש כמעט 4 מיליון צפיות.
מה זה? למה יש לזה כל כך הרבה צפיות ולייקים ושרים? זה תוכן? זה… דוקו? מהמהמהמהמהמהמה זזזזהההה?
ושניה, כי זה ממש לא הכי מוזר שנתקלתי בו. מהר מאוד נכנסו לי לפיד כל מיני תלמידות תיכון יפניות שרוקדות ברחוב ריקוד מוזר (זה אחד הטרנדים התמוהים אם לא ה), איזה ברנש שרוקד כשלידו חזיר ומאחוריו תרנגול או משהו כזה, ולכולם משקפי שמש. בבושקות מרוסיה שרוקדות טכנו. אנשים בגיאורגיה או בקירגיסטן או השד יודע איפה זה צועדים ברחוב בלי חולצות ועושים תנועות מאוד משונות. אין לי דרך לתאר את הביזאר הזה שמציף את הפיד שלי, אבל בגדול? נסו לדמיין כל שיט רנדומלי שהדמיון שלכם מסוגל לדמיין – זה נמצא בפיד שלי. כולל איזה ברנש שיושב בכל מיני מקומות פומביים – במטוסים, בבתי קפה – ואוכל דברים שלא צריך לאכול (לימון שלם, בקליפתו. ביצים שלמות, נאות, בקליפתן. בצל חי, שלם, בקליפתו) לתדהמת הסובבים אותו. מיליוני צפיות לכל סרטון כזה, באמא שלי.
עכשיו, ככל שאני צופה ביותר כאלה – ואני צופה, כי הם מדהימים אותי – הפיד שלי נהיה יותר ויותר ביזארי. אבל מעבר לזה, לא יכולתי שלא לתהות – האנשים שיוצרים את זה, שמקבלים מיליוני צפיות לכל סרטון תמוה כזה, מה עובר עליהם? כלומר, הם לומדים מהר מאוד שככל שיהיו יותר ויותר מוזרים, וככל שיעשו דברים יותר ויותר קיצוניים, האלגוריתם יתגמל אותם, אנשים יצפו בהם במיליונים, ו…. ואין לי מושג מה יקרה לחיים שלהם, אבל זה פשוט תהליך משונה ביותר, וכולי תמיהה מה עשינו כולנו עם הזמן הזה. אני, ויתר המיליונים שבזבזו שעות על בהייה בפלאים האלה. והם, שבזבזו השד יודע כמה זמן בליצור את ה״תוכן״ הזה, שכל תכליתו היא… אני אפילו לא יודע מה תכליתו. עולם משונה מאוד יצרנו לעצמנו עם הצעצוע הזה, אין מה להגיד. מצד שני, ההרים האלה בארמניה, הייתי שמח לבקר שם.
4.
במהלך אותו יום צילום נסענו לצלם בגבעת אלה (זה נחשב צפון? זה בערך בקו חיפה. קו חיפה זה כבר צפון?), ואני רציתי לשתות קפה בדרך. ומאחר שנהייתי סנוב של קפה (תמיד הייתי סנוב, פשוט שתיתי רק תה) לא מתאים לי לשתות קפה בתחנת הדלק בדרך. אז הסתכלתי במפה, וראיתי שהיעד הכי קרוב בלי לעשות סיבוב יותר מדי גדול הוא קרית טבעון. התייעצתי במהירות עם תושבת טבעון חברתי אביגיל קופרמן הנהדרת (חפשו אותה אם חשקה נפשכם בסיור קולינרי בחיפה), כי אני יודע שבטבעון כבר התפתחה מיני סצינה של קפה מצוין. אחרי קצת מחשבה אביגיל מצאה את הקפה שמתאים לי – לך לקפה ׳בינינו׳, היא אמרה. אז נסענו לבינינו.
קפה בינינו יושב באיזה מרכז מסחרי קטן בקרית טבעון. למעשה, הוא מסתתר מאחורי המרכז המסחרי הקטן. ממש נחבא לו, אבל כך הוא יוצר פינה שקטה ונהדרת לברוח אליה. אנשים חמודים קידמנו את פנינו בסבר בפנים יפות. הזמנו קפה (בלנד אתיופי, קליה בהירה). הוא היה מצוין. פשוט בול. מיקי איש הסאונד כל כך נהנה מהאספרסו שלו שמיד כשסיים, הזמין עוד אחד. אני כל כך נהניתי מהקפה, שקניתי לי חבילה קטנה של פולים הביתה, להכין במקינטה שלי.
וזה הקטע הבאמת מגניב בסיפור הזה: בינינו הוא קפה קטנטן בטבעון, אחד מתוך כמה וכמה וכמה שיש ביישוב הקטן הזה. אבל הוא לא רק בית קפה. הוא גם בית קליה. כלומר, הם לא מגישים שם קפה של מישהו אחר, וגם לא קפה מסחרי שתוכלו למצוא בסופר. הם מגישים קפה שהם עצמם קלו. הם השקיעו זמן ומחשבה ונסיונות בלבנות את הבלנדים הנכונים, ולמצוא לכל בלנד את פרופיל הקליה המתאים לו, ולתת לכל אחד מהם את הטאץ׳ האישי של הקולה. וכל זה מתאפשר הודות להתקדמות המטורפת בטכנולוגיית מכונות הקליה, ובעיקר הודות לחברה ישראלית אחת – קופי טק.
