העולם המופלא של GPT

0.

קודם כל, מוזיקה (אלה השירים ששמעתי הכי הרבה ב-2022. מכונה בחרה אותם. סתם אם בא לכם):

https://open.spotify.com/playlist/37i9dQZF1F0sijgNaJdgit?si=abf7b106b9f44af5

0.1

אני מתנצל מראש, זה יהיה ארוך. אבל זה יהיה ארוך רק כי זה באמת מסעיר אותי ויש לי מלא מה להגיד על זה.


1.

לפני יומיים קיבלתי הצצה לעתיד.

לא רק אני, הרבה אנשים קיבלו.

זה לא קורה הרבה, שמישהו פותח צוהר דרכו אפשר להסתכל קדימה, ממש קדימה, ולדמיין את העתיד בצורה די מוחשית. זה אירוע כל כך נדיר שהאמת שאני לא זוכר מתי הוא קרה לי באופן אישי בפעם האחרונה. ועדיין, יתר מהכל מה שקרה לפני יומיים הזכיר לי את ההשקה של האייפון הראשון על ידי סטיב ג׳ובס. גם אז אף אחד לא היה יכול לדמיין איך האייפון ישנה את העולם כולו – גם לא סטיב ג׳ובס והאנשים שיצרו את האייפון. ובכל זאת, בהשקה שלו היו כל כך הרבה אלמנטים חדשניים, שאפשר היה להבין תוך שניה וחצי איך אפשר להשתמש בהם, ואיך אנחנו רוצים ומתכוונים להשתמש בהם, שגם אם לא יכולנו לדמיין את העתיד במדויק, היה ברור שהאייפון עומד לשנות את כללי המשחק (והאמת, ג׳ובס אמר את זה במפורש, ממש בהתחלה – זה הולך להיות מוצר מהפכני שישנה את העולם. הוא צדק).

השקת האייפון הראשון, 2007. צפיה מומלצת

שלשום התחושה הזו היכתה בי שוב. זה לא קרה בשום פרזנטציה פומפוזית של שום מנכ״ל של שום חברה. זה לא קרה באיזה אירוע נוצץ בחוף המערבי למפתחים ולמפתחות. זה לא קרה כי מישהו עמד על במה והכריז על מהפכה. זה קרה כשנכנסתי בפעם הראשונה לממשק המשתמש של ChatGPT והתחלתי לדבר עם המכונה.


2.

הנה השורה התחתונה שאני אישית מאמין בה אחרי כמה שעות של התנסות בדיבור עם המכונה הזו, המכונה שנקראת GPT. זו שורה תחתונה כפולה.

דבר ראשון, אני מאמין בכל ליבי שזה רגע מפתח. אני מאמין בכל ליבי שמדובר כאן בטכנולוגיה שתשנה את העתיד לחלוטין. תשנה מקומות עבודה, תשנה את האופן שבו אנחנו יוצרים וצורכים תוכן, ותשפיע על עוד המון מקצועות לוויין אחרים בצורות שאנחנו מתקשים לדמיין כרגע, בדיוק כמו שלא יכולנו לדמיין את המהפכה (אולי אפילו המהפכות) שנוצרו אחרי השקת האייפון והמעבר לסמארטפונים. וכשאני מדבר על GPT, כלומר על מכונה שיודעת ליצור טקסטים מורכבים ומרהיבים בתוך שניות ספורות, אני לא מדבר רק על GPT. אני מתכוון גם ל-DALL-E-2 והמתחרות שלו שיודעות ליצור תמונות משוגעות בתוך שניות, ולכל גל הטכנולוגיה שבקרוב ישטוף אותנו ויידע לייצר אודיו ווידאו בתוך שניות ספורות וכו׳ וכו׳. כשאני מדבר על המכונה, אני מדבר על המכונה הזו (למרות שבפוסט הזה אתמקד ב-GPT, החלק שיוצר טקסטים). 

הדבר השני הוא שאני מאמין בכל ליבי שהמכונה הזו לא תחליף/תסגור/תייתר מקצועות, לא תביא לפיטורים המוניים של עובדות ועובדים, ממש כשם שגלי אוטומציה אחרים בעבר לא עשו את זה. אוטומציה ודיגיטציה וטכנולוגיה באופן כללי הורסות מקומות עבודה ומקצועות ישנים ויוצרות מקומות עבודה ומקצועות חדשים. זה אולי לא מעבר חלק עבור כל העובדות והעובדים, אבל במגמה ארוכה טווח זה מעלה את רמת החיים של כולנו (אפשר, ובצדק, לדון בהשפעות של ההתקדמות הטכנולוגי על האקלים ועתיד האנושות בכדור הארץ, אבל אני לא מומחה לנושא ולא אעשה את זה כאן, סורי).

אני חושב שבעתיד הנראה לעין הטכנולוגיה הזו תתפוס מקום מרכזי יותר ויותר בתהליכי יצירת וצריכת תוכן (וממש לא רק בהם), אבל זה יהיה בשילוב של אדם ומכונה, לא של מכונה בלבד.

זו השורה התחתונה שלי בפוסט הזה. עכשיו בואו נתחיל לפרק את זה.

Looking into the future


3. 

קודם כל, יישור קו קצר.

המכונה ChatGPT היא שלב נוסף באבולוציה של GPT, מנוע טקסט שמבוסס בינה מלאכותית. הוא כרגע נמצא בגלגול האבולוציוני השלישי שלו – סתם בשביל האנלוגיה, דמיינו שאפל השיקה את אייפון 3, שאכן היה מכשיר שהכיל הרבה דברים חדשים ומסעירים ביחס לאייפון הראשון. 

עד כה GPT3 היה נגיש רק לאנשים שקיבלו הזמנה, וסגור לקהל הרחב. בשבוע שעבר החברה שייצרה אותו – OpenAI – פתחה אותו לקהל הרחב דרך אפליקציה בשם ChatGPT. אין פה שום דבר שנראה יפה או פירוטכני, אבל זו אפליקציה יוצאת דופן ביכולות שלה. היא מאפשרת לכל מי שרוצה לדבר עם המכונה, לשאול אותה שאלות ולבקש ממנה לכתוב דברים, והיא תעשה את זה. מאוד מהר. וברוב המקרים – ממש טוב (בהמשך הפוסט אביא דוגמא מתי היא לא עושה את זה ממש טוב).

הנה דוגמא ראשונה ומטופשת. אמא שלי תחגוג בקרוב יומולדת 70. ביקשתי מהמכונה שתכתוב לה ברכת יומולדת (כל הדוגמאות שאביא בפוסט הזה יהיו באנגלית. אפשר לעשות את זה גם בעברית, אבל זה פחות טוב כרגע):

את הברכה הזו לאמא שלי המכונה כתבה תוך 3 שניות. אני לא מגזים, שלוש שניות. אולי אפילו פחות. אם תיכנסו ותנסו בעצמכם תראו על מה אני מדבר. קראו שניה את הברכה הזו. היא ברכה די גנרית, אני מודה, ואין בה שום דבר אישי. אבל זה רק בגלל שלא נתתי למכונה שום מידע אישי. ועדיין, רק על בסיס המידע ׳יום הולדת 70 לאמא שלי׳ היא הצליחה לייצר טקסט בסיסי לא רע בכלל. זה ChatGPT.

70th Birthday to my mom

4.

עכשיו בואו ניקח את זה שניה לשלב הבא וננסה משהו קצת יותר מעניין. בואו נהפוך את ברכת היומולדת לאמא שלי לקצת יותר אישית. בשלב הראשון, ביקשתי מהמכונה להוסיף את העובדה שלאמא שלי יש שני נכדים. זו היתה כל המשימה. היא לקחה את הברכה המקורית שהיא יצרה, ושכללה אותה. הנה:

עכשיו ביקשתי מהמכונה להוסיף לטקסט הזה את העובדה שאמא שלי אוהבת לנגן בפסנתר. זו היתה כל ההוראה. המכונה הוסיפה את זה, וכתבה את זה ממש נחמד. תראו:

רגע, שניה. משהו חסר לי פה. אני יודע! אמא שלי תמיד מבקשת שניסע כולנו לריגה, עיר הולדתה, ונעשה שם איזה טיול שורשים קצר. אז ביקשתי מהמכונה שתוסיף איחול כזה. היא הוסיפה את זה הרבה יותר יפה ממה שאני הייתי חושב לכתוב את זה:

ולבסוף, ביקשתי מהמכונה שתכתוב את זה בטון קצת יותר מתלהב. היא לקחה את הטקסט הזה ושינתה לו את הטון, והכל תוך שלוש שניות, לא יותר:


5. 

אוקי, לכתוב ברכה לאמא שלי זה חמוד. מה קורה אם יש לי צרכים קצת יותר מורכבים מזה? נניח שיש לי בלוג על כלכלה, ואני רוצה להוציא ניוזלטר מעניין לקוראים שלי על נושא שאני לא מכיר מספיק טוב. נגיד – לק לגברים. אבל, לצערי, אין לי המון המון זמן להתחיל לתחקר את הנושא ולחשוב מה לכתוב כי יש לי משימות אחרות. מה עושים? מבקשים מהמכונה שתתחיל.

הנה. ביקשתי מהמכונה לכתוב ניוזלטר על לק לגברים. הנה הגלגול הראשון:

אם קראתם את זה בטוח תסכימו איתי שזו תוצאה יחסית מוצלחת. בטח ביחס לעובדה שלמכונה נדרשו 3 שניות בשביל לכתוב את זה. אם אני הייתי צריך לכתוב את זה זה היה לוקח לי לא מעט זמן, בטח כשמדובר בנושא שאני לא מכיר. 

