שנה

הדבר הכי מגניב במשחקי הכיס, התוכנית הכלכלית היומית של כאן 11, לא קורה במשחקי הכיס. הוא קורה מסביב. הוא קורה כשאני נוסע ברכבת וניגש אלי מישהו ואומר לי ׳תקשיב, אחותי מסיימת את האולפנה והיא כל הזמן חופרת לי על התוכנית שלכם. שתדע שבזכותכם היא החליטה ללכת ללמוד כלכלה׳. או כשבחור חרדי תופס אותי מתחת לבניין של תאגיד השידור בגבעת שאול בירושלים, בשמונה ומשהו בערב כשאני ממהר הביתה, ואומר לי ׳התוכנית שלכם אש, שתדע, אני לומד המון דברים על הכלכלה שלנו בזכותכם׳. או כששולחים לנו שאלות בפייסבוק או במייל, או מבקשים שנעשה סרטון על לאן הולכים כספי הפנסיה שלנו. כשהדברים האלה קורים, והם קורים ממש הרבה לשמחתי, אני יודע שעשינו משהו. אני יודע שהמאמץ שאנחנו משקיעים סביב היצירה של משחקי הכיס, יום יום חמישה ימים בשבוע, המאמץ הזה נושא פירות אמיתיים.

משחקי הכיס נולדה לפני קצת יותר משנה, ביוזמה של מנהל חטיבת החדשות של כאן 11 ברוך שי. בשלב מוקדם מאוד של חודש מרץ 2020 הוא זיהה שהסיפור הכלכלי שנולד מהנגיף הולך להיות גדול מאוד, וממושך מאוד, ושהגיע הזמן לתוכנית יומית שתיתן ערך לצופות והצופים. 

מוטי פרנג׳י, העורך הראשון של התוכנית, ואני רצינו ליצור תוכנית כלכלית אחרת. כזו שמדברת בשפה ברורה ופשוטה, שעוסקת בנושאים שאשכרה מרכיבים את חיי היום יום שלנו כאן ולא רק מביאה את אותם מרואיינים כל הזמן במין סרט נע.

הקדשנו המון מחשבה לאיך התוכנית הזו תיראה. פיזית. ידענו שאנחנו לא רוצים שולחן גדול עם מרואיינים מסביב, כי זה רשמי מדי, וכי אנחנו לא רוצים שולחן בינינו לבין הצופים. גם ככה הנושאים הכלכליים עלולים להיות כבדים מדי לפעמים, אנחנו לא רוצים להרחיק עוד יותר. להיפך, אנחנו רוצים לקרב. לכן גם הלבוש של ליאל קייזר ושלי בתוכנית לעולם יהיה קז׳ואל, בלי חליפות ועניבות. זה נשמע שולי, כאילו זה עיסוק בתפל, אבל בטלוויזיה זה חלק מהסיפור. אנחנו רוצים להיות החברים שלכם שיושבים אתכם בסלון ומדברים איתם על כלכלה במלים של בני אדם. זה מה שאנחנו מנסים לעשות יום יום, כל יום ב-19:15, ובימי חמישי גם ברדיו, ברשת ב׳, ב-11 בבוקר. לא תמיד אנחנו מצליחים. לא תמיד אנחנו פוגעים בול. אבל כשאנחנו כן, זה משמח נורא. 

מה הספקנו לעשות בשנה האחרונה? לא מעט.

יצרנו השד יודע כמה מונולוגים יומיים – טורי דעה או סיפורים קצרים לפני שהתוכנית מתחילה. קצת בשביל לשבור את הקרח לפני שצוללים למים.

השתדלנו לדבר על רופאות ואחים במקום על רופאים ואחיות, והופתענו לגלות כמה הדים יצרה ההחלטה האחת הזו.

בסדרה מדינה בחל״ת ליווינו עצמאים ועצמאיות שמצאו את עצמם בחזית הכלכלית, מתמודדים כמעט לבדם עם המשבר הכלכלי הענק שנפל עליהם על הראש בגלל הקורונה.

הטרלנו את רשות הטבע והגנים וגרמנו לזוג מתכנתים צעירים לשפר את האתר שלהם כך שהישראלים יוכלו להזמין את החופשות שלהם בטבע יותר בקלות.

בדקנו מה מחיר סיפוח יהודה ושומרון, גם עבור הכלכלה הישראלית וגם עבור הכלכלה הפלסטינית. הסיפוח לא קרה בסוף, אבל סדרת כתבות קצרה יצאה מזה.

יצרנו את פינת מושג אחד ביום, בשביל לדבר על הדברים האלה שכל הזמן מופיעים בחדשות אבל כולם מתביישים להודות שהם לא מבינים מה בעצם הם אומרים.

יצרנו את סדרת כלכלת בית, שהיא סדרת סרטונים קצרה שמתמקדת כל פעם בנושא אחר של צרכנות פיננסית. איך לוקחים משכנתא, איך מנהלים חשבון בנק. כאלה.

בדקנו מה שוות ההבטחות הכלכליות שהפוליטיקאים שלנו מפזרים.

בדקנו מה קורה לכלכלות של המדינות השכנות לנו בסדרה ״מזרח תיכון חדש״.

ובסדרה שלנו ״משחקי הביס״ אנחנו בודקים מה הכוחות הכלכליים הנסתרים שפועלים על הצלחת שלנו. מרשימת הרכיבים שמופיעה בגב המוצרים ומה היא אומרת, ועד הסטארטאפ הישראלי שרוצה שנאכל חגבים.

היה כיף. וזו רק השנה הראשונה. חכו מה יקרה בשנה השניה.

ובנימה אישית – תוכנית טלוויזיה היא דבר תובעני מאוד. על ה-38 דקות שלנו על המסך אנחנו מתחילים לעבוד בשבוע שלפני, בערב שלפני, ומסיימים ממש עם תחילת התוכנית. לפעמים, כשהחדשות מתעדכנות בקצב גבוה, העבודה על הלייןאפ של התוכנית – על מה שיופיע על המסך, ובאיזה סדר – נמשכת תוך כדי התוכנית, כי הדברים משתנים כל דקה. זה מתיש ממש, אבל כשאנחנו רואים עד כמה התוכנית שלנו מצליחה לגעת באנשים, וכיצד נבנית סביבה קהילה קטנה וחמה, אנחנו יודעים שההשקעה הזו שווה את זה.