קופי-טק היא חברה משפחתית בת 25. הקימו אותה איריס ורם אבגי. זה מפעל, כבר לא קטן בכלל, ששוכן בחצר המשק שלהם במושב מצליח, נסיעה קצרה מרמלה. פעם אפילו ביקרתי שם באופניים! באמתחתי יש כבר איזה ארבע שעות במצטבר עם רם אבגי, ומבחינתי זו זכות אדירה. עוד לא נתקלתי במישהו עם כזו תשוקה עמוקה לקפה, ועם כזה ידע נרחב ועמוק בקפה.
במשך דור שלם איריס ורם הקימו חברה לתפארת, ואוסף מפואר, יחיד במינו, של מכונות קליה ישנות, מכונות קפה ישנות, מטחנות ישנות, ובכלל – all things coffee. מוזיאון של ממש.
היום, כשתגיעו לבתי קליה ברחבי הארץ, כמעט תמיד תמצאו שם מכונת קליה של קופי טק. וזה לא משנה אם זה בנפח של 2 קילו, או 7, או 15, או 30, ואני יודע שיש גם בית קליה ישראלי שיש לו שתי מכונות של 90 קילו כל אחת (מעניין מי יצליח לנחש איזה). כולן מכונות כחול לבן מתוצרת קופי-טק. מעבר לעניין הזה של תעשייה ישראלית מתקדמת והכל, המכונות של קופי-טק אפשרו תהליך דמוקרטיזציה של קפה.
במקום שכולנו נשתה קפה באותו פרופיל טעם אחיד שכופות עלינו החברות הגדולות, פתאום אתם יכולים לטעום איזה קפה שבא לכם. אבל באמת, מה שבא לכם. ויותר מזה, היא אפשרה למיקרו-קולים קטנטנים להקים בית קליה זעיר משלהם, עם מכונה בנפח קילו אחד או שניים, בכל חור שאפשר לחשוב עליו. מאחורי מרכז מסחרי גנרי בטבעון, בבית קפה קטנטן ברובע האומנים בערד, באמצע משק במושב גני טל שבשפלה, כאן אצלנו בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בדירות של אנשים פרטיים בכל רחבי ישראל, איפה שלא תרצו. זו מהפכה מדהימה, בעיני. רם ואיריס מקופי-טק ראויים עליה לפרס, לא פחות.
5.
אבל איך מי קולה קפה ואיפה וממי כדאי לקנות?
מה שאני משתדל לעשות הוא לבקר כל הזמן בבתי קליה חדשים, לא משנה אם גדולים או קטנים, לשתות איזה קפה שלהם, ואם הוא טעים לי – לקנות חבילת פולים קטנה להכין לעצמי בבית. עם כל כוס קפה, אני מצליח להרחיב את מנעד בתי הקליה שאני אוהב. כרגע ברוטציה שלי: קאנופי (ירושלים), you need coffee (ירושלים), uru (תל אביב/ירושלים), מינוטו (רחובות), רוסטרז (ירושלים), סיבריס (ירושלים), בלומס (פרדס חנה). שתבינו שחלק מהחבר׳ה האלה? הם בתי קליה של בן אדם אחד. וזהו. לחלק מכונה של 7 קילו, לחלק מכונה של 15 קילו. כמעט כולם יציעו לכם לטעום את הקפה שלהם כדי שתוכלו לבחור. וכולם ססגוניים וחמודים ואוהבים להסביר ולהדריך, ובעיקר – מאוד אוהבים קפה, וקולים אחלה קפה. אם אתם רוצים למצוא בית קליה בסביבתכם, אני ממליץ להשתמש באתר המוצלח הזה – המון קפה. אני לא יודע מי האנשים שעומדים מאחוריו אבל אני משתמש בו המון. בכל פעם שנוסע לאזור מסוים שאני לא מכיר בו אף אחד, אני מחפש באתר הזה אם יש בית קליה במקרה באזור. אגב, בדיעבד, התברר שבית הקליה שנמצא הכי על הדרך שלנו לא היה בטבעון, אלא בזרזיר (!). בית קליה מקומי בשם פרסקו. כשעברנו שם הוא כבר היה סגור. יום אחד אקפוץ אליו.