אבל, זה עדיין לא נראה לי מספיק טוב. אז בואו נבקש מהמכונה שתוסיף קצת נתונים ומספרים:

אוקי, זו התקדמות, אבל בואו נשנה את זה קצת. אין לי כח לקרוא טקסט ארוך אז ביקשתי מהמכונה שתכתוב את זה במבנה של כוכביות שיהיה נוח יותר לקריאה, וגם ביקשתי שתוסיף איזה ציטוט מעניין. הנה התוצאה: 

כמו שאתם רואים, זה לא מושלם. הציטוט הפותח, למשל, הוא פיקטיבי לחלוטין. גם במקרה אחר שבו ביקשתי שיביא לי ציטוט מעניין לתוך ניוזלטר בנושא אחר הוא עשה את זה, והוסיף ציטוט של העיתונאי האמריקני המיתולוגי וולט ליפמן, אבל כמו שרויטל סולומון העירה לי – אי אפשר למצוא ציטוט כזה בגוגל, מה שדי מעיד על זה שזו פיקציה מוחלטת.

או במלים אחרות – אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו בדרך לשם, וכבר עכשיו יש לנו כלי מרשים ועוצמתי שמאפשר לנו לשחק איתו בשביל להגיע לתוצאות לא רעות בכלל. מגניב, לא?

A young man wearing nail polish, on the beach, drinking beer

6.

הדבר המתבקש לפוסט הזה היה שהמכונה תכתוב את כולו ולא אני. אבל אנחנו עוד לא שם, בטח לא בעברית. אז הנה, הוכחה ראשונה: המכונה לא יכולה להחליף אותנו, כותבי התוכן, לחלוטין. לפחות לא בשלב הנוכחי באבולוציה שלה. מה יקרה כשנגיע לגלגול החמישי של GPT? או לעשירי? לא יודע. עד כמה אייפון 10 היה שונה מאייפון 1? ממש בהמון. עד כמה אייפון 10 היה שונה מאייפון 8? בפחות. האם אפשר להקיש מזה גם לאבולוציה של GPT ויתר מכונות הבינה המלאכותית? לא יודע. בתחושת הבטן שלי – לא. בתחושת הבטן שלי זה יהיה שונה. אבל זו רק תחושת בטן, אני לא מומחה ללמידת מכונה. בדימיון שלי היכולות של דור 5 ודור 10 של GPT ויתר המכונות האלה תהיינה הרבה יותר מתקדמות.

אבל גם אם אתבסס רק על מה שיש לנו ביד כבר עכשיו, בדור 3, נראה לי שזה יהיה די בטוח להעריך שבעתיד הנראה לעין המכונות האלה ישתלבו עמוק עמוק בעולמות יצירת התוכן. בטח אם הן ישתלבו באפליקציות שימושיות כמו אופיס של מיקרוסופט, למשל. ויש המון סיבות להעריך שזה יקרה, פשוט כי זה כבר קורה.

OpenAI, החברה שיצרה את GPT, היא גם החברה שיצרה את DALL-E ויוצרת טכנולוגיות ואפליקציות נוספות מבוססות בינה מלאכותית. היא הוקמה בסוף 2015 על ידי סאם אלטמן, אילון מאסק ואחרים (מאסק כבר לא חלק מהדירקטוריון שלה) ובשנת 2019 מיקרוסופט השקיעה בה מיליארד דולר.

ממש לאחרונה, אחרי שOpenAI שיחררה לקהל הרחב את DALL-E-2, המכונה שיוצרת לכם תמונות מרהיבות על בסיס הטקסט שאתם מזינים לה, מיקרוסופט הודיעה שהיא מתחילה לשלב את היכולות האלה בחבילת האופיס שלה. מה שאומר שכבר עכשיו אתם יכולים להתחיל ליצור מצגות ומסמכים ומה שזה לא יהיה עם תמונות משוגעות שנוצרו עבורכם, ורק עבורכם, בשניות ספורות, מבלי להבין דבר וחצי דבר בעיצוב, ציור וכו׳. 

זה כבר כאן.

עכשיו דמיינו שמיקרוסופט משלבת גם את GPT בחבילת האופיס שלה. כמה קל זה יהיה להכין מצגות, מסמכים וכו׳. פשוט לכתוב למכונה מה אתם רוצים, ואז להתחיל לעשות לזה כיוון עדין עוד ועוד, עד שתגיעו לתוצאה מספיק משביעת רצון מבחינתכם.

כשאני אומר משביעת רצון אני לא מתכוון לתוצאה מוגמרת. המכונה עוד לא בנקודה באבולוציה שלה שהיא יכולה לכתוב במקומכם עבודה שלמה. אבל, היא לא מאוד רחוקה מזה. היא לכל הפחות יכולה לכתוב את הבסיס לעבודה שאתם צריכים – בין אם זה חיבור לבית הספר או תקציר מנהלים לעבודה – ואתם יכולים לקחת את הבסיס הזה ולעבוד עליו. זה לכל הפחות יחסוך לכם מלא מלא זמן.

אפשר לעשות עם זה דברים מרהיבים כבר עכשיו. רוצים דוגמאות? הנה דוגמאות:

  • קווין בריאן, מאוניברסיטת טורונטו, גילה שאפשר לבקש מהמכונה שתכתוב סקירת ספרות לפי הכללים האקדמיים:
  • גאי פרסונס גילה שהמכונה (GPT) יודעת לתת לו רעיונות לעיצוב החדר. ואז, כשהוא לקח את הרעיונות האלה והזין אותם למכונה השניה (DALL-E) היא יצרה מהם תמונות מרהיבות תוך שניה.
https://twitter.com/GuyP/status/1598020781065527296?s=20&t=FcaIMgaund3zieK9QAjFeA
  • אנשים רבים הראו שזה מלמד הרבה יותר טוב מגוגל איך לכתוב קוד ספציפי לדברים ספציפיים (ורבים טוענים שהדבר הזה מבשר את הסוף של גוגל כמנוע חיפוש המוביל בעולם):
  • הרבה אנשים גילו שהמכונה יודעת לכתוב תסריטים לסיינפלד, ל״המשרד״ ומלא סדרות אחרות:

ויש עוד מלא מלא מלא מלא דוגמאות. באמת. מלא. והחלק הכי מגניב? הדברים שעוד לא גילינו שהמכונה יודעת לעשות.


7. 

אני לא יודע איך בדיוק זה יתפתח מכאן. 

אולי המכונה תשולב ברמקולים חכמים. אתם תהיו במטבח, ותוך כדי שאתם מכינים משהו לאכול, תוכלו להגיד – אלקסה, תוכלי לכתוב לי בבקשה תקציר מנהלים על תעסוקת נשים במילווקי תוך כדי שימוש בכתוביות. ובבקשה תכניסי שלושה מספרי מפתח מהשנה האחרונה. אני רוצה את זה במסמך וורד ברווח כפול, תודה. 

אולי המכונה תשולב במיקרוסופט אופיס, אולי יהיו מכונות מתחרות שישולבו בוורדפרס, בכלים לכתיבת ניוזלטרים, במערכות אקדמיות, משפטיות, השד יודע. השמיים הם הגבול.

מה שנדמה לי שיקרה הוא שיותר ויותר מקצועות ואנשים יהיו ״מפעילי ai״ או משהו כזה, כל אחד ואחת בתחומם, ושהיכולת להפעיל בינה מלאכותית תהפוך להיות דרישה, כמו ששליטה בתוכנות מסוימות הפכה להיות דרישה במקצועות רבים. המכונה תהפוך להיות עוד כלי בארסנל הכלים שלנו. מה שאומר שהצורך בעובדות ועובדים מיומנים רק יגבר, לא ידעך. וזה הגיוני לגמרי בעולם שהופך להיות טכנולוגי.

אם בא לכם, אז דעו שמתי מריאנסקי, המייסד והמנהל של אחת מקבוצות הפייסבוק הטובות ביותר בעברית – עליית המכונות – אפילו יצר קורס שילמד אתכם איך להפעיל את המכונות האלה:

כרגע למכונה יש מגבלות, וגם זה הגיוני כי זה רק הגלגול השלישי שלה. חוץ מזה שהיא ממציאה ציטוטים – לא יפה GPT – היא עובדת טוב בעיקר באנגלית ולא בעברית למשל (לא בדקתי שפות אחרות אבל משהו בי אומר לי שהיא לא עובדת היטב בסינית, אם בכלל), והמידע שיש לה מגיע עד ספטמבר 2021, כי זה מה שהזינו לה. כל מה שקרה מאז לא קיים. אבל לפחות הדבר האחרון מרגיש כמו משהו שקל לפתור. היא לא גם תמיד מדייקת ולא תמיד מציגה דברים במדויק, במיוחד אם מדובר בנושאים טכניים או מקצועיים מאוד. אבל הי, גם זה מרגיש לי כאילו אלה דברים שאפשר לשפר מאוד בדורות הבאים שלה.

עריכה מאוחרת: עופר רון כתב לי יפה בטוויטר למה הדברים האלה שהזכרתי הם לא איזה עניין פעוט שרק צריך לסדר והנה רצים הלאה. הנה, פשוט תקראו אותו:

כנסו פנימה וקראו את כל השרשור

חוצמזה, עצם קיומה של המכונה והאפשרות לעבוד איתה מעלות שאלות מוסריות. אם אנחנו מאמנים את המכונה על ״האינטרנט״, זה אומר שאנחנו מזינים אותה בכל מה שיש באינטרנט, לטוב אבל גם לרע. כל הגזעות שיש שם בפנים, כל ההטיות המגדריות, הכל הכל בפנים, ולכן גם התוצאות שנקבל תהיינה בהתאם.