משחקי הכיס היא לא רק ליאל ואני, אלא היא סך כל האנשים הנפלאים שעובדים קשה מאחורי הקלעים ועושים אותה. מאחר שהם מאחורי הקלעים אתם לא מכירים אותם, אבל יומולדת שנה זו הזדמנות נחמדה לעצור לרגע ולהכיר להם תודה. למנהלים שלנו ברוך ודרור זרסקי שנותנים לנו גב, עצות, והמון סבלנות לשטויות שלנו. לעורך הראשון של התוכנית מוטי שבנה אותה ביחד איתי, לבועז פרמדר על הפירמוט של השפה הגרפית והנראות של התוכנית, לצוות הבמאים שלנו ולכל אנשי הקונטרול, למחלקת הגרפיקה הנהדרת שבלעדיה התוכנית לא היתה מה שהיא, לכל אנשי מחלקת הדיגיטל המופלאה של כאן חדשות שהלכו איתנו מהרגעים הראשונים של התוכנית וממשיכים ליצור אותה איתנו יום יום באש ובמים, בעיקר במים, לצלמים והמקליטים והעורכים שעובדים איתנו, למלבישות והמאפרות ואנשי האולפן.  

ותודה גדולה ומיוחדת מכל הלב לצוות שעושה את התוכנית יום יום. לתחקירנית שלנו גלית שרון, עורכות המשנה גלי יוזביץ ואביגיל רוזנר, למפיקים שלנו עדיאל נדיר, ענבר גרינמן, לכל המפיקים והמפיקות האחרים שעוזרים לנו, ובעיקר לעורכת התוכנית היום שירלי הקר שנושאת את כל זה על כתפיה. תודה רבה לכולכם ולכולכן, וגם לכל האנשים הרבים – והם רבים – שהתייעצתי איתם לפני שהתוכנית עלתה לאוויר, כל אחד ואחת מכם תרמתם את חלקכם.

ובתכלס התוכנית הזאת היא בעיקר שלכן ושלכם, כל הצופות והצופים שלנו – בכל הפלטפורמות. כי מי ששיתפה אותנו בסיפור, כל מי ששלח שאלה, מי שעשו לייק וגם מי שמתחו ביקורת. אתם הסיבה שכולנו עובדים, כל יום, על התוכנית הזאת.

זהו. השתפכתי מספיק. יומולדת שנה שמח לנו, תודה רבה שבחרתם ובחרתן לצפות בנו, נקווה שתמשיכו לצפות בנו גם בהמשך. 

אנחנו נהיה כאן גם מחר.


געגועיי לכחלון

1.

אני מתגעגע לכחלון. משה כחלון, שר האוצר לשעבר.

אני לא מתגעגע אליו אישית. אף פעם לא היתה בינינו חיבה כלשהי. הוא לא אהב אותי, אני לא אהבתי אותו במיוחד. קורה. אני גם לא מתגעגע אליו בדיוק כשר אוצר. הקדנציה של כחלון נחלקת לשני חלקים, אפילו לשלושה. בחלק הראשון, הוא היה שר אוצר מצוין. בחלק השני, הוא היה שר אוצר נוראי שנקלע לפופוליזם וחישב לא נכון את הצעדים הפוליטיים שלו מול נתניהו. הוא הימר על סוכריות לציבור, והפסיד. אחרי הבחירות היה אמור לפרוש, אבל אז נקלע לסחרחרת אינסופית של מערכות בחירות, ואחריה קורונה. החלק הזה כבר היה גארבג׳ טיים אמיתי בקדנציה שלו. לחלקים האלה אני ממש לא מתגעגע.

אני מתגעגע לכחלון כמשל.

הנמשל הוא השינוי שאנחנו צריכים בפוליטיקה שלנו.

תנו לי שניה.

2.

כשמשה כחלון היה שר התקשורת, הוא עשה מהלכים ששרי תקשורת לפניו פחדו לעשות (אריאל אטיאס, למשל). כל זה כבר היסטוריה עתיקה, לא אחזור על זה. אבל אז, כשהוא התרומם יותר מדי, נתניהו סימן אותו. ׳תהיו כחלונים׳, הוא אמר ליתר השרים. כחלון הבין את המסר. הוא גם הבין שיש לו תקרת זכוכית בליכוד. אז הוא פרש, הסתובב קצת בחוץ, נסע קצת לחו״ל, פתח את הראש, קשר קשרים, וחזר כחלון 2.0. מפלגה חדשה מהניילונים, הבטחה חדשה, תקווה חדשה.

במובן מסוים הוא היה האנטי-תזה ליאיר לפיד. לא מתנשא, לא אשכנזי, לא מהאליטה, לא מהברנז׳ה. כחלון מגבעת אולגה. כחלון שמביא את אמא שלו לקמפיין בחירות. כחלון, נו, נטו כחלון.

כחלון רצה להיות ראש ממשלה. אבל הוא ידע שהוא לא יכול להיות ראש ממשלה ביום אחד. בשלב מסוים, די מוקדם, קמפיין הבחירות שלו מיתג אותו למשרד האוצר – הוא רץ להיות שר האוצר של כולנו. כלכלה חברתית, ערכים של ז׳בוטינסקי, כל הססמאות האלה.

אבל מעבר לססמאות, כחלון עבד נכון. הוא הביא אנשים, האנשים האלה בנו תכנית 100 ימים כלכלית במגוון רחב של תחומים. אלה היו אנשים מהתחום והם ידעו מה הם עושים. בהסכם הקואליציוני שגיבש עם כניסתו לממשלה הוא דרש לעצמו את כל הסמכויות המתאימות, בעיקר בתחום הדיור – הוא קרא לזה ארגז כלים – בשביל ששום דבר לא יפריע לו לקיים את ההבטחות שהבטיח בקמפיין. בעיקר בדיור.

ואז קמה ממשלת 2015, והוא התחיל לעבוד. בחלק הראשון של הקנדציה, כחלון מילא הרבה מאוד מההבטחות שלו. בתחום הפנסיה, תחום שקרוב לליבי ולכן עקבתי אחריו במיוחד, כחלון מילא כמעט את כל ההבטחות שלו. למעשה, לדעתי האישית כחלון עשה לטובת הפנסיה של הציבור הישראלי הרבה יותר מכל שרי האוצר לפניו גם יחד. הוא לא הצליח להעלות את גיל הפרישה לנשים, וחבל, והאמת שזה מפתיע כי היו לו את כל הקישורים לעשות את זה. אבל זהו בערך, את יתר הדברים הוא ממש עשה (לא אכנס כאן לפירוט כי זה ארוך, תצטרכו להאמין לי. יש גם כאן קצת, אבל האמת שזה חלקי).

זה נכון שבדיור הוא לא הצליח. לא באופן מלא, בכל אופן. מחיר למשתכן היא תוכנית עם הרבה חסרונות (מוזמנים להאזין לכל סדרת ׳חלומות גדרה׳, שלנו. כל החסרונות והיתרונות מפורטים שם בהרחבה, חלקם מפי מי שהיה מנהל התוכנית, בני דרייפוס). ביתר הדברים זה לוקח המון המון זמן, תהליכים זזים לאט. הכל נכון. המחירים האטו לזמן מה, אפילו ירדו קצת, אבל בגדול הבעיות התשתיתיות של תחום הדיור עדיין איתנו (דמוגרפיה, איזורי ביקוש אטרקטיביים מאחרים, בעיות תחבורה, בעיות תכנון, ריבית נמוכה). אבל הי, הוא לא קוסם. באמת שלא.