ויש לכם עוד אפשרות. בחור בשם רומן הקים אתר בשם אוריג׳ין קופי. המטרה שלו היא להיות מרקטפלייס (בעד: להחזיר מלים יפות כמו מרכול) של בתי קליה קטנים, כדי שיותר אנשים יוכלו להיחשף אליהם. כרגע הוא עובד עם חמישה בתי קליה, שלושה מתוכם נמצאים ברוטציה שלי, וכתב בלינקדאין שלו שהוא מתכנן להתרחב לעוד. אם אתם רוצים להיחשף לבתי קליה קטנים ולטעום קצת מכל אחד ולשלם על משלוח אחד, אולי זו הדרך הכי טובה עבורכם. תוכלו למצוא את האתר שלו כאן.
אם אתם בקטע של קפה, או בקטע של להתנסות, אני ממליץ בחום. בעיקר אם יש לכם מטחנה בבית, אבל גם אם לא. לפני כמה שנים אני עברתי מבירה מסחרית לבירת קראפט ישראלית. אז אותו הדבר גם עם קפה. כן – זה יקר יותר. אבל קודם כל – אני נהנה לדעת שאני תומך ביצרנים קטנים ולא בתאגידי ענק. ככה אני, כל אחד וההעדפות שלו איך להוציא כסף. אבל מעבר לזה, הקפה המסחרי מול הקפה הארטיזנלי? בדיוק כמו בבירה, זה פשוט לא אותו המוצר. זה משהו אחר לגמרי, לא על אותה הסקאלה. במקום אותו הטעם האחיד והמשעמם בכל פעם ופעם, ככה תמצאו בכל שקית ושקית לא רק נגיעה אישית של אותו קולה, אלא גם מגוון אדיר של טעמים וארומות. החיים קצרים מדי כדי להעביר אותם באותו הדבר.
6.
החזרה הביתה מיום הצילום הזה בצפון היתה מאתגרת. דור הצלם הוריד אותי בתחנת הרכבת פאתי מודיעין. משם, זו נסיעה של 16 דקות הביתה בסך הכל ביום רגיל. בפועל, לקח לי בערך שלוש שעות להגיע, כי זה לא היה יום רגיל. זה היה יום חמישי, וירושלים עדיין היתה נצורה בגלל העצרת החרדית נגד הגיוס. בתחנת הרכבת במודיעין העריכו שהרכבות יתחדשו בתוך שעה. הייתי רעב אז הלכתי לאכול בישפרו הסמוך, וכשחזרתי לתחנה, ההערכה השתנתה לכך שהרכבות יתחדשו סמוך לחצות. עכשיו, אני לא יודע אם אי פעם הייתם בתחנת הרכבת פאתי מודיעין, אבל בואו רק נגיד שהמילה ׳פאתי׳ בהחלט הולמת אותה. אין שם כלום. שום כלום, ברדיוס גדול מאוד, ואז אחרי הרדיוס הגדול מאוד הזה – העיר מודיעין. בצר לי, התקשרתי לאשתי. ובעודי רוטן לה, זוג צעיר וחמוד שהיה שם שמע אותי, והציע לי טרמפ איתם לירושלים.
אני לא יודע בני כמה הם בדיוק, מניח שאיפשהו בתחילת שנות ה-20. אחרי הלימודים. היא חוקרת במכון ויצמן, הוא עובד בחברת הייטק בתל אביב. לשניהם ברק בעיניים. הם גרים בירושלים מתוך אהבה לעיר, ונלחמים להישאר לגור בה, למרות שמרכז החיים שלהם כבר במקום אחר. בדרכנו לעיר (דרך כביש 443) היא שיתפה אותו בהתרגשות בפריצת דרך שהיתה לה במעבדה באותו היום. הבנתי אולי 10% ממה שהיא הסבירה (משהו עם קריסטלים ואנליזות ומולקולות שהיא הצליחה להפריד, או להיפך, אני לא סגור על זה) אבל הבנתי 100% מהאהבה שלהם. האהבה ביניהם היתה אהבה בוסרית של אנשים צעירים, בתחילת דרכם. זה היה מחמם את הלב, ומדבק. פעם גם אנחנו היינו כאלה. ומה שאני יודע היום, אחרי יותר מעשרים שנה ביחד, זה שאם הם יתמידו באהבה שלהם, ויילחמו עליה כנגד הגלים הסוערים שיגיעו, כי הם תמיד מגיעים מתישהו, הם יגיעו אל הצד השני ויגלו שאהבה היא דבר שיודע לצמוח, ולהתפתח, ולעבור אבולוציה, ולהיות יפה יותר ויותר, גם כששיערה כבר שב.
כשחזרתי לבסוף הביתה, איפשהו בשמונה וחצי בערב, היא היתה במטבח. הבית היה שקט. הילדים היו בחדריהם, בענייניהם, מאחורי דלתות סגורות. שמתי את הקפה הטרי שקניתי בארון הקפה, את האוזניות במקומן, ונתתי לה חיבוק גדול.
החיים באמת קצרים ושבריריים. מלאו אותם בדברים שאתם אוהבים ומעריכים שעושים לכם טוב. קפה. בייגל׳ה. אולי עבודות בחימר. מצאו מישהו לאהוב ולחלוק אותם איתו, או איתה, וברכו על כל רגע שזה מתאפשר לכם.