זה נכון שהמפתחים של המכונה לא מאפשרים לה לייצר טקסטים שיעזרו לי להשתלט על העולם (בדקתי) או לבנות פצצה (גם בדקתי), אבל הי, יהיו עוד מכונות אחרות שלפחות חלקן כן יאפשרו. 

בפוסט הזה בחרתי לא להיכנס לשאלות המוסריות כי אין לי משהו חכם במיוחד להגיד על זה. כל מה שני יודע הוא שהטכנולוגיה נעה קדימה ולא ניתן לעצור אותה בשלב הזה, גם אם נרצה. שום רגולציה לא תתאים לה כרגע וממילא רגולטורים זזים כל כך לאט שהם עוד לא הבינו אפילו מה עושים עם רשתות חברתיות.

יש פה גם המון שאלות של זכויות יוצרים, בעיקר בכל מה שקשור למכונות שיוצרות תכנים ויזואליים, ואני משוכנע שעוד יהיה דיון ער ובחלקו משפטי על הנקודה הזו. אולי המכונות צריכות לשלם דיבידנד, או מס כלשהו על השימוש שהן עושות בדאטה. לא יודע. יהיה מרתק לעקוב אחרי זה.

ואולי, אולי כל הקשקושים שלי הם חלק מהייפ מוגזם ובעוד כמה שנים נגלה ששום דבר מהעתיד המובטח הזה לא התמשש כמו המון דברים אחרים שהיו להם הייפ בעבר? (הדפסת תלת מימד, קריפטו, פינטק, מכוניות אוטונומיות ועוד מלא באזז וורדס אחרות). אולי. אבל הפעם, בניגוד לחלק מהדוגמאות האלה, נדמה לי שהשימושים הם טריוויאלים יותר, מוחשיים יותר, ניתנים יותר לדימיון. קצת כמו כמו שהיה בהשקת האייפון. ואולי אני טועה. יש דרך אחת לדעת.

8.

זהו, הגענו לסוף. אם הנושא הזה מסקרן אתכם ומלהיב אתכם כמו שהוא מלהיב אותי, אני ממליץ בחום להאזין לראיון שהיה לא מזמן בפודקאסט הארד פורק (פודקאסט חדש של הניו יורק טיימס על טכנולוגיה) עם המייסד של חברת סטייבל דיפיוז׳ן – חברה נוספת שייצרה מכונת בינה מלאכותית ויזואלית. אני מאוד נהינתי מהפרק הזה ומההצצה שהוא נותן לעתיד:

9.

כל התמונות בפוסט הזה, אגב, נוצרו בעזרת DALL-E. כותרת הפוסט ניתנה על ידי אבל בהתבסס על כמה אפשרויות שנתן לי GPT:

על השעמום

0.
קודם כל, מוזיקה:

1.
הבן שלי משתמש במילה ׳משעמם׳ באופן קצת מוזר. לפעמים זה קורה כשהוא שוכב על הספה, בזמן שהוא עושה משהו בטלפון שלו. ׳משעמם לי׳, הוא אומר. לפעמים זה כשהוא מתאר איך היה לו בבית הספר. אלה עוד הגיוניים. מה שפחות הגיוני זה שלפעמים משעמם לו לאכול, או להתקלח, או אפילו להירדם בלילה. זה משעמם אותו.

שמתי לב שהוא משתמש במילה ׳משעמם׳ בשביל לתאר רגעים שלא נעימים לו. רגעים שהוא לא מצליח למלא בשום דבר, והוא נאלץ להתמודד עם המחשבות שלו. זה ׳משעמם׳ אותו במובן מאוד אחר מהמובן הרגיל שבו אנחנו משתמשים במילה הזו. זה משעמם אותו במובן של חרדה, של מועקה.

וזה גרם לי לתהות – מה זה בכלל שעמום?

2.
שעמום הוא מושג יותר חמקמק ממה שאנחנו חושבים. כשאני כותב ׳שעמום׳, אני די בטוח שכל מי שקוראים וקוראות כאן מבינים למה אני מתכוון מבלי שארחיב. לכל אחד מאיתנו יש פירוש סובייקטיבי של המילה הזו, כי חווינו שעמום בחיינו. אבל זה בדיוק העניין – זה פירוש סובייקטיבי. מה שאני חווה בתור שעמום הוא ממש לא בהכרח מה שאת או אתה חווים בתור שעמום. ממש לא.
עבור אחד שעמום זה הדבר הזה שהוא מרגיש כשהוא מחכה לאוכל שיתחמם במיקרו. השלושים שניות האלה, או הדקה וחצי האלה, או כמה שזה לא יהיה – עבורו זה שעמום. רגע חולף, אבל ארוך מספיק בשביל שיהיה מורגש, שבו לא קורה דבר.
עבור מישהי אחרת שעמום הוא משהו עמוק יותר. תחושה של חוסר התאמה למה שקורה עכשיו, מסביב, ברגע הזה. למשל, אתם באיזו מסיבה שהגעתם אליה איכשהו, אבל אתם לא ממש מכירים שם מישהו, ולא ממש יודעים איך להצטרף לשיחה. וזה לא שאתם בחרדה חברתית, כי אתם כבר במקום טוב בחיים ואתם לא מרגישים צורך להוכיח את עצמכם לחבורה של אנשים זרים שנקלעתם לאיזה מפגש משותף איתם. ומצד שני, אתם לא מרגישים נוח ברגע הזה. שעמום כחוסר התאמה לרגע ולסביבה. אני מאוד יכול להתחבר לתחושה הזו.
עבור מישהו אחר, שעמום הוא מה שהוא מרגיש כל יום בעבודה. והוא אפילו לא יודע למה, כי זו עבודה שהוא בחר, זו עבודה שהוא אוהב, זו עבודה שהוא רכש השכלה והכשרה בשביל להיות מסוגל לעשות אותה היטב. ובכל זאת, היא משעממת אותו ממש. כל יום, כל היום. עבורו שעמום הוא התחושה הזו של להיות כלוא במשהו שלא מספק לו שום הנאה או גירוי אינטלקטואלי, למרות שהוא כל הזמן עסוק.
עבור מישהי אחרת, שעמום זו התחושה הזו שתוקפת אותה כשהיא שוכבת על הספה בערב ומנסה לבחור במה לצפות, ויש לה המון המון אפשרויות, אבל אף אחת מהן לא מצליחה להדליק בה שום עניין, אפילו אם לפני כמה ימים היא ממש נהנתה מאחת מהסדרות האלה שמוצעות לה כרגע.

בקיצור, שעמום הוא מושג מאוד סובייקטיבי שמשתנה מאנשים לאנשים, מתקופה לתקופה, מסיטואציה לסיטואציה. ולכן כשמישהו אומר ש׳משעמם לו׳, יש סיכוי לא רע שאנחנו לא באמת מבינים למה הוא מתכוון. בטח אם זה נראה לנו שהוא עסוק במשהו, בטח אם מסביבו יש מיליון גירויים שיכולים להציע לו עניין. אם אי פעם הילדים שלכם אמרו לכם ׳משעמם לי׳ ובתגובה אמרתם להם – ׳אבל יש לכם מיליון צעצועים׳ – אז זה בדיוק זה. הם לא התכוונו למה שחשבתם שהם התכוונו.

במאמר משנת 2013 קבוצה של חוקרים ניסו להגדיר מהו שעמום, ולהציע מבחן חדש לאבחן את מידת השעמום שאנשים סובלים ממנו. הנה ההגדרה שהם הציעו (בתרגום חופשי שלי):
שעמום הוא התחושה הלא נעימה שמתעוררת בנו כשאנחנו לא מוצאים מענה לרצון שלנו לעשות משהו מספק.
מאחר שהתרגום שלי הוא לא מספיק טוב ולא מספיק קולט את הניואנסים היפים שיש בהגדרה המקורית, הנה זה באנגלית:

Boredom is the aversive experience of having an unfulfilled desire to be engaged in satisfying activity


עכשיו זה נהיה יותר מעניין, נכון? סליחה על משחק המלים. שימו לב שהשעמום פה הוא תחושה מסדר שני. התחושה המקורית שלנו היא הצורך בסיפוק. זה יכול להיות סיפוק פיזי, זה יכול להיות סיפוק רגשי או אינטלקטואלי. לקרוא ספר שיעורר בנו מחשבה, לצפות בסרט מרגש, או לעבוד בעבודה שתיתן לנו תחושת ערך. וכשהרצון הזה לא נענה, הוא יוצר אצלנו תחושה חדשה. תחושה מסדר שני – שעמום.

ולכן, שעמום לא חייב להיות רגע כזה שלא קורה בו דבר. כמו ההמתנה בתור לרופאה או הדקה וחצי שלוקחות לאוכל שלכם להתחמם במיקרו. שעמום יכול לתקוף אתכם גם כשאתם מוקפים בהמון אנשים בסיטואציה חברתית, בהרצאה, בלימודים, בנהיגה, בעבודה ובעוד מיליון דברים אחרים, שייראו למישהו אחר כסיטואציה שבלתי אפשרי להשתעמם בה.

שעמום הוא הפער בין הצורך שלכם להרגיש מסופקים, לבין חוסר הסיפוק שהסיטואציה יוצרת עבורכם. שעמום הוא הפער בין הרצוי למצוי.


3.