3.

ואז הגיעה התפנית לרעה. ביום שבו כחלון חשב שהבחירות כבר נראות לעין, הוא חתך ימינה. או שמאלה. או מה שזה לא יהיה. הוא נהיה פופוליסט. המילה ׳נטו׳ נכנסה לחיינו. נטו משפחה, הוזלות, נטו תעשייה. היו עוד. נקודות זיכוי, הורדת מכסים על מוצרים שמשפחות אוהבות. כאלה. והכל בהוראות שעה, כלומר באופן זמני ולא קבוע, שמישהו אחר יתעסק אחרי זה עם הבעיה שזה ייצור (וזה יצר). הגירעון גדל, המתח מול הדרג המקצועי הגיע לשיאים. זה היה החלק השני של הקדנציה.

כחלון חשב שזה יביא לו קולות, שזה יקרב אותו לראשות הממשלה. הוא טעה. זה לא. הוא מצא את עצמו יורד דרמטית במספר המנדטים, ולאחר מכן הדרך היתה קצרה מאוד לביזוי הסופי – חזרה אל הליכוד ממנו ברח, צילומים משותפים עם נתניהו בקמפיין, כל הדברים שהוא לא סבל. ואז עוד מערכות בחירות, ואז קורונה, ואז פרישה. ומאז, מאז אין כחלון בזירה הציבורית.

וזה חבל, כי אני מתגעגע.

4.

אני לא מתגעגע לכחלון האיש, גם לא למה שהפך להיות במשרד האוצר. אני מתגעגע לגישה שהובילה אותו להקים את כולנו, לקרוא תיגר על הדינוזאורים של הפוליטיקה הישראלית, על פוליטיקה שמבטיחה אבל לא מתכוונת לקיים. לזה אני מתגעגע.

תסתכלו שניה על המנהיגים שלנו. לא משנה לאיזו מפלגה אתם מצביעים, לאיזה שבט אתם משתייכים. תסתכלו שניה על המנהיגים שלכם, על המנהיגים שלנו. כמה זמן הם כבר יושבים שם? כמה זמן הם מסתובבים במסדרונות השלטון, הכנסת, המערכת? עם מדי צבא או בלי, עם חליפת שר או רק עם עוזרי ח״כ. כמה זמן?

יותר מדי זמן.

אותם האנשים, אותן הבריתות, אותם המנהגים הרעים. דרעי, ליברמן, ליצמן, פרץ, נתניהו. אפילו הכוכבים החדשים – לפיד, בנט, סער – כבר נמצאים איתנו המון זמן, בצורה זו או אחרת, בזירה הזו.

איזה הבטחות הם הגשימו? איזה סדרי עולם הם שינו כאן? לאן הם לקחו את החיים בישראל?

אין לי מושג למי אתם מצביעים, וזה ממש לא משנה. לדעתי האישית, האישית בלבד, הנוף האנושי במערכת הפוליטית שלנו צריך להשתנות בשביל שהחיים שלנו ישתנו. אנחנו צריכים דור חדש של מנהיגים. כאלה שחיים את השטח, כאלה שיש להם ילדים במערכת החינוך – בכל חלקיה – כאלה שיש להם הורים שמקבלים שעות סיעוד מהביטוח הלאומי, כאלה שיודעים איזה חרא צריך לאכול בשביל לקבל אישור להשתתפות במעון של הילד, כאלה שיודעים מה זה להתייבש בתור בשביל רופא מומחה או בשביל חבילה בדואר.

יש המון המון מנהיגות ומנהיגים טובים בשטח. ברשויות המקומיות, בארגונים חברתיים, במגזר העסקי, במשרדי הממשלה, בבתי הספר. חלקם בורחים מהפוליטיקה הארצית, חלקם מנסים להיכנס אליה אבל נכנסים אל המפלגות בתור קישוטים, בתור אלה שיושבים על משבצת ה׳אישה-מזרחית-משכילה-פריפריה׳. כמו משתתפים בפרק של רחוב סומסום. זו לא הדרך לשינוי אמיתי. הם צריכים להיות המנהיגים עצמם. לא הגנרלים והדינוזאורים הפוליטים הישנים שמשתמשים בהם כקישוט. היחס צריך להיות הפוך.

5.

אני כותב את הדברים האלה מתוך תסכול, לא בגלל שיש לי מתכון לאיך עושים את השינוי. כל עוד הדינוזאורים הפוליטיים שולטים במערכת, אין לי צל של מושג איך אפשר לשנות אותה, לטלטל אותה.

האחרון שניסה, בערך, היה כחלון, ולכן אני מתגעגע. לא לכחלון האיש, לא לכחלון שר האוצר המאוחר.

לכחלון כמשל.

סופרים עד אינסוף

הדבר המשונה הכי מעניין שקורה עכשיו בחיים שלי הוא קבוצת הוואטסאפ ״סופרים עד אינסוף״. נתקלתי בה במקרה, בתגובות לפוסט של אליה גרינפלד, ונכנסתי. מאז קורה משהו מוזר.

בקבוצה הזו, בגדול, לא קורה כלום, למעט מה שכתוב בכותרת שלה – סופרים שם עד אינסוף. נכון לזמן כתיבת הפוסט הזה יש בה מאתיים ארבעים ושמונה חברים (המספר עולה ויורד כל הזמן, אנשים מצטרפים ועוזבים). בקבוצה הזו יש שלושה חוקים בלבד: חוק ראשון, אסור לדבר. מי שמתחיל לקשקש נמצא בסכנת הדחה. הדבר היחידי שאפשר לכתוב בקבוצה הוא מספר. את המספר הבא, הכוונה. וזהו. חוק שני, אסור לכתוב מספרים ברצף, מוכרחים לחכות שאחרים יכתבו. וחוק אחרון, אם כתבתם מספר כלשהו ומישהו הקדים אתכם בשבריר שניה, מן הנימוס יהיה למחוק את ההודעה שלכם, כך שהרצף יישמר.

וכן, אני יודע עד כמה זה נשמע מטומטם. זה בכל זאת הפך לאחד הדברים הכי מעניינים בטלפון שלי כרגע.

סתם עוד אחר הצהריים

בליל חמישי בערב המתח בקבוצה הגיע לשיאו. לאורך כל היום אנשים טפטפו מספרים בעצלתיים. בצהריים היינו בסביבות ה-18 אלף ומשהו. בשעות הערב כבר הגענו ל-19 אלף ומשהו. ואז הקצב התחיל להתרומם.

עוד ועוד אנשים כתבו מספרים. עוד ועוד מספרים. לכולם היה ברור שנחצה הלילה את ה-20 אלף, רק לא ידענו מתי. וכולם, משום מה, רצו להיות אלה שיכתבו את ה-20 אלף. למה? מה זאת אומרת למה? זה 20,000. זה מספר עגול. יש בו אפסים. יש בו שלמות. ומה יכול להיות שמיימי יותר מאשר להיות הבעלים של האצבע שנגעה בשלמות? הרגע הקפלה-סיסטיאני הזה נמצא בכף ידכם, אתם רק צריכים להיות עירניים וזריזים מספיק.

