0
לפני הכל, מוזיקה. והפעם, סוף העולם בלוז של מאיר אריאל. סתם כי זה מזכיר לי ספיישל משונה מאוד שהיה פעם בטלוויזיה עם נתן ברנד:
(למי מכם שקוראים את הפוסטים שלי במייל, דעו לכם שבכל פעם יש כאן לינק ליוטיוב שמשום מה לא עובר במייל. אתם מוזמנים להיכנס לבלוג עצמו ולהקשיב).
1
הייתי יותר מדי בטוויטר השבוע. הרבה יותר מדי.
2
דברים מתחילים להתייצב. זה קצת מוזר לי להגיד את זה רגע לפני החורף. השלג המפתיע שירד כאן השבוע גרם לנו (שוב) להבין שעד שחשבנו שהבנו מי נגד מי, פתאום צריך ללמוד מורכבות שלמה מחדש. איך מזיזים את האוטו בשלג, האם כדאי בכלל להזיז את האוטו בשלג, איך מפנים את השלג, מה שוות הכפפות שלנו, כמה שכבות בן אדם יכול ללבוש לכל הרוחות, וכו׳.
ועדיין, דברים מתחילים להתייצב. זו לא שאלה של לוגיסטיקה, זה מצב נפשי. הנפש מתחילה להתייצב. אנחנו כבר לא לבד. יש לנו אנשים שאנחנו יכולים לסמוך עליהם בשעת הצורך. הצלחנו לבנות לעצמנו תמהיל בריא של משפחה, של חברים ישראלים, מבית הספר של הילדים אבל גם לא מבית הספר, לצד המשפחות והחבר׳ה מהתכנית שלי. יש עם מי לצאת לשתות, יש לאן לצאת לשתות, יש עם מי לשחק אחר הצהריים, או לנסוע להחליק על סקייטים, או לעשות על האש, או לצאת לחופשה, להתלונן על מזג האוויר, להאזין למוזיקה, לעשות קניות, לאכול גלידה.
זה כיף, וזה נעים. זה לא מחליף את החברים שהשארנו בבית (לפעמים אני מרגיש איך אני מנסה למצוא אנשים שימלאו את מקומם של אנשים ספציפיים שיש להם תפקיד חשוב בחיי, וכושל), אבל זה ממלא קצת את החוסר, את הצורך.
3
שלג הוא ידיד (אבל מין ידיד שלא ראית הרבה זמן ואתה באמת שמח שהוא קפץ לביקור אבל מתישהו זה נהיה קצת ׳יאללה שחרר אחי, תחזור הביתה׳). גשם הוא אויב. רוח היא השטן.
להמשך קריאה