זו בדיוק הסיבה שבגללה במפגש האחרון עם הפסיכולוג כל כך הופתעתי כשהוא אמר שיש אנשים שלא חווים שעמום בכלל. להיפך, כל רגע ורגע בחיים שלהם הוא רגע שמרגיש לא משעמם. חלקם היו מתים לקצת שעמום. זה הפתיע אותי כי אני לא מרגיש ככה בכלל. זה הפתיע אותי כי למרות שאני מגדיר את עצמי אדם שמסוגל להעסיק את עצמו די בקלות, אני לגמרי מסוגל להבין את תחושת השעמום שתוקפת את הבן שלי לעיתים. גם לי משעמם לפעמים. ולפעמים, זה תלוי בתקופה, השעמום תוקף אותי לעתים די קרובות.

מרוב שהייתי מופתע ממה שאמר, עשיתי את מה שאני בדרך כלל עושה כשאני מופתע ממשהו – צייצתי את זה בטוויטר.

התגובות לציוץ הזה היו מאוד מעניינות, וחלקן מפתיעות מאוד. אני מציע לכם לקרוא אותן. היו שם אנשים שטענו שהם לא יודעים איך להשתעמם. היו שם אנשים שטענו שהשעמום הוא הוא מקור היצירתיות שלהם. היו שם אנשים שטענו שכבר כמה עשורים (!) הם לא חוו רגע משעמם. היו אנשים שהסבירו לי שהסמארטפון העלים לחלוטין את היכולת והסיבה להשתעמם. הנה שתי דוגמאות מייצגות:

היו שם המון תגובות כמו התגובות האלה. התגובות האלה מייצגות איזו תפיסה אינטואיטיבית שיש לנו כאילו שעמום הוא ההיפך מעשייה. כאילו שאם אנחנו עושים משהו, וזה לא משנה מה, אז אנחנו לא משועממים. אז זהו, ששעמום אינו ההיפך מעשייה. אני בכלל לא מדבר על השעמום הזה.

אני מאוד אוהב לעשות דברים מונוטוניים. לשטוף כלים, לחתוך ירקות, להתקלח. אפילו לנהוג מרחקים ארוכים (אבל לא ארוכים מדי). לא כי זה מעניין, אלא בדיוק בגלל שזה לא מעניין. המונוטוניות, העובדה שאני עושה את זה כמעט על ׳טייס אוטומטי׳, מאפשרת לראש שלי להשתחרר ולמחשבות שלי לרוץ. אני יכול לשמוע פודקאסטים או מוזיקה או סתם להיות בתוך הראש של עצמי, ולחשוב. המון מחשבות מקוריות ויצירתיות עולות לי דווקא ברגעים האלה. זה לא שעמום מבחינתי, זה אחלה.

השעמום תוקף אותי ברגעים אחרים לגמרי. הוא תוקף אותי כשאני רוצה להיות בתנועה אבל לא יכול. נגיד, בפקק. או בתור למשהו. גם אם יש לי על מה להסתכל (בטלפון או על אנשים אחרים מסתכלים בטלפון) זה עדיין לא מעניין לי, כי יש לי רצון לא ממומש לעשות משהו שאני ממש רוצה לעשות – להתקדם קדימה.

השעמום תוקף אותי כשסיימתי את כל המטלות שלי, ואין לי כרגע מטלה מוגדרת. וכשאני אומר מטלות אני מתכוון לכל דבר – ממטלות בית ועד מטלות בעבודה. ברגעים הנדירים האלה שפתאום סיימתי את הכל ואני ״לא יודע״ מה לעשות עם עצמי כרגע, אני נתקף בתחושה לא נעימה של שעמום. זה לא בגלל שאני לא יודע ליהנות מחוסר המטלות. אני יודע היטב. אני מסוגל בכיף להתיישב על התחת ולהיות שמונה שעות בטיקטוק. זה לא זה. ובתכלס, אני יכול להיות שמונה שעות בטיקטוק גם כשיש לי מטלות לבצע. מה שתוקף אותי ברגעים האלה הוא שעמום שקרוב יותר לתחושת ריקנות. לתחושה שאני לא יודע מה אני רוצה לעשות. לא מה הדבר הבא ברשימה, אלא מה הייתי רוצה שיהיה הדבר הבא ברשימה. יש לי רצון לא ממומש לעשות משהו שאני ממש רוצה לעשות – למצוא את הדבר הבא לעשות (זה רצון מסדר שלישי, אבל נעזוב את זה).

השעמום תוקף אותי לפעמים גם בעבודה. העבודה שלי מתאימה לי כמו כפפה ליד. היא מאפשרת לי לעשות (כמעט) בכל יום משהו חדש, לעיתים שונה באופן קיצוני ממה שעשיתי אתמול. יום אחד אני יכול לטוס במסוק עם ראש הממשלה ולראיין אותו, למחרת אני יכול לצלם סרטון בנמל החדש במפרץ חיפה. זה מתאים לי כמו כפפה ליד כי אני נוטה להשתעמם במהירות ממטלות שחוזרות על עצמן. אבל לפעמים, עם כל הריגוש, העבודה שלי חוזרת על עצמה, ואני משתעמם. לא שעמום קיצוני, אבל שעמום. שעמום מהסוג המשעמם. שוב פעם לדווח על מדד המחירים לצרכן, שוב לדווח על תקציב המדינה, עוד ראיון עם עוד שר אוצר, עוד תוכנית טלוויזיה יומית. די, הייתי, ראיתי, עשיתי. ברגעים כאלה משעמם לי. ברגעים כאלה יש לי רצון לא ממומש – לעשות משהו חדש, מאתגר, אולי אפילו קשה, אולי אפילו כזה שאני לא כל כך יודע לעשות.

השעמום, מבחינתי, הוא לא חוסר היכולת לשבת לרגע ולא לעשות דבר. זה סבבה לגמרי. השעמום תוקף אותי כשיש פער גדול מדי בין הרצוי למצוי וכשאני לא יכול לעשות שום דבר בשביל לסגור את הפער הזה.

4.

כשהקורונה היכתה באנושות בתחילת 2020 רבים מאיתנו מצאו את עצמם סגורים בבית. פיזית. אתם זוכרים את זה. אני הייתי מאלה הפריבילגים שהמשיכו לצאת החוצה ולהגיע לעבודה שלהם בכל יום. לי לא היה משעמם לרגע. אבל עבור רבים, ההסתגרות בבית, עם או בלי ילדים, הייתה חוויה מאיימת.
ברגעים הראשונים זו היתה אימה תפעולית – מאיפה משיגים אוכל, האם יהיו מספיק ביצים, איך מצליחים גם לעבוד וגם לוודא שהילדים לומדים, איך מצליחים לעשות ספורט. אבל אחרי שהשתלטנו על הלוגיסטיקה (אוקי, סוג של השתלטנו), האימה הגיעה ממקום אחר. שנמצה את מה שיש לנו לעשות ונתקע בשעמום אחד גדול. אנשים התחילו לעבוד באופן אובססיבי בגינה, לגדל מחמצת או סתם לקנות דברים באינטרנט שהם לא באמת צריכים רק שלא יהיה להם משעמם.
יש לי חבר איטלקי מהתוכנית שלמדתי בה בחו״ל שכתב על זה מאמר מאוד יפה לבוסטון גלוב בתחילת הקורונה. הוא מתאר איך עברו עליו ועל משפחתו הרגעים הממושכים של הסגר הנרחב באיטליה בתחילת המגיפה (זוכרים?). הוא מתאר ישיבות זום אינסופיות, וובינרים שהוא השתתף בהם אחד אחרי השני, שיחות וידאו עם ההורים בכל יום, ״דרינקים וירטואלים״ עם אנשים שהוא בחיים לא היה יוצא איתם לדרינק אמיתי, ועוד מלא כאלה. העיקר להיות ״עסוק״. העיקר לא להיות משועמם. השעמום כאן, בעיני, הוא לא חוסר היכולת שלנו להיות תקועים בתוך חדר עם המחשבות שלנו. השעמום כאן, בעיני, הוא הפער בין הרצון שלנו להיות בחוץ, לעשות דברים שבא לנו, לבין העובדה שאנחנו תקועים בפנים, עושים דברים שלא ממש בא לנו, ואין לנו יכולת לשלוט בסיטואציה. זה השעמום שניסינו לברוח ממנו, נדמה לי, ולא השעמום שנובע מזה שנשב בחדר ולא יהיה לנו מה לעשות. אני ממליץ בחום לקרוא את המאמר של מתיה, בין היתר כי יש שם ציטוט נהדר של הפילוסוף הצרפתי פסקל –

All of humanity’s problems stem from man’s inability to sit quietly in a room alone

4.

אחרי שצייצתי את הציוץ ההוא והופתעתי מהתגובות שנלוו אליו, צייצתי עוד משהו:

אחרי שצייצתי את זה חברה כתבה לי שהיא מכירה את הסנטימנט, ושלדעתה התחושה שאני מתאר היא לא כל כך שעמום כמו שהיא דיכאון. לא דיכאון קליני – כי אנחנו לא מזלזלים בקושי של אנשים שסובלים מדיכאון קליני – אלא יותר כמו סף דיכאון.
ואמנם, במאמר ההוא שציטטתי ממנו בתחילת הפוסט הזה, החוקרים מספרים ששיעמום ודיכאון (קליני) הרבה פעמים הולכים יד ביד. לא תמיד הם מופיעים ביחד, אבל הם חולקים סימפטומים. סוג של בני דודים. בתחילת המאמר הם מתארים מקרה של מישהו. הנה (בתרגום שלי):

״אני מרגיש כאילו אני לא חי את הרגע, כאילו אני צופה בחיים שלי מהצד. אני מרגיש מנותק מהסביבה שלי ומהסובבים אותי. אני מרגיש חוסר תכלית וחוסר בתחושת הגשמה. ויותר מהכל, אני מרגיש משועמם בצורה קיצונית. משועמם מהכל – מהעבודה, מהחברים, מהתחביבים, ממערכות יחסים, ממוזיקה, מקריאה, מסרטים. משועמם כל הזמן. לא משנה מה אני עושה, העשייה הזו משאירה אותי עם תחושת חוסר סיפוק. אני משועמם מלחשוב, מלדבר, אני משועמם מלהרגיש משועמם״.