זה היה פסיכי. הילדים כבר הלכו לישון אחרי יום ארוך. היינו עייפים. ישבנו היא ואני על הספה וניסינו לראות משהו בנטפליקס. אבל משהו לא הניח לי. ידעתי שבקבוצה אנחנו קרובים ל-20 אלף ופשוט לא יכולתי להיות מרוכז בסדרה שראינו (משהו צרפתי, עונה ראשונה). כל הזמן פתחתי את הטלפון לראות מה קורה. הקצב בקבוצה היה מסחרר. חוץ ממני עוד שלושה חברים טובים שהזמנתי לשם היו גם הם שם. אחד ניסה לזכות בכל המספרים הפלינדורמים, אחרים ניסו להיות אלה שכותבים 19,999. כאלה מין. אבל כולם, כולם כולל כולם, כמעט 200 איש שאת רובם המוחלט אני לא מכיר, כולם חיכו ל-20,000.

דרמה מטורפת שקשה לי לתאר במלים.

ככל שהתקרבנו למספר הזה הדופק עלה. ניסיתי להיות מוכן. הקלדתי את המספר 20,000 בוואטסאפ אבל עוד לא לחצתי על כפתור השליחה. כמותי עשו בערך עוד 200 אנשים אחרים, שאת רובם המוחלט אני לא מכיר.

19,991

19,992

19,993

19,994

שימו לב ל-time stamp, זה הכל קורה בשניות

19,995

19,996

19,997

19,998

וכאן, מרוב שהקצב היה פשוט היסטרי, עוד מבלי להספיק שמישהו יכתוב 19,999, עשרות אנשים, ואני ביניהם, וגם החברים שלי, לחצנו על כפתור השליחה עם המספר שהכנו מבעוד מועד, והקבוצה התמלאה ב-20,000, 20,000, 20,000 אחד אחרי השני.

זה היה רגע מאושר ואומלל בו בזמן.

אחרי זה הקצב נרגע קצת, והמספרים המשיכו לעלות. גם לאורך הלילה. כל הלילה. אחד החברים שלי התעורר בחמש וחצי בבוקר וזכה ב-22,222 הנכסף. חמש וחצי בבוקר, כן?

זה קצת מהדברים האלה שזר לא יבין אותם. אחת לכמה זמן, באיזה רגע מת, אני נכנס לקבוצה, בודק באיזה מספר אנחנו, מחכה שניה, ותורם את המספר שלי.

אני לא יודע למה המוח שלנו מחווט ככה שמספרים עגולים עושים לנו את זה. ואולי זה לא אצל כולנו, אולי זה רק אצלי ואצל מוזרים שדומים לי. אולי זה עניין של גברים (נדמה לי שיש רוב גברי בקבוצה). אני גם לא יודע מה כל כך מרגש במספרים כמו 25,552 או 17,777, אבל עובדה היא שיותר אנשים מנסים לתפוס את המספרים האלה לעומת מספרים כמו 23,647. אולי בזמנים כמו זה אפילו שטות כמו מספר ראשוני או פלינדרומי או מה שזה לא יהיה מספיקים בשביל לרגש.

בקבוצה הזו יש משהו מרגיע. משהו מדיטטיבי. כאילו שיש משהו מנחם לדעת שאתה חלק מקולקטיב, מרצף. שאתה חלק משרשרת אינסופית, שהולכת אחורה וקדימה, ומחברת אותך לאנשים אחרים. ועל אף שאתה לא מכיר אותם, והם לא מכירים אותך, משהו מחזיק אתכם יחד, בשביל שלא תיפלו.

בתקופות כמו זו, כשדברים רבים מרגישים רעועים, כשאנשים רבים מחפשים ודאות היכן שאין אחת, משהו בקבוצה ׳סופרים עד אינסוף׳ נותן למשתתפיה בדיוק את זה. תמיד יהיה שם מישהו. תמיד אפשר יהיה לכתוב מספר. איזה 25,489 סתמי.

תמיד יהיה מישהו שכתב לפניך, ומישהו יכתוב אחריך. לפעמים אפשר אפילו לעשות פינג פונג של מספרים לאורך כמה דקות עם אדם רנדומלי שאין לו פנים, רק מספר טלפון שהמכשיר שלך לא מזהה. אבל אתה לא לבד.

לרגע אחד, עד אינסוף, אתה לא לבד. וגם זה משהו.

Be this guy

הערב, נדמה לי, נחצה את ה-30 אלף.

ילד

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
כשהייתי ילד שנאתי ללכת לשוק. זה לא הפריע להורים שלי להכריח אותי ללכת איתם בכל מקרה. אני לא זוכר המון מהילדות, אני כבר זקן מדי ואת היתר הדחקתי, אבל מהשוק יש לי לא מעט רסיסי תמונות וזכרונות. ירקות רקובים מתגלגלים על הרצפה ואני מנסה לא לדרוך עליהם. שיטוטים בין דוכנים שלוקחים נצח ועוד אחד. ריחות לא נעימים. צעקות של מוכרים. מעברים צפופים מדי. היסחבות עם אינסוף שקיות כבדות עד לאוטובוס. המתנה אינסופית. וכל הסבל הזה בשביל מה? בשביל ירקות? לא היה שום דבר הגיוני בחוויה הזו. שנאתי כל רגע מזה. היום, בתמורה בין-דורית, הבן הבכור שלי שונא לבוא איתי לשוק.

2.
אני משתדל לנסוע לשוק כל שישי בבוקר. אם להודות על האמת, זה לא היום המועדף עלי בשוק, אבל אין לי יום אחר. בשישי בבוקר, אם זה תלוי בי עוד לפני ארוחת הבוקר, הבן הצעיר שלי ואני יוצאים מהבית – הוא גורר את עגלת השוק ברחובות המישוריים, ואני גורר אותה בעליות – ואנחנו הולכים יחד את כל הדרך לתחנת הרכבת הקלה. הוא אוהב לגלות בשלט האלקטרוני כמה דקות עוד נותרו עד שהרכבת באה. הוא אוהב להיכנס אליה. הוא אוהב לתקף את הרב קו שלו. הוא אוהב את הנסיעה, את סיבובי המפרק של קרונות הרכבת. הבן הצעיר שלי אוהב לבלוע כל נים ונימה של העולם בעיניו. והוא גם אוהב את השוק.

