במשך שלושים ושש שעות, מאז ליל הסדר ועד היום בבוקר, המכשיר הסלולרי שלי לא צלצל, לא רטט, לא קיבל הודעות. כלום. היה דומם ממש כמו בימים הטובים ההם (עד לפני שנה וחצי) כשלא היה לי סלולרי בכלל. אפילו לא טרחתי להטעין אותו ביממה וחצי האחרונות. גם הוא זכאי לקצת חופשה, חשבתי לעצמי.
אלה היו שישים שניות על חופשה קצרה בת שלושים ושש שעות. שבת שלום.
הסיפור על אבי ומיכל
(מתוך רומן בהכנה)
להמשך קריאה
לפני חודשיים פחות שבוע הלכנו אמנון אטד (כתב האוצר/בנק ישראל של העיתון) ואנוכי לראיין את נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, לראיון מיוחד. הראיון עצמו היה פרי אובססיה אישית ארוכת שנים של אמנון, ותחום עניין אישי שלי מהשנים האחרונות. אחרי כמעט שנה של הפצרות, ניאות פישר להעניק לאמנון את הראיון. הנושא: חלקו של פישר בתוכנית לייצוב המשק הישראלי משנת 1985, וכיצד גיבוש התוכנית התנהל מאחורי הקלעים. למי שמעוניין להרחיב, הנה הערך בויקיפדיה. בתמצית: תוכנית הייצוב של 1985 היא התוכנית שגובשה למלחמה בהיפר-אינפלציה שהשתוללה אז בארץ. במסגרת הרפורמות החשובות שבוצעו בתוכנית ההיא, נולד גם חוק ההסדרים המפורסם, ומאז הוא איתנו.
בכל אופן, לפישר היה חלק מרכזי בתוכנית הייצוב ההיא – הוא היה חלק מן הצוות האמריקני שעבד בשיתוף עם הצוות הישראלי לגיבוש פרטי התוכנית. אמנון, באותה תקופה, היה כתב של עיתון "דבר". ככזה, הוא ליווה את התוכנית מן הצד העיתונאי. לאחר שכבר הייתה עובדה מוגמרת, הוא כתב אז את מה ששמע – שאת התוכנית הגו, למעשה, הכלכלנים הישראלים, אולם בגלל שהם ידעו שהיא לא תתקבל בישראל מסיבות פוליטיות, הם הפצירו בעמיתיהם האמריקנים שיציגו את התוכנית לפוליטיקאים בישראל כהכתבה אמריקנית. הידיעה הזו של אמנון גרמה למנכ"ל משרד האוצר דאז, עמנואל שרון, לכתוב מכתב חריף לאמנון, שנפתח במשפט – "אמנון, עם כל הכבוד – אתה פשוט אידיוט!". המכתב הזה פותח היום את הכתבה של אמנון שמופיעה במוסף הפסח של העיתון שהתפרסם היום.
הראיון עם פישר, לטעמי, היה אחד מרגעי השיא מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות. זה היה ראיון אישי במלוא מובן המילה, שכלל את העובדה שפישר ניגש לארון, הוציא ממנו את יומנו האישי מאותה תקופה, התחיל לעלעל בו, להקריא מתוכו, ולצחוק מהעובדה שחלק מהדברים שכתב אז עדיין רלוונטיים כיום. במובנים רבים, זה לא היה ראיון עם פישר. זה היה ראיון עם סטנלי.
שמחתי מאד לקחת חלק בכתבה הזו, גם אם באופן די פסיבי. למען הסדר הטוב: לא כתבתי בה מילה. לדעתי (הלא אובייקטיבית בעליל) התוצאה הסופית היא אחת הכתבות המרתקות שקראתי מזה זמן רב. אני ממליץ לכם עליה בחום.
מי שידו אינה משגת את המוסף עצמו, הכתבה המלאה הועלתה לאתר העיתון ואפשר למצוא אותה כאן. קריאה נעימה, וחג אביב שמח לכולם.
* הכותרת של הפוסט, שהיא גם כותרת הכתבה, כמובן לא שלי. הקרדיט על ההברקה מגיע לאדווה גופן-קיזלשטיין (נדמה לי), עורכת המוסף.
לילה, שקט, ואת ישנה. אני מתלבש חרישית מבלי להעיר אותך. נועל את נעלי הספורט, אוסף את המפתחות מהשולחן, ויוצא לאט החוצה. אני מסובב את המפתח בלאט.
אני נוסע באוטו. מקיף את העיר העצומה הזו בסיבובים גדולים. אין לי סבלנות להכניס את הפאנל הנשלף של הרדיו למקומו, אז כל מה שנשאר לי בשביל לנצח את השקט הוא לדבר אל עצמי בקול רם או לשיר. בסופו של דבר, אני מבין ששתי האפשרויות הן לא משהו, ומעדיף לשתוק. גם הפעם, כך נראה, השקט גובר.
הקווים הלבנים שבאמצע הכביש מקווקווים. אלה שבצדדיו רצופים, אך צהובים. אני נוסע מרמזור לרמזור. נהנה מכל אחד שאני נאלץ לעמוד בו. נהנה מכל אחד שמוריק לכבודי. לעיתים, נהגים במכוניות אחרות נעמדים לידי. הם כולם מסתכלים עלי, אני מרגיש. הם כולם לועגים. מצביעים עלי ואומרים דבר מה לנערה בגופיה הלבנה שיושבת על ידם, סיגריה בפיה, ידה נשענת על החלון הפתוח. אחר כך הם משלבים להילוך ומתרחקים בחריקה.