החוקרים מתארים שאותו האיש ניסה להתאבד פעמיים. ולמרות שלעין הלא מקצועית שלנו זה אולי נשמע כמו תיאור של דיכאון קליני, החוקרים כתבו שהפסיכיאטר שטיפל בו קבע שהוא לא עומד בקריטריונים של דיכאון קליני. הוא פשוט סבל משעמום קיצוני וכרוני.

אני לא סובל משום דבר שדומה לזה אפילו, תודה לאל. אבל אני כן יודע להזדהות עם התחושה הזו של להיות מנותק מהסביבה והסובבים לפעמים, של להרגיש חסר תכלית או הגשמה עצמית. אני כן יודע להזדהות עם השעמום מהסוג הזה.

5.

איך יודעים אם אתם סובלים משעמום או לא? במאמר שלהם החוקרים הציעו מבחן, שהפך מאז (אם הבנתי נכון) להיות המבחן שענף הפסיכולוגיה משתמש בו, והחליף מבחן קודם שהיה חד מימדי מדי. המבחן הזה מתיימר למדוד את מידת השעמום שלכם באופן רב מימדי, כלומר סוגים שונים של שעמום שכולם עונים על ההגדרה המקורית – תחושת חוסר סיפוק שנובעת מאי היכולת לממש את הרצון להיות מסופקים ממשהו. המבחן הזה מורכב מ-29 היגדים שאתם צריכים לדרג עד כמה אתם מסכימים איתם או לא. הנה כמה דוגמאות –

  • אני מבזבז זמן שהיה יכול להיות מוקדש לטובת משהו אחר
  • אני מרגיש שאני יושב ומחכה שיקרה משהו
  • אני לא החלטי לגבי מה הדבר הבא שאני רוצה לעשות
  • אני מרגיש לא בנוח כשיש אנשים סביבי
  • אני חסר סבלנות כרגע
  • אני מרגיש ריק
  • אני מרגיש מנותק מיתר העולם
  • אני מרגיש שדעתי מוסחת בקלות
  • אני יותר חסר קשב מבדרך כלל
  • אני מרגיש שהזמן נמרח ונמרח

הבאתי כאן בכוונה לא מעט היגדים כאלה בשביל לנסות להמחיש עד כמה המבחן הזה רב מימדי. יש פה דברים שמתארים כל מיני סוגים של שעמום, וככל שהצלחתי להבין, השקלול שלהם יחד מצליח לאבחן שעמום כללי. אם נורא בא לכם לעשות את המבחן הזה, תמצאו אותו כאן בעמוד 6.

6.

בתור הורה, זה לא פשוט לי להתמודד עם השעמום של הילדים שלי, מעבר לזה שהטיפול בילדים יכול בעצמו להיות די משעמם (כמה פעמים נרדמתם בזמן שהקראתם ספר לילדים, במיוחד אם זו היתה הפעם המיליון שהקראתם את הספר הזה, רק בשביל לספר לעצמכם שנרדמתם פשוט כי אתם הורים עייפים? אז לא, זו לא בהכרח עייפות, זה פשוט משעמם לפעמים).

בתור הורים אנחנו עוברים כל מיני שלבים בהתמודדות שלנו עם השעמום של הילדים. יש תקופות שבהן אנחנו מרגישים איזה צורך להיות ועדת בידור ושעשוע, לספק לילדים חוויות וגירויים בכל שלב של היממה. מהניסיון שלי זה קורה כשהילדים צעירים יחסית, או במהלך החופשים הארוכים, ובעיקר כשיש לכם רגשות אשמה על זה שאתם לא מבלים מספיק זמן עם הילדים. ככה אתם מוצאים את עצמכם בכל מיני חופשות מתישות מדי עם יותר מדי פעילויות, או מבלים בכל מיני אטרקציות שעולות יותר מדי כסף שהילדים לא באמת נהנים מהן, תוהים למה לא פשוט נסעתם לים (כי יש מדוזות, זה למה).
יש תקופות שאנחנו עושים את ההיפך – נותנים לילדים להשתעמם עד מוות ולא עוזרים להם בשיט, אולי מתוך איזה אידאל של ׳תסתדר לבד. כשאני הייתי בגילך לא היו לנו מסכים והצלחנו לשעשע את עצמנו׳ (זיבי הצלחנו. ישבנו כל הקיץ וראינו שידורים מתגלגלים של רואים 6/6, הקוסם מארץ עוץ ומרקו).
יש תקופות שאנחנו כועסים עליהם שהם כל הזמן במסך שלהם ואומרים להם שזה פוגע ביכולת שלהם לדעת להשתעמם, ושזה חשוב לדעת להשתעמם, וכל מיני שיט כזה שהורים אומרים (ואז מחזירים את הראש למסך שלהם).
לאחרונה, כשהבן שלנו אומר ש׳משעמם לו׳ אני מנסה לזכור שהוא משתמש במילה שעמום בשביל לתאר את המשמעות העמוקה יותר שלה. ש׳משעמם׳ פירושו שהוא מרגיש לא בנוח עם עצמו. שיש פער בין הרצון שלו לעשות משהו מספק, לבין האפשרויות שעומדות בפניו. אני מנסה לזכור שהתחושה הזו תוקפת גם אותי לפעמים, ושלמרות שאני בן 42, אני עדיין מתקשה להתמודד איתה. ושזו אכן תחושה מבאסת.

7.

לאלה מכם ששרדו את הפוסט הארוך הזה מבלי למות משעמום (סליחה), הנה שתי המלצות סותרות. הראשונה היא כתבה בהארץ מ-2017, על זוג חוקרים שכתבו ספר ״משועממים ומבריקים״. איך השעמום יכול להוביל לפרקי יצירתיות וכו׳. הם פיתחו איזה אתגר שמאפשר לאנשים להשיל מעצמם את כל ״הסחות הדעת״ הדיגיטליות שלהם, ולהתחבר לשעמום שלהם, או משהו בסגנון הזה. הנה האתגר, מתוך הכתבה:

הניסוי "משועממים ומבריקים" שהושק בתוכניתה בפברואר 2015 הוא אתגר הכולל שבעה שלבים: ביום הראשון המשתתפים התבקשו להתחיל לעקוב אחר ההרגלים הדיגיטליים שלהם בנייד ובמחשב באמצעות אפליקציה ייעודית בשם BreakFree, שמודדת את זמן השימוש ואופן השימוש בטלפון הנייד. ביום השני המשתתפים התבקשו שלא להשתמש בנייד שלהם כאשר הם נמצאים בתנועה — כלומר, בתחבורה ציבורית, בזמן הליכה ברגל או בהמתנה לאוטובוס. היום השלישי הוכרז "יום ללא תמונות" ובו נאסר עליהם להשתמש במצלמה בנייד או בכל מצלמה אחרת. ביום הרביעי — והתובעני ביותר מבחינת רוב המשתתפים — הם התבקשו למחוק מהנייד את האפליקציה האהובה עליהם: בין שמדובר בפייסבוק, ג'ימייל, קנדי קראש או בכל אפליקציה אחרת שאליה הם פונים בכל פעם שמשעמם להם. ביום החמישי הוצע להם לצאת ל–Fakecation: להכריז על חופשה מזויפת באורך כמה שעות שבמסגרתה הם מתרחקים מטכנולוגיה, לא עונים לטלפונים ולא זמינים להודעות מהבוס. ביום השישי הם התבקשו להסתובב עם עט ונייר ולתאר בכתב לפחות חמישה דברים שמעולם לא הבחינו בהם קודם לכן. ביום השביעי, אחרי שסיימו לברוא את עולמם מבראשית, שפני הניסוי התבקשו ליהנות מפירותיו של האתגר — לשבת ולהשתעמם עד שהרעיון המבריק הבא יצוץ אי־שם במרחביה הנידחים של התודעה.

אני לא מתחבר בכלל לתיאוריה שלהם אבל הכתבה לכשעצמה מעניינת ומאחר ששעמום זה עניין די סובייקטיבי, אולי אתם תצליחו להזדהות.

ההמלצה השניה היא על הפרק הזה בפודקאסט Build For Tomorrow. בפרק הזה המגיש מתחקה אחרי ההיסטוריה של השעמום, ומנסה להבין האם הסמארטפונים באמת גזלו מאיתנו את היכולת להשתעמם, והאם השעמום הזה הוא הוא מקור היצירתיות וכל זה.
אז זהו, שלא.
לפחות לפי הפודקאסט הזה, שעמום הוא תופעה פיזיולוגית שנכונה להרבה מאוד יונקים. יש יונקים שתולשים לעצמם את הפרווה או נוצות (יש יונקים עם נוצות?) בשביל להפיג את השעמום.
לפחות לפי הפודקאסט הזה, שעמום הוא תחושה לא נוחה שבני אדם מנסים להיאבק בה במשך עידנים. פעם השעמום היה נחלת המעמדות הגבוהים, בעלי אחוזות ואדמות, שהיה להם שפע של זמן פנוי. קצת יותר מדי זמן פנוי. בהמשך, עם התפשטות המהפיכה התעשייתית, השעמום הפך גם לנחלתם של בני המעמד הבינוני שמצאו את עצמם עושים עבודות מאוד משעממות ומונוטוניות בפס הייצור כמו להבריג איזה בורג 8,000 פעם ביום. תעשיית הבידור, למשל, התפתחה בניסיון לפצות על השעמום הכרוך בעבודות האלה בשעות אחר הצהריים והערב.
אבל אז, כשפתאום אנשים התחילו להעסיק את עצמם בצפייה בטלוויזיה וכאלה, צצו כל מיני רופאים וחוקרים וכו׳ שטענו שהצפייה בטלוויזיה והניסיון למלא את הרגעים המתים הם דבר איום ונורא, ושאנחנו חייבים לדעת להשתעמם כי להשתעמם זה טוב.
ובכן, להשתעמם זה לא טוב. להשתעמם זה מבאס, וזה מאוד אנושי וטבעי לנסות להימנע משעמום, גם אם זה אומר להעביר אותו באינספור סרטונים בטיקטוק שלא באמת מעניינים אותנו. זה ניסיון לסגור את הפער בין הרצוי למצוי באמצעים מלאכותיים, עד שנצליח למצוא משהו מעניין באמת.
לפודקאסט הזה ממש התחברתי, אני ממליץ בחום להאזין לו.