3.
הבוקר נסעתי אל השוק לבד. יצאתי מהבית במצברוח רע במיוחד. זה היה בוקר כזה – מצברוח רע הוא לא תמיד דבר שאפשר להסביר, או לפרק לרכיבים. ניגנתי את ״לזכור״ של אלי מגן באוזניות, עטיתי מסיכה על הפה, הרכבתי משקפי שמש על העיניים, והלכתי אל הרכבת. השוק, כך גיליתי ברגע שהגעתי, הוא תרופה אידאלית להסרת כתמי מצברוח רע.
אין לי דרך בלתי בנאלית להגיד את זה, אבל משהו בהפצצה החושית שבשוק לא נותן לך להתמקד במצברוח הרע שלך. יותר מדי אנשים, יותר מדי ריחות, צבעים, מראות, קולות. יותר מדי גירויים מכל העברים בשביל שתוכל להתמקד בענן שליווה אותך מהרגע שפקחת עיניים. אולי בגלל זה אבא שלי כל כך אהב ללכת לשוק?

לא יכולתי לצלם את זה גרוע יותר, אבל זה שיקוף מדויק של מצבהרוח שהגעתי איתו

4.
חזרנו לגור בירושלים לפני חודשיים, בערך. לא תכננו לחזור לירושלים. עזבנו את העיר ב-2013 שלא על מנת לחזור. לפני כן, גרנו בעיר במשך עשור שלם, וזה לגמרי הספיק לנו. ירושלים שאהבנו השתנתה, או שאנחנו השתנינו, או שגם וגם. כך או כך, היא כבר לא היתה המקום בשבילנו.
יצאנו מן העיר שלא על מנת לחזור. התיישבנו במושב בסביבות שער הגיא וחיינו שם חיים נהדרים. קשה להעמיק שורשים בדירה שכורה, אבל הגענו הכי קרוב לזה, בעיקר בזכות השכנים שלנו, שהפכו חברים קרובים.
אבל אז נסענו לארה״ב, ואז נשארנו בארה״ב יותר מהמתוכנן, ואז חזרנו בצל המגיפה, ופתאום לא היה לאן לחזור. השכנים שלנו כבר יצאו מהמושב ההוא אל מושב אחר, היצע הדירות השכורות הנורמליות במושבים התגלה כזעום ביותר, והסימנים שאנחנו עומדים לעבור לירושלים התגברו.
במשך חודשיים חיפשנו אפשרויות מחוץ לעיר, ובסופו של דבר נשברנו. יש יתרונות לעיר, כך אמרנו לעצמנו בניסיון למצוא נחמות. יש פה מיליון חוגים, וזו שכונה שקטה, וזה קרוב לעבודה, והילדים יוכלו ללכת לבית הספר ברגל. וכך, שבע שנים אחרי שעזבנו, מצאנו את עצמנו חוזרים אל העיר שאהבנו, ואהבנו לעזוב.
לא מזמן יצא לי להתארח באיזה פורום ירושלמי נחמד שהוזמנתי אליו לדבר על הדיגיטציה בממשלה (המצב בתחת, תודה, אבל יש סיכוי שישתפר). בתחילת המפגש הזה כל אחד ואחת הציגו את עצמם. כולם היו ירושלמים, וכולם ציינו את זה. חשבתי לעצמי שתחושת קבוצת התמיכה הזו – הי, אני שאול ואני ירושלמי – משותפת רק לירושלמים ופתח תקוואים. היתר לא מרגישים צורך להתבייש/להתנצל.
עיר קשה ירושלים, אבל כתבתי על זה כל כך הרבה שכבר נמאס לי אפילו לגלגל את המלים האלה. עיר קשה, אבל הנה אנחנו כאן, וכנראה שנישאר כאן לכמה שנים, לפחות. העיר הזו כבר לא מעניקה לי תחושה של בית. אבל למען האמת, שום מקום לא מעניק לי תחושה של בית. הבית שלי הוא היכן שהמשפחה שלי. במשך חמש שנים זה היה במושב קטן ליד שער הגיא, אחר כך למשך כמעט שנתיים זה היה בארץ אחרת, והיום זה בירושלים, מתישהו זה יהיה במקום אחר.

5.
בדרך לשוק העברתי קצת זמן בטוויטר. הביצוע של זהו זה ל״כל עוד״ של עלי מוהר ויוני רכטר תפס אותי.

https://twitter.com/kann/status/1299062162401394690?s=20

אני יודע שזו כמעט כפירה להגיד את זה אבל אני לא כל כך אוהב את השיר הזה. הביצוע הזה דווקא נחמד מאוד, בעיני, אבל השיר עצמו? לא בפייבורטים שלי. אני יודע שאנשים מאוד מאוד אוהבים אותו, אני מכיר בעיקר אבות שמאוד מאוד אוהבים אותו, ואני לגמרי מבין למה. אבל אני חושב שבמקרה הזה השיר הזה עובד טוב יותר כשלא שרים אותו, אלא רק כשקוראים.
ועל אף שאני לא אוהב את השיר כולו, יש בו שלוש שורות קצרות שכן מצמררת אותי:

וְהוּא זוֹכֵר שֶׁאָבִיו
פָּעַם הָלַךְ אַחֲרָיו
הוּא מְנַסֶּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל צְעָדָיו

הדימוי הזה, של גבר עומד באמצע היום, מתבונן בילדים דרך גדר בית הספר. אלא לא בהכרח בכלל הילדים שלו. הוא רק עבר שם במקרה, ובמקרה זהו היום הראשון ללימודים והילדים משחקים בהתרגשות בחצר הכניסה לבית הספר. והנה הוא עומד שם, שקט, על יד הגדר, ונזכר כיצד זה היה כשהוא היה ילד, והרגש שמציף אותו יותר מכל הוא געגוע. געגוע עז לאביו שאיננו עוד, געגעוע עז לילדותו, שאיננה עוד. געגוע עז אל שנות התום, אל הרגעים ההם שבהם היה מישהו שהשגיח עליך, גם אם אתה עצמך לא ידעת. געגוע אל תחושת החופש שנובעת אך ורק מתוך מעטפת ההגנה שקיבלת, גם אם לא אהבת אותה, גם אם לא ידעת שהיא שם. גם אני מתגעגע.

6.
בשנה השלישית באוניברסיטה לקחתי את אחד משלושת הקורסים הטובים ביותר שיצא לי לעשות בתואר. זה היה סמינריון קטן בחוג לפילוסופיה. קראו לו ״קריאה ב׳אתיקה׳ של שפינוזה. אני מתבייש להגיד שאני לא זוכר מי היה המרצה – אני זוכר היטב את כל מה שקשור למרצה, רק לא את השם שלו – אבל הקורס הזה היה פשוט מטלטל. ה׳אתיקה׳ של שפינוזה היא ספר מופרע בכל קנה מידה, ואני שמח כל כך שהיתה לי ההזדמנות לקרוא אותו יחד עם מורה נבוכים אנושי. אני זוכר שבכמה שיעורים התרכזתי כל כך עד שהרגשתי את המוח שלי כואב. אבל זה היה שווה את זה. היו שם כמה רגעים סינגולריים שהרגשתי כאילו אני מצליח לראות לרגע מה נמצא מתחת לשכבה העליונה של החיים, מתחת לציפוי של העולם. זה היה נהדר, ורגעי, וחולף.