זה היה שבוע ארוך, את בוודאי יודעת, ואני רוצה להשאיר אותו מאחוריי. אני מרגיש שאני צריך לגמוע עוד קילומטרים רבים בשביל להתרחק ממנו, בנוסף על כל אלה שכבר גמעתי. ובכל זאת, צמאה נפשי, ואינה יודעת למה, ואינה יודע מדוע. השבוע, באחד הלילות, אמרתי לך במיטה שלפעמים אתה משוכנע שהעולם אינו מצליח לשמוע את זעקתך, כשבעצם אתה אינך זועק כלל, כי אינך יודע אפילו מה אתה רוצה לזעוק. באופן אירוני, אמרת שאינך מבינה. ואני נעלבתי, הסתובבתי החוצה ממך, הלאה, ונתתי לך להירדם כשידך על מותני, ואת בנשימות כבדות של אשמה. שכבתי שם על הצד, ידך עודה מותני, למשך חצי שעה, מבלי להירדם. נזכרתי ברומן ההוא, הארוך, ששוכב בשני עותקים על המדף בחדר העבודה, מלא בהערות. שיקרתי לעצמי שלמחרת אתחיל לשכתב אותו. אחר כך חשבתי על סבתא שלי.
אני אוהב את הלילה. אני אוהב לנהוג במכונית. אני אוהב כשמהרמקולים בוקעת מוסיקת דאנס מטופשת בווליום שיכול להחריש. אני אוהב לתופף עם הידיים על גלגל ההגה, בזמן שאני לוחץ עוד ועוד על דוושת התאוצה. אני אוהב לנסוע מהר, להרגיש יחסי, להרגיש את קווי האור נמתחים. אני אוהב לנסוע מהר, ולדמיין מה היה קורה, אילו במהירות הזו שאני נוסע בה כעת, במאה וחמישים קילומטרים בשעה, הייתי שובר את ההגה חזק אל השמאל, וברגע אחד של חריקת פח והתקמטות כללית, הייתי מתנגש בקיר הבטון הארוך, והכל היה נעצר ונגמר.
בתוך כל ההמולה הפוליטית סביב קרנבל מפלגת העבודה בנושא "תחזיקו אותי או שאני מצטרף לממשלה", יצאה היום עוד הודעה לתקשורת, אחת מני רבות, מלשכת שר הביטחון, אהוד ברק. אלא שבניגוד להודעות אחרות, הפעם נוספה להודעה תוספת מאירת עיניים. אני מצרף כאן את ההודעה לעיתונות בקובץ PDF לעיונכם.
התוספת האמורה הולכת כך:
OTR (אופ רקורד – לשימוש בשם הכתב)
1) האם כאשר עמיר פרץ היה יו"ר "עם אחר" ואופיר פינס היה מזכ"ל מפלגת העבודה, והשנים ניהלו מו"מ חשאי לאיחוד בים המפלגות, האם אז ניתן אישור?
2) מיותר לציין כי במכתבם לא הזכירו המתנגדים את הסעיפים בחוקת המפלגה בהם מצוין כי "החלטות מרכז המפלגה מחייבות את הסיעה בכנסת" וכי לאחר דיון במרכז המפלגה או בלשכה "הכרעת המרכז או הלשכה באותו דיון תחייב את הסיעה".
אתם חייבים להודות שזה מצחיק. ואגב, הסיבה שאני מרשה לעצמי לפרסם את זה כאן בפומבי, היא משום שאנשי התקשורת של ברק החליטו שמבחינתם זה בסדר לכתוב דברים כאלה על נייר רשמי של לשכת שר הביטחון. ומסמכים רשמיים, שאינם מסווגים, סופם להגיע לאור השמש. שהוא, כידוע, חומר חיטוי לגמרי לא רע.
ולמתעניינים, כך התגלגלה הידיעה הזו לכלי התקשורת:
בוואינט, הנוסח היה כזה –
גורמים במפלגה הוסיפו: "האם כאשר עמיר פרץ היה יו"ר 'עם אחר' ואופיר פינס היה מזכ"ל מפלגת העבודה, והשנים ניהלו מו"מ חשאי לאיחוד בים המפלגות, האם אז ניתן אישור? מיותר לציין כי במכתבם לא הזכירו המתנגדים את הסעיפים בחוקת המפלגה בהם מצוין כי 'החלטות מרכז המפלגה מחייבות את הסיעה בכנסת' וכי לאחר דיון במרכז המפלגה או בלשכה 'הכרעת המרכז או הלשכה באותו דיון תחייב את הסיעה'".
באומדיה (יש דבר כזה), זה נראה כך –
מקור בלשכת ברק תהה האם "כאשר עמיר פרץ היה יו"ר "עם אחר" ואופיר פינס היה מזכ"ל מפלגת העבודה, והשנים ניהלו מו"מ חשאי לאיחוד בין המפלגות, האם אז ניתן אישור?". עוד מסר הגורם כי "מיותר לציין כי במכתבם לא הזכירו המתנגדים את הסעיפים בחוקת המפלגה בהם מצוין כי "החלטות מרכז המפלגה מחייבות את הסיעה בכנסת" וכי לאחר דיון במרכז המפלגה או בלשכה "הכרעת המרכז או הלשכה באותו דיון תחייב את הסיעה".
לזכותם של כלי התקשורת האחרים, עד כמה שהצלחתי לוודא, הם לא הצטרפו לתעמולה.