או שלא. כל דבר שעוזר לכם למצוא עניין הוא טוב. זכרו, השעמום שלי הוא לא השעמום שלכם, ולא של אף אחד אחר.

בלי מלים

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

יש רגעים שאתה מרגיש שאתה חי את החיים עם שעון מתקתק ברקע. שעון סופר לאחור. כשהיינו בארה״ב וקראתי הרבה יותר באנגלית ממה שאני קורא עכשיו, שמתי לב שהאמריקאים מתארים לפעמים רגעים בתור crisp. אני זוכר שלא הצלחתי להבין את זה. crisp זה בשביל לתאר תפוח, לא בשביל לתאר את הבוקר, או את האוויר. אבל לאחרונה, לאחרונה נדמה לי שאני מבין את זה יותר. לאחרונה כל הימים מרגישים לי קצת crisp, אבל לא בקטע טוב. לא. בקטע של משהו שנשמט מהידיים. בקטע של חיים פריכים, כאלה שעוד שניה מתפוררים לרסיסים שאי אפשר להדביק בחזרה.

2.

לאחרונה אני מתבונן בו יותר. מנסה לקלוט כל פרט, כל ניואנס. ללמוד לעומק כל תו פנים. לשנן כל תנועת גוף בשביל להיות מסוגל לזכור אותם היטב אחר כך. זו תחושה מוזרה, לנסות לחיות את החיים שלך באמת, בכוח, כל רגע ורגע מהם. חיים שעד לפני שניה חיית בלי התכוונות מיוחד. חיים שעברו.

לאחרונה אני בתחושה שאני צריך לחיות כל יום בנפרד. כאילו זה יומי האחרון. אבל לא בקטע טוב. לא בקטע של ׳היום הוא היום הראשון לשארית חייך׳. גם לא בקטע נהנתני של ׳אכול ושתה כי מחר נמות׳. סתם, בקטע של להתאמץ לחיות. המאמץ הזה מעייף אותי. אני מגיע לערבים מותש. עבדתי פעם עם מישהי שזה היה לה מעייף לאכול. היא לא אהבה לאכול, היא אכלה כי אין ברירה, אבל הייתה מעדיפה לעשות ניתוח שיפטור אותה מהצורך הזה. אז ככה זה מרגיש לי לחיות, לאחרונה.

3.

כשהוא היה ממש צעיר, תינוק בן חודש, דמיינתי איך יראו החיים שלנו ביחד. אבא ובן. איך זה יהיה לגדל אותו, איך זה יהיה כשהוא יגדל. כתבתי אז את הדבר הזה. קראתי את זה הבוקר מחדש ונדהמתי כמה לא ידעתי לדמיין דבר מלבד את חיי שלי בתור ילד, את הפנטזיה שלי על להיות אבא, ואת הפנטזיה שלי על להיות ילד מחדש.

בפועל זה הולך קצת אחרת.

4.

5.

על השידה על המיטה שלי נערמה לה ערימה של ארבעה ספרים שניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. בשביל לכתוב אני לא זקוק למוזה. הכתיבה קלה לי. אבל בשביל לקרוא דווקא כן. ולאחרונה אין לי. והיום, באורח נדיר באמת, גם אין לי סבלנות לכתוב. לסדר את המלים בסדר הנכון, בקצב הנכון, מבלי להתרשל. היום פשוט רציתי להקיא קצת על הדף, מבלי להתנצל על זה. לפעמים גם זה נדרש.

שמן

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

כמעט כל הזמן אני מרגיש שמן.

כשאני מתלבש, בעיקר אם זה אחרי שאכלתי משהו. כשאני מתבונן במראה, בעיקר בחולצות מסוימות. בזוויות מסוימות אני מרגיש שמן אפילו יותר. אני מרגיש שמן כשאני הולך ברחוב ופתאום אני מרגיש שאני צריך לסדר את החולצה שלי. אדיר מילר קרא לזה פעם ׳תנועות של שמן׳. אז ככה אני מרגיש.

אני מרגיש שמן כשאני ליד אנשים זרים שאני לא מכיר. אני מרגיש שמן כשאני במעלית צפופה. אני מרגיש שמן כשאני במכנסיים קצרים. אני מרגיש שמן בים, אני מרגיש שמן בתור בדואר, בקיץ, כשחם ולח. אני מרגיש שמן כשאני רוכב על אופניים, כשאני יושב, כשאני רץ.

אני מרגיש שמן כשאני מסתכל בתמונות של עצמי מפעם. אני מרגיש שמן כשאני מסתכל על תמונות של עצמי מעכשיו. יש תמונות שבהן כל מה שאני רואה זה כמה שאני שמן. אני מרגיש שמן כשאני מסתכל למטה ונדמה לי שאני רואה את הבטן שלי הולכת לפני. כשאני אוכל ארוחה שיש בה פחמימות אני מרגיש הכי שמן שיש.

2.

להרגיש שמן זה לא פונקציה של משקל, זה פוקנציה של מיינד סט. המילה הזו ׳מרגיש׳, היא קצת מתעתעת, כי זה לא כל כך קשור לתחושה (לפחות אצלי) אלא למצב הנפשי שבו אני, לאופן שבו אני תופס את עצמי.

אני תופס את עצמי כאדם שמן, וזה לא כל כך קשור לכמה אני שוקל.

אם בשלב הזה אתם אומרים לעצמכם ׳איזה שמן, אתה רזה׳, אז אני רוצה שתדעו שאני מרגיש שמן במיוחד כשאנשים שלא ראו אותי הרבה זמן אומרים לי ׳וואו ממש רזית׳. כי מה שאני שומע זה ׳פעם היית ממש ממש ממש שמן ולא אמרנו לך את זה, עכשיו אתה קצת פחות שמן׳. אל תגידו לי שרזיתי. בכלל, עדיף שלא תגידו שום דבר על איך שאני נראה, לא לטוב ולא לרע.

3.

אני יודע מתי זה התחיל. התפיסה הזו. התחושה שאני שמן. זה התחיל כשבפרק זמן מאוד מהיר, יחסית, איבדתי הרבה משקל, יחסית. זה התחיל כשהפסקתי עם הסוכר.

לא ידעתי שזה מה שיקרה. בסך הכל רציתי להפסיק לאכול סוכר, ועל הדרך גם הפחתתי משמעותית את כמות הפחמימות שאני אוכל, כי פחמימות הן סוכר. ואז קרה דבר שלא חשבתי עליו בכלל – הקילוגרמים עפו ממני. בפרק זמן של חודשים ספורים, לא יודע בדיוק כמה, איבדתי יותר מעשרה קילו. בשלב מסוים נבהלתי, כי ראיתי שהמשקל שלי לא מתייצב, אז החזרתי קצת פחמימות. ומאז, לא מתחשק לי לחזור למשקל הקודם שלי.

זה היה נחמד להיות במשקל החדש הזה. פתאום הבגדים שלי נהיו גדולים עלי ויכולתי לקנות בגדים במידות קטנות יותר. חולצות מעט צמודות יותר, ג׳ינסים מעט צרים יותר. סלים פיט כאלה. איזה כיף כשהמילה סלים, וגם המילה פיט, נכנסות לתוך הבגדים שאתה לובש.

זה היה כל כך נחמד להיות במשקל הזה, שכשעברנו לארה״ב התחלתי לרוץ. וכשהתחלתי לרוץ איכשהו התחלתי לחשוב שכל זמן שאני אמשיך לרוץ, ולא לאכול סוכר, אני לא אהיה שמן. גם כשלא היה לי כוח לרוץ המשכתי לרוץ, בשביל לא להיות שמן. ואיפשהו בנקודה הזו התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר אצלי בראש. זה היה לפני שנתיים וחצי, בערך.

4.

מאז חזרנו לישראל, ולצערי אני כבר לא רץ. ניסיתי. ניסיתי אפילו כמה וכמה וכמה פעמים, אבל הטופוגרפיה של ירושלים קשוחה לי מדי. חיפשתי משהו אחר. במקום לרוץ התחלתי ללכת ברגל. גם ככה אני אוהב ללכת ברגל. חצי שעה לעבודה וחצי שעה בחזרה. אבל זה לא אותו דבר. הרגשתי שאני מתחיל להשמין. חיפשתי משהו אחר אז התחלתי לרכב באופניים. בינתיים התאהבתי באופניים, אבל הן לא גורמות לי לא להרגיש שאני משמין. כך שאני בבעיה. נדמה לי שאני מתנפח מיום ליום. לפעמים, ממש הייתי רוצה להפסיק לאכול.