מכל מה שהיה שם אני לא זוכר את הרוב. מה שאני זוכר בעיקר הוא את השיעור שבו המרצה, בשביל להרחיב את מה שדיברנו עליו, סיפר לנו את הפרדוקס על הספינה של תזאוס. מאז, הסיפור הזה כל הזמן הולך איתי.

תזאוס היה מלך אתונה, והוא חלק מהמיתולוגיה היוונית (אחד האבות שלו היה פוסידון, אל הים). תקראו עליו קצת, מיתולוגיה יוונית זה תמיד נחמד. בכל אופן, בשלב כלשהו תזאוס הפליג לכרתים, להילחם במינוטאור שנמצא בלב הלבירינת של דדלוס. אתם יודעים על מה אני מדבר, גם אתם הייתם פריקים של מיתולוגיה יוונית כשהייתם קטנים וקראתם ספרים כל היום.
כשתזאוס חזר לאתונה מכרתים אחרי שניצח את המינוטאור, תושבי העיר החליטו שבשביל להנציח את האירוע, הם ישמרו לנצח את הספינה של תזאוס, הספינה שבה הוא יצא אל המסע הזה וחזר כמנצח.
אמרו, ועשו. במשך אלף שנים שימרו האתונאים את הספינה של תזאוס. כל כמה שנים, כשאחת מקורות העץ הרבות שהרכיבו את הספינה התבלתה, האתונאים הסירו אותה, התקינו במקומה חדשה, ושמרו את הישנה. את הקורות הישנות הם שמרו במחסן מיוחד. עוד קורה ועוד קורה. הן שמרו את כולן בדיוק באותו הסדר ובאותו המיקום שבהן היו הקורות הישנות על הספינה. כעבור אלף שנים, הם שמו לב שהם החליפו את כל קורות הספינה. וכעת, כעת היו שתי ספינות של תזאוס. אחת במחסן, ואחת בים. נשאלת השאלה – מיהי הספינה של תזאוס?
הבוקר, ברכבת, בדרך אל השוק, כשאני נזכר באבי שלקח אותי אל השוק כשהייתי ילד, ובעודי שומע את השורות האלה של עלי מוהר, הפרדוקס על הספינה של תזאוס עלה בראשי.

7.
כמעט כל התאים בגוף שלי התחלפו מספר גדול של פעמים מאז שנולדתי. לפי המקור הזה, אפילו כל תאי הלב שלי כבר התחלפו (הם אמורים להתחלף פעם ב-40 שנה). התאים היחידים בגופי שלא התחלפו הם תאי העצב במוח שלי, והתאים שמרכיבים את עדשות העיניים שלי.
גם המחשבות שלי הן כבר אינן המחשבות של הילד שהייתי. זכרונות רבים דהו כבר מזמן ונותרו מהם רק רסיסים, או תמונות של תמונות שראיתי באלבומים. הרגשות שהרגשתי כילד התנדפו ואינם עוד.
מה הופך את חיינו, את הקיום שלנו, לרצף? מה הופך את מי שאני היום ואת מי שאהיה בעוד שנה לאותה היישות? מה הפך, מה הופך, את הילד שהייתי פעם לגבר בן הארבעים שאני היום? בעיקר העובדה ששנינו סופיים.

ביום שלישי הקרוב ילכו שני הבנים שלנו לבית הספר. גם אנחנו נלך איתם. בשער בית הספר אחבק כל אחד מהם ואתבונן בהם מבעד לגדר כמו יתר ההורים שלא יורשו להיכנס פנימה. זו הולכת להיות שנה מהתחת וליבי מלא. מלא בחשש ומלא בתקווה ובאמונה שהם יצלחו אותה אל הצד השני, כפי שצולחים את כל מה שלא רוצים אלא מוכרחים לצלוח. בהתמדה, לעיתים בחריקת שפתיים, אבל גם בידיעה שהכל סופי, ובסוף הכל נגמר.

ובעודי מתבונן בהם מעבר לגדר שום שיר של עלי מוהר לא יתנגן בי. כשאעמוד שם מעבר לגדר יציפו אותי בערבוביה זכרונות ילדותי, וזכרונות ילדותם. לא את אבי אני מבקש, כי אם את ילדיי, ואת הקשר שלי איתם. ובעודי עומד שם בצד הגדר, אזכור: פעם הייתי ילד, ואיני עוד.

ויום אחד כבר לא אהיה בכלל.

"משחקי הביס" – מחשבות מאיטליה | פוסט אורח

מאחר שלא אני כתבתי את זה, אני יכול להגיד בלי קושי: לדעתי זה אחד הטקסטים הכי טובים שאי פעם התפרסמו בבלוג הזה. פוסט אורח של עודד טשסלי, מפעיל הבלוג המעולה מר-מתוק. תיהנו.

הפינה הזו של "משחקי הביס" עם אורי מאיר צ'יזיק שנגעה בסוגית מקור המזון שאוכלים בישראל שמחה אותי מאוד. וגם צערה אותי מעט:

שמחה אותי כי הסוגיה הזו חשובה מאוד ויש להזכיר אותה שוב ושוב עד שבתקווה תביא לשינוי מהותי בהרגלי הצריכה, וצערה אותי כי היא הדגימה היטב את ההבדלים שהוצגו בין היחס למקור המזון בישראל לעומת איטליה.

האיטלקי הממוצע מעניק חשיבות רבה למקור המזון שלו, וככלל יעדיף לצרוך את המוצר המקומי, גם אם מדובר בקניות בסופרמרקט ולא אצל הירקן השכונתי וגם אם מדובר במוצרים יקרים מעט יותר. איטליה כמדינה – כמו כל מדינות האיחוד האירופי – רצינית מאוד לגבי מוצרי המזון האופיניים לה ולגבי הסימון שלהם.

ב-1992 החל האיחוד האירופי לסמן מוצרי אוכל כיחודיים ואופיניים לאיזורים שונים לפי שלוש קטגוריות שמתיחסות לרמות הקשר בין המוצר לאיזור: האם כל המרכיבים ושיטות העיבוד של מוצר כלשהו משתיכים לאיזור ספציפי, האם המוצר רק מעובד בתחום האיזור, או שמדובר רק בשיטה יחודית לאיזור מסוים שאותה מפעילים באיזורים אחרים (מסודרים לפי סדר החשיבות משמאל לימין):

לדוגמה (כללית מאוד), אסור לכנות פרמיג'אנו-רג'אנו (Parmigiano-Reggiano) גבינה שלא יוצרה באיזור שבין פארמה לרג'ו אמיליה (וקצת מסביב) ומחלב שהגיע מפרות שרועות באיזור הזה, ולכן גם אסור לשווק גבינה אחרת שכזו. לא "בטעם" ולא "בניחוח". פשוט אסור.

עדכנית לסוף שנת 2019 איטליה ניצבת גבוה בראש רשימת המדינות שמהם מגיעים מוצרים שזוהו על ידי האיחוד כיחודיים לאיזור או לשיטת היצור שלהם – משהו שמזכיר את סימול היינות מהרי יהודה שהחל לפני כמה שבועות. איטליה שלחה לקטגוריות השונות 300 מוצרי מזון ו-524 יינות שמרוכזים בשני מאגרים: DOOR (Database Of origin and Registration) המיועד למוצרי מזון, ו-Bacchus, שמשמו אפשר להבין את יעודו לתחום היין. כדי להבהיר עד כמה איטליה שולטת ברשימות האלו אפשר לראות את צרפת שנמצאת בשתיהן במקום השני ושולחת בערך 20%-25% פחות מוצרים. הבדל משמעותי מאוד.

ומכיון שאיטליה רצינית מאוד לגבי סימון המוצרים שלה היא רוצה לוודא שהסימונים נכונים ושאין זיופים, מה שעלול לפגוע ביצרנים משלושה כוונים:

הפיכתם ללא יחודיים,

מוצר מזויף הוא כמעט בהכרח מוצר נחות מזה המקורי – פגיעה במוניטין,

במקרה שהמוצרים יפגעו בבריאות הצרכנים זו תהיה מכה אנושה ליצרנים.

לא מדובר על זיופים מצד היצרנים עצמם – ואיטליה סובלת קשות מפשעים בתחום החקלאות – אלא בזיופים שנעשים על ידי יצרנים לא מאושרים בתוך איטליה או מחוץ לה. לפי Coldiretti, תאגיד החקלאים הגדול במדינה, תחום ה-"אגרו-מאפיה" מגלגל בסביבות 18 מיליארד אירו מתוך תעשית זיופים של כמעט 70 מיליארד בשנה.

על מנת להקל על הצרכנים לזהות את המוצרים המאושרים על ידי המדינה פותחו ב-Zecca, קיצור למדפיס הממשלתי (IPZS, Istituto Poligrafico e Zecca dello Stato), שתי אפליקציות: Trust Your Food ו-Trust Your Wine. אל האפליקציות אמור לזרום בסיס הנתונים של אותה רשימת מוצרים מאושרים, ובאמצעותן ניתן לבדוק האם המוצר הוא אכן מה שהוא מתימר להיות. מה הקשר למדפיס הממשלתי? רק הוא זה שמורשה להדפיס את התוויות המיוחדות שעליהן הסימולים המקוריים.

האפליקציות פועלות באמצעות סריקת קוד QR, הקלדת קוד שמורכב מ-12 אותיות ומספרים או הקראת הקוד אל הטלפון (באיטלקית). עם הצלבה לבסיס הנתונים יתקבל קוד אימות – שגם הוא מופיע על התווית ובאמצעותו ניתן לוודא שאכן מדובר במוצר המקורי, ופרטים נוספים על המוצר, היצרן והאיזור שממנו הוא מגיע. כרגע אפליקצית היין עובדת הרבה יותר טוב מאפליקצית האוכל שמציגה נתונים רק על שוקולדים שמגיעים מאיזור Modica שבסיצ'יליה, מספקת גישה למאגר הנתונים באמצעות כל שיטות הקלט ומאגר הנתונים שלה עשיר יותר.

יש עוד יוזמות רבות בעולם להנגשת נתונים בנוגע למקור האוכל שלנו, בין אם כדי להלחם בזיופים או כחלק מטרנד המודעות לאוכל, שבשאיפה לא ישאר רק טרנד. במסגרת זו אפשר להזכיר את היוזמה של Foodchain שמשתפת פעולה עם יצרנית הקפה Caffè San Domenico ואמן הגלידות אלברטו מרקטי (Marchetti) במטרה להציג ללקוחות את כל המידע שנוגע לקפה ולגלידה שלהם, יוזמה רחבה הרבה יותר של IBM בשם Food Trust שמיועדת בעיקר לבעלי עסקים ומערכת שתנטר את מקורם של אגוזי קוקוס כדי לוודא שלא השתמשו בקופים לקטיפתם (via @thaifoodblog).

אי אפשר להתחיל לדבר על אוכל איטלקי מבלי להזכיר את ה-אוכל האיטלקי – פסטה.

המכשול של בחירת פסטה איטלקית "כי היא פסטה טובה" לא קיים באיטליה, מן הסתם, אבל מקובל מאוד להעמיק בפרמטרים שכתובים על האריזה, לדוגמה מקור הקמח. יתכן שהנתון יפתיע אבל היצרניות הגדולות של הפסטה באיטליה, כולל תאגיד Barilla העצום, עושות שימוש בקמח לא איטלקי. לעתים אפילו לא מדובר על תערובת עם חיטה איטלקית אלא יצור שמבוסס בשלמותו על זנים עמידים כמו Manitova הצפון אמריקאי וה-Desert Durum שמקורו באריזונה. כידוע, זנים עמידים = זנים חסכוניים.

מלבד מקור החיטה יהיו כתובים על האריזה עוד פרמטרים הנוגעים לצורת עיבוד הפסטה – דרך צינורות ברונזה או טפלון – או שיטת יבוש הבצק, שניהם משפיעים בעיקר על איכות התוצר הסופי בתום הבישול.

את החשיבות שמעניקים הצרכנים המודעים לנקודות האלו אפשר להדגים בתוצאות סקר שנערך בקרב כ-3500 חברי האגודה השיתופית Chi è il Padrone?! ("מי הבוס?"), שכל אחד מהם שלם 2 אירו כדי שיוכל להשפיע על מאפייני הפסטה שהיא מייצרת (בשיתוף מפעל פסטה במחוז ונטו [Veneto] שבצפון איטליה). על פי תוצאות הסקר שלוש השאלות שהתשובות להן היו חד משמעיות היו מקור החיטה (כמעט 90% העדיפו חיטה איטלקית בלבד) ושיטות היצור והיבוש (בסביבות 80% ליצור בצינורות ברונזה וליבוש איטי). 

ברור שהמקרה הזה מדגים חבורה לא גדולה של צרכנים מודעים מאוד שיודעים לקרוא את האותיות הקטנות שעל אריזות הפסטה, אבל המהפכה צריכה להתחיל מאיפשהו, נכון?

כשחשבתי על הדברים וכששמעתי שוב את אורי ושאול משוחחים הבנתי שלמערכת להבנת מקור המזון שאנחנו אוכלים יש שני מפתחות: אמון ומודעות.

האפליקציות שפותחו על ידי המדפיס הממשלתי משחררות את הצרכן ממתן האמון הזה שמוגן על ידי המדינה – זיוף תוית שכזו כמוה כזיוף מסמך רשמי והעונש על כך זהה. רמת הדרישה לאמון עולה מעט כשהיחסים הם בין הצרכן ליצרן – כתוב שהקמח מאיטליה? אין לנו מושג אם זה נכון אבל אין לנו דרך לדעת האם זה אכן כך ואנחנו מאמינים לחברה.