אני לא יודע כמה אני שוקל היום, כי אני לא נשקל. אני לא נשקל כי אני לא רוצה להרגיש שמן. אם אני צריך להמר – נדמה לי שאני שוקל סביב ה-70 קילו, כנראה שקצת פחות. אני מטר שמונים ושתיים, כך שה-BMI שלי הוא לגמרי באמצע הנורמה, בדקתי. אבל מה שבטוח הוא, אני לא רוצה לחזור למשקל הקודם שלי, למרות שגם הוא היה לגמרי לגמרי בנורמה.

אני לא יודע אם מה שיש לי נחשב בתור הפרעת אכילה. נדמה לי שלא, כי נדמה לי שלהכיר במה שיש לי בתור הפרעת אכילה יהיה לעשות עוול לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה של ממש. ואולי זה מה שכל מי שיש לו הפרעת אכילה אומר, אני לא יודע. אני מוכן להביא את האפשרות הזו בחשבון.

זו בדיוק הסיבה שבגללה החלטתי לכתוב את הפוסט הזה.

4.

זה נושא שמאוד מאוד לא נוח לי לדבר עליו. דיברתי עליו עד כה רק עם אשתי, וגם זה ממש מעט. היא חושבת שאני צריך ללכת לטיפול. אני חושב שהיא צודקת. אבל אני לא הולך. חוצמזה, זרקתי את זה פה ושם למספר מאוד מצומצם של אנשים, קצת בצחוק, קצת לא. רובם לא לקחו את זה ברצינות, ואיכשהו זה התאים לי.

אבל אז קראתי השבוע את הכתבה הזו בהארץ, והחלטתי שאולי הגיע הזמן שאני אכתוב על זה משהו. אם תיכנסו לכתבה הזו תמצאו בה תשעה מונולוגים של תשעה גברים שמוכנים לדבר בפתיחות ובאומץ על דימוי הגוף שלהם. על כמה הם מרגישים בנוח או לא בנוח עם הגוף שלהם, על מה מודל היופי הגברי שהם גדלו לאורו, או חיים בצילו היום, ועל כל הדברים האלה שגברים לא מדברים עליהם בדרך כלל. שאף אחד לא מדבר עליהם בדרך כלל.

זה הזכיר לי פרק בפודקאסט שאני מאוד אוהב ששמעתי מוקדם יותר השנה. לפודקאסט קוראים ספורקפול, והוא על החיבור שבין פסיכולוגיה ואוכל באופן כללי. למי שאוהב את שני הנושאים האלה, זה פודקאסט מומלץ. לא אחיד ברמתו, אבל מומלץ. לפני כמה חודשים נפלתי במקרה על פרק שעסק בהפרעות אכילה אצל גברים, נושא שלא מדובר כל כך. תוכלו למצוא את זה כאן. לצערי העמוק הם שמו את הפרק הזה מאחורי חומת תשלום, אז הוא לא נגיש ככה סתם, אם כי תוכלו לקרוא את התמלול. בכל מקרה, אם יש לכם או לכן הפרעות אכילה, היזהרו, זה מטרגר מאוד.

הפרק הזה מביא ראיונות עם שלושה גברים אמריקאים, בגילאים שונים ובתחנות שונות בחיים שלהם, שסובלים ומתמודדים עם הפרעות אכילה. אחד אנורקסי, אחד בולימי, אחד פיתח אובססיה לאימונים גופניים ולתזונה בריאה (יש לזה שם – אורתורקסיה).

היה לי מאוד מאוד קשה להאזין לסיפורים שלהם, אבל לא יכולתי להפסיק. ה-דבר שהרגשתי שהיה משותף לשלושתם, ולי, היה זה: כולם אמרו בצורה מאוד מפורשת שהם לא מסוגלים לספר על הבעיה שלהם לאף אחד, אפילו לא לבנות או לבני הזוג שלהם, אפילו לא להורים שלהם, ובטח לא סתם ככה לגברים אחרים. עבור שניים מהם, הראיון לפודקאסט היה הפעם הראשונה שבה הם היו מסוגלים להודות בגלוי שיש להם הפרעת אכילה.

הפרעות אכילה אינן שכיחות אצל גברים. הן הרבה יותר שכיחות אצל נשים. הרבה הרבה יותר. ובכל פעם שאני חושב שאני מרגיש שמן, ושאני חושב על זה שאני חושב שאני מרגיש שמן, אני מבין שאצל נשים הבעיה הרבה הרבה יותר קשה, כי העולם מודד אותן – אתכן – כל הזמן, כל הזמן כל הזמן כל הזמן בלי הפסקה, לפי איך שאתן נראות.

וזה נורא. זה יכול להוציא מהדעת.

ועדיין, זה קיים גם אצל גברים. לפי הנתונים שהיו בפרק הזה 25% מהגברים האמריקאים סובלים מהפרעת אכילה כלשהי. רק 10% מהגברים האלה מטפלים בהפרעה שלהם.

5.

את הסיפור על הפודקאסט הזה ועל היקף הפרעות אכילה אצל גברים סיפרתי בתוכנית הרדיו של ליאל קייזר ושלי ב-28 בינואר השנה. מאז לא דיברתי על זה שוב בפומבי, עד שהגיעה הכתבה הזו בהארץ השבוע, ופתאום משהו בי הרגיש נוח יותר. אני לא לבד. יש עוד גברים שמרגישים ככה. ואם נדבר על זה יותר, אולי זה יעזור.

נדמה לי שמה שהגביר אצלי את תחושת ה׳אני נורא שמן כל הזמן׳ הוא המקצוע שלי. או ליתר דיוק, העובדה שאני מופיע בטלוויזיה על בסיס יומי. בשלב מאוד מוקדם של העבודה הזו נדהמתי לגלות עד כמה אנשים מעירים לך על איך שאתה נראה. אנשים זרים לחלוטין, שמעולם לא פגשתי, מרגישים מאוד בנוח להגיד לי שהחולצה שלי היתה יפה, או לא יפה, ושהשיער נראה בסדר, או לא בסדר, ושהז׳אקט גדול מדי, או מכוער, ושהצבע הזה לא מתאים לי, וזה דווקא כן, ועוד המון כאלה.

אף אחד מהאנשים האלה לא אמר לי אף פעם שאני שמן, אבל כשכל הזמן עוסקים במראה שלך, זה מתחיל לדפוק לך את השכל. ׳הם כולם רואים כל הזמן כמה אני שמן׳, אני חושב לעצמי כשאני מחליף בגדים לתוכנית, וכשאני נעמד מול המצלמה, ושניה לפני שהבמאי או הבמאית מגיעים בספירה שלהם ל-3… 2… 1… קיו. זה גם השלב שבו אני מכניס את הבטן. על מי אני עובד, אני כל הזמן מכניס את הבטן.

אבל גם עבור גברים שלא עובדים בטלוויזיה, קשה היום להימנע ממסרים ויזואליים מעודדי רזון וחיטוב שקופצים עליך מכל העברים. באינסטגרם, בטיק טוק, בפייסבוק, בשלטי חוצות, בפרסומות לטלוויזיה. לכולם יש קוביות בבטן, כולם יכולים להצטרף לנינג׳ה ישראל מחר בבוקר, כולם שותים שייק חלבון מיד בסוף האימון שלהם. בטיקטוק יש אינספור גברים שמעלים סרטונים על ארוחות ואימוני החיטוב שלהם. מלא. לאחרונה אפילו קופצות לי פרסומות למשהו שאשכרה נקרא ׳אבא חטוב׳. מה זה החרא הזה.

וכן, אני יודע, אצל נשים זה ככה כבר מאה שנה או יותר, וזה הרבה יותר גרוע. אני לא מכחיש את זה. להיפך, זה נורא. רק רציתי להעיר שזה נהיה ככה גם אצל גברים, וזה לא כיף לי בכלל.

6.

אני בן אדם מתפקד. אני הולך לעבודה, אני נפגש עם חברים. אני אוכל איתם ביחד. מחר אני הולך למסיבת בריכה שהוזמנתי אליה ואני אהיה שם בלי חולצה. למדתי לחיות עם זה. אבל בכל הזמן הזה, בכל המפגשים האלה, ברכב, בחוץ, על האופניים, באולפן – אני כל הזמן מרגיש שמן. אני כל הזמן חושב על זה. וזה ממש ממש מתיש ולא נעים לי.

אוקי, מה עכשיו? עכשיו אני אסיים לכתוב את הפוסט הזה, כי אני לא חושב שאני יכול לצלול לזה יותר עמוק מבלי להרגיש שזה יותר מדי חשוף. אבל שניה לפני כן, יש לי בקשה. אם אתם רוצים להגיב, אני אשמח, בשביל זה הפלטפורמה הזו קיימת. היא לא חד כיוונית. רק עשו לי טובה – בעדינות בבקשה. אה, ואל תכתבו לי שאני לא שמן. זה לא עוזר. בדיוק להיפך.

תודה שקראתם.

להתראות, אמריקה

0.

קודם כל, מוזיקה:

1.

הייתי בן 16 כשהגעתי בפעם הראשונה לאמריקה.

זה היה יולי-אוגוסט, ואני הייתי חלק ממשלחת בני ובנות נוער של התנועה שלי למחנה קיץ של תנועת האם העולמית. ארבעה שבועות בפרלמן קמפ בפנסילבניה, ועוד כמה ימים בוושינגטון וניו יורק, לסייטסיינג וקצת שופינג.