בדרום איטליה עושים דברים אחרת.

למזלי הגדול לפני כמה שנים מצאתי את ו., או בשמה המלא ו. הנהדרת, שמגיעה ממחוז קלבריה בדרום העמוק של איטליה, השפיץ של המגף. כבר בנסיעתנו הראשונה כדי לפגוש את משפחתה הבנתי שבאיזור הזה היחס למקור המזון חורג לגמרי מהשאלה "האם זו פרמיג'אנו-רג'אנו אמיתית" או "איך מגיעה גוגרונזולה לעולם".

אורי ציין במפורש ש-"מרבית הירקות והמזון שאנחנו אוכלים אינם מגודלים בישראל" והדוגמה הפשוטה ביותר היתה העגבניה שבשקשוקה (שאגב, נקראת באיזור נאפולי "ביצים בכור המצרף" בזכות הצבע האדום העז שמסביבן). העגבניה שנראית נהדר בסופרמרקט יכולה להיות תוצר של תהליך כימי מבוקר על עגבנית בוסר שיובאה לישראל והובחלה/הובשלה בזריזות כדי שתהיה מוכנה לשווק.

באחת הפעמים הראשונות שבהן ערכנו יחד קניות בסופרמרקט ברומא הבחנתי ש-ו. עומדת ומשתוממת בזמן שאספתי עגבניות לשקית. עד אז נהגתי כמנהגם של ישראלים לאכול מדי יום קערת סלט ירקות שחתוך דקיקות-דקיקות, ואי אפשר להכין סלט בלי עגבניות, נכון? ובכן, היה זה חודש אוקטובר ו-ו. לא הבינה למה אני קונה עגבניות שלא בעונתן, כלומר עד ספטמבר לכל היותר. "ומעבר לזה", היא הצביעה על השלט שמעל הדוכן, "ראית מאיפה הן מגיעות? מהולנד!" עד לאותו רגע לא התענינתי במקור העגבניות כי כידוע "בישראל יש עגבניות כל השנה". נכון, גם באיטליה יש עגבניות כל השנה, אבל מי שרוצה לאכול עגבניות טריות ולא מוקפאות לא יקנה אותן שלא בקיץ, ואם יאלץ לקנות אותן שלא בקיץ יעדיף עד כמה שאפשר לקנות כאלו שגדלו על אדמה איטלקית. הנה דוגמאות מסניף של רשת Conad (ברור שיש הבדל בין עגבניות לסלט לעגבניות לבישול לעגבניות אחרות) לצד ציון העובדה שאשכוליות (בקיץ?!) מגיעות מטקסס:

מערכת האמון לא נשארת בידי המדינה או אצל היצרן אלא היא מבוססת על הכרות אישית שמבטיחה את איכות המוצר ומוטמעת בה באופן טבעי מודעות של הצרכן למזון ולמקורו.

הנה שולחן רגיל לחלוטין בארוחת צהריים רגילה לחלוטין בבית דרום איטלקי רגיל לחלוטין. מה שיש על השולחן מבליט את מה שאין על השולחן – תוויות:

למרות שעל הנקניק, הגבינה, הלחם, הזיתים ושמן הזית אין תוויות אפשר לדעת בדיוק מאיפה מגיע כל דבר, כולל הירקות.

מסביב לשולחן יודעים ששמן הזית הגיע מהמטעים של אנטוניו (60 ק"מ מהשולחן) ושהגבינה היא פקורינו שמגיעה מ-Vena di Maida והמליחות שלה נגיעה גם מהרוחות שמגיעות מהים (18 ק"מ), יודעים שהנקניק הוא יצור ביתי של פרנקו (20 ק"מ לכוון אחר) והלחם מגיע מג'וזפינה (מאחורי הבנין), והזיתים – טוב, הזיתים זה קל – הם נכבשו במזווה שמאחורינו. וכמובן, יודעים שכל הירקות נאספו על ידי פינו הירקן, חלקם מההרים הסובבים את העיר וחלקם מהשטח החקלאי שלו, ועשבי התבלין מהמרפסת שליד המטבח. אפילו המים המינרלים, "המותג" היחיד על השולחן, נושאים את התוית "Calabria" ומגיעים מנביעה שמרוחקת 30 ק"מ מכאן. רמות המודעות וההכרות עמוקות כל כך שאם הייתי מצלם את שולחן ארוחת הבוקר היתה עליו גם ריבת פטל שחמותי יודעת להצביע בדיוק על השיח שממנו הגיעו הפירות – והיא גם הכינה אותה:

על הארוחה הזו אפשר לשים לא רק תג מחיר אלא גם תג מרחק, ומדובר באיטליה, לא בישראל שגם ככה אי אפשר לעבור בה את ה-500 ק"מ.

כששאול הזכיר את שני סוגי הצרכנים משני עולמות הערכים – באיטליה בכלל ובדרום בפרט התשובה ברורה: תמיד תהיה עדיפות להתקרב כמה שיותר ל-KM0, כלומר כמה שקרוב יותר לבית, ליצרן המקומי, המחוזי, ולכל היותר האיטלקי – גם אם המוצר עולה מעט יותר. וכשאורי מדבר על הגאוה שאיטלקי מגיש איתה את הארוחה – לזה הוא מתכון (אני מקווה).

מי שהדברים מגיעים אליו בצורה אינטואיטיבית פחות ועדיין רוצה לקנות את הפירות והירקות בעונתם יכול להעזר בחנויות של Coldiretti. בחנויות עובדים החקלאים עצמם שיכולים להסביר בדיוק מאיפה מגיע כל מוצר בחנות, ועל חלון הראווה מעגל העונות והמוצרים היחודיים לו. בחורף לא יהיו חצילים ובקיץ לא תהיה כרישה. פשוט אין:

יותר מפעם, הרבה יותר מלפני כמה חודשים, נראה שחברה מנוהלת באופן תקין אם היא מצליחה לנהל כיאות את המארג שבין אמון למודעות. תהא זו מדינה, אגודה שיתופית או בין הפרטים, תחושת האמון של הפרטים מגיעה לאחר שמכירים את העובדות, שבתורן לא יכולת להתקבל כנכונות אם לא היה אמון מוקדם במי שמוסר אותן. כשמדובר על מחלות עדיף לסמוך על רופא וכשמדובר על מקור העגבניות או שמן הזית עדיף לקבל חותמת אמון בדמות אדם מוכר, יהיו אלה ג'וזפינה, פרנקו או אנטוניו.

כולי תקווה שבישראל רמת המודעות למקור המזון תעלה ותמשוך איתה למעלה את רמת האמון הנדרשת מיצרני וממשווקי המזון. גם אם ישראל לא תהיה איטליה, כי אין מדינה אחת זהה לאחרת, תרבות אוכל מפותחת ומודעת מביאה איתה חברה בריאה וחזקה יותר.