יש המון רגעים שאני זוכר מהקיץ ההוא, כולם חנוטים בשרשרת טיפות ענבר שנקרשו סביבם. זוכר את העליה לבקתה בה ישנתי – בקתה מספר 9 – שזכתה לכינוי גנאי עסיסי משום שהיתה הבקתה הרחוקה ביותר, זו שנדרש הכי הרבה מאמץ להגיע אליה בערב. אני זוכר את המבוכה שלי, מבוכה עשויה מאימה, כשבכל לילה חבריי האמריקאים לבקתה היו חולקים רשמים מאותו יום, כלומר מדברים דיבורים גסים של נערים בני 16 שטופי הורמונים, וכל מה שאני יכולתי לעשות היה לגחך עם כולם, למרות שרוב הזמן לא הבנתי דבר.

אני זוכר איך התחבאתי מאחורי חבריי הישראלים למשלחת. אני זוכר היטב את הפחד לדבר, את הרתיעה מלפתוח את הפה. את הקושי לחבר משפט תקני. את הפער האדיר בין היכולת להבין, היכולת לחשוב מחשבות בראש, לבין אי היכולת לתרגם את המחשבות האלה למשפטים קוהרנטיים. אני זוכר שהרגשתי כמו מטומטם. או ליתר דיוק, אני זוכר שהייתי בטוח שכולם חושבים שאני מטומטם. הילד המטומטם והמכוער עם המשקפיים המגעילים והשם הלא ברור שרוב הזמן שותק.

אני זוכר שהייתי מאוהב בעדי שלא רצתה אותי. אני זוכר שפגשתי את מימי ואת אבי. אני זוכר התגנבות לילית לאגם עם רייצ׳ל, לשחיה בעירום, בחושך, בלי משקפיים. אני זוכר את עצמי יושב עם מישהי, לא זוכר בדיוק מי, על גבעת דשא קטנה שצפתה אל האגם. זה אחר הצהריים בשבוע האחרון לפני תום הקיץ ההוא, והיא ואני הברזנו מאיזו פעילות וישבנו שם, להסתכל על המים. אני זוכר שאמרתי שמעולם לא הרגשתי תחושת חופש כזו – בלי מחויבות לשום דבר.

מאז, רוב חיי אני מחפש את רגעי החופש האלה, נטולי המחויבות.

2.

עשרים וחמש שנים אחרי הקיץ ההוא, אני שוב באמריקה. גם הפעם לארבעה שבועות. גם הפעם אני יושב ומתבונן באגם, מנסה לאחוז ברגעי החופש האחרונים האלה, שנוזלים לי מתוך הידיים כמו מים. 

מוקדם יותר חתרתי לבד בקיאק לאורך אחת מגדות האגם. התבוננתי בבתי העץ שעל הגדה. לכולם חלונות ענק שצופים אל המים, כאילו מנסים להרוויח כל פיקסל אפשרי של טבע שייכנס פנימה. לכל בית מזח משלו. לאחדים סירה, לאחרים שתיים. לכולם ברביקיו גדול במרפסת, בחלקם דגל אמריקה מתנוסס על תורן. בחלקם אור דלוק בפנים, בחלקם אנשים יושבים על כסאות בדשא על יד המים ומתבוננים בי, מנופפים לשלום. אמריקה.

מדי פעם חלפו על פני סירות קטנות. כשהייתי ילד אחי ואני הייתי קוראים להם סירות מירוץ. היום השם הזה נראה לי מצחיק. כשאחת הסירות חלפה על פני נזכרתי איך פעם, כשאחי ואני היינו ילדים ממש, צעירים אפילו מהבנים שלי היום, הייתה לנו סירת צעצוע כחולה. שיחקנו בה כשעשינו אמבטיות משותפות. אהבתי להשיט אותה באמבטיה, אבל יותר מזה אהבתי להטביע אותה ולראות איך בורחות ממנה בועות מים קטנות. בועה אחרי בועה, עד שכל הבועות נגמרו, והסירה שקעה אל הקרקעית, חסרת חיים.

הילדות ההיא איננה עוד. היא התחלפה בזכרונות שמאוחסנים איפשהו בלי יכולת גישה אליהם, זולת ברגעים אקראיים, כשסירה קטנה חולפת על פניך באיזה אגם קטן כשאתה יושב בקיאק, מביט בהשתאות במים ובשמיים.

3.

הילדים שלי כבר קצת גדולים. הקטן בן שמונה, הגדול בן אחת עשרה. שזו דרך אחרת להגיד שאני כבר מבוגר ממש. כל כך מבוגר שאני יכול לראות איך תיכף הילדים שלי מגיעים לגיל שבו הייתי רוצה להישאר לנצח, אי שם בתחילת שנות ה-20. 

הם כבר קצת גדולים. מה שאומר שהם עדיין זקוקים לי, אבל פחות מבעבר, ובעיקר – בדרכים אחרות. רוב שעות היום הם מבלים בלעדי. עושים דברים שהם מחליטים לעשות, מנהלים חיים משל עצמם שאת מרכיביהם אני כלל לא מכיר. הם פוחדים מהדברים שמפחידים אותם, ונמשכים אל הדברים שמושכים אותם. הם אוהבים וכואבים וכועסים ושמחים, וכמעט כל זה לא קשור אלי בכלל.

גם בחופשה, כשזה הזמן שלנו יחד, המשמעות של המלים האלה – הזמן שלנו יחד – היא כבר אחרת ממה שהייתה כשהם היו קטנים יותר. אני זוכר את הטיול הארוך שלנו בניו זילנד, לפני כמעט עשור. הקטן שלנו היה בן שנה וחצי, עדיין בחיתולים. חלק גדול מהטיול הוא העביר במנשא על הגב שלי. היום, כמעט עשור אחרי זה, ראיתי אותו עושה לי שלום מהסאפ, ואז נעלם מטווח הראיה שלי, שט לחלק אחר של האגם, לעשות שם מה שבא לו.

וזה בסדר. כך זה צריך להיות.

בלילות האחרונים סידרתי את מאות התמונות מהטיול הזה באלבום דיגיטלי. את האלבום הזה אני מתכנן להדפיס בתור ספר תמונות פיזי, כפי שעשיתי אחרי טיולים קודמים. בשלב הזה אני כבר יודע – במו ידי אני מעצב את זכרונות הילדות העתידיים של הילדים שלי מהקיץ הזה. כל תמונה שאבחר להכניס אל האלבום הזה, להדפיס בספר הזה, תהפוך להיות זיכרון שלהם. כל תמונה שתישאר דיגיטלית בלבד, תישאר כזו לנצח מבלי שאיש מביט בה, מבלי שאף ילד לא משנן אותה לעצמו שוב ושוב. רוב התמונות ייבלעו לנצח בענן, ייסחפו אל השכחה. 

כשהילדים שלי ידפדפו באלבום התמונות הזה בעוד עשור או שניים, אני תוהה איך הם יסווגו את הקיץ הזה. איך הם יסווגו את כל הילדות שלהם. מה אמריקה תהיה עבורם. מה ההורים שלהם יהיו עבורם. איזה רגעים אקראיים שלא הנצחתי בשום תמונה יצופו בזכרונם שעה שהם ישוטו עם עצמם לעת ערב בקיאק באיזה אגם נידח, בזמן שסירת מירוץ קטנה תחלוף על פניהם.

4.

החופשה שלנו עומדת להסתיים. ארבעה שבועות נפלאים של אוהלים ושקי שינה, יתושים וזבובים, בישולים על כירה ניידת, שטיפת כלים מאולתרת, האזנה משותפת לסדרת ספרי הארי פוטר באנגלית בכל נסיעה, ארוכה או קצרה. ארבעה שבועות בלי טלפון, בלי רשתות חברתיות, בלי קליטה. ארבעה שבועות של משפחה וחברים קרובים. של טיפוס על הרים וחציית נחלים, של רחצה במי שלגים, של התבוננות במים, בשמיים ובאדמה. ארבעה שבועות של חופש מוחלט, נטולי מחויבויות זולת לעצמנו. הרגעים הנדירים האלה שנוזלים בין האצבעות כמו חול בזמן שאנחנו מנסים לאחוז בהם, לשמור אותם אצלנו.

החזרה לא תהיה קלה עבור אף אחד מאיתנו, אין לי שום ספק. מעולם לא חשבתי שאני ארצה לחזור לאמריקה שוב אחרי שחיינו כאן כמעט שנתיים, אבל הנה – כולנו רצינו. ועכשיו, גם כשהחופשה הזו נגמרת, כולנו כבר רוצים לתכנן את הבאה, ולחזור.

יש בזה משהו מטומטם – העולם הוא גדול ומגוון מדי בשביל שאחזור שוב ושוב לאותה מדינה. אבל יש בזה גם משהו מובן לגמרי – רק אחרי שחייתי כאן קצת הבנתי עד כמה המקום הזה גדול, רחב ידיים באופן שישראלים לא יכולים בכלל להבין. בתוך שלושים דקות נסיעה אני יכול להיות בלי אף אחד סביבי, מוקף טבע ושקט, בכל צורה שארצה. אני יכול לבלות חיים שלמים של טיולים ועדיין לא למצות את אמריקה.

שלא תבינו לא נכון – אני לא מאוהב במקום הזה. יש כאן המון דברים שאני לא אוהב. זו אומה חולה. אבל האפשרות להיות לבד, אבל עדיין בלב הציביליזציה, עם כל הנוחות שהיא מאפשרת לך, בשפה שאתה מבין ושולט בה – וואלה, יש בזה משהו ממכר.

5.

להתראות, אמריקה. היית טובה אלינו בארבעת השבועות האחרונים. תודה על האוכל המגעיל, תודה על הכבישים הרחבים, תודה על כל תאי השירותים הציבוריים במקומות הכי בלתי אפשריים. תודה על אמזון. תודה על הפניה ימינה כשאדום. תודה אפילו על הפניה שמאלה כשירוק והתנועה באה ממול. 

אני לא יודע מתי נחזור אליך, אבל אין לי ספק שנחזור.