1.
בבוקר היום השלישי לשנת הלימודים בבית הספר החדש שלו, אלון התעורר ואמר לאחיו הקטן, שהתחיל ללמוד רק באותו יום, ״ביום הראשון זה קשה, אבל אחר כך זה משתפר״.
2.
הכיתות שלהם (אלון בכיתה ג׳ ואורן בגן חובה, שהוא ממש חלק מבית הספר, לא מרגיש כמו גן אלא כמו כיתה לילדים בני חמש) הן תופעה מוזרה. מאחר שבסביבת הרווארד יש הרבה מאוד ילדים שלא יודעים אנגלית, ילדים להורים שלומדים כאן או עובדים כאן או עושים משהו אחר שבגללו הם אורחים במדינה הזו, עיריית קיימברידג׳ פתחה כיתות לילדי זרים. אלה כיתות מיוחדות שבשביל להיכנס אליהן צריך לעבור מבחן שבודק מה רמת הידיעות שלך באנגלית. הילדים שלי לא יודעים מילה (וליתר דיוק, הם יודעים בערך מילה) ולכן נכנסו לכיתות האלה בלי קושי, כל אחד בשכבת הגיל שלו.
וזה חתיכת דבר מוזר. מחוץ לכיתת הגן של אורן המורה תלתה פוסטר שהיא הכינה. הוא מורכב ממפת העולם, שמסביבה כוכבים עם שמות הילדים, ומחת לכל שם המדינה ממנה הוא הגיעה. בגן הזה יש ילדים מישראל, מקרואטיה, מקזחסטן, יפן, קוריאה, סין, פוארטו ריקו, צ׳כיה, שבדיה, צ׳ילה, אוקראינה, אתיופיה ומלזיה. לראות את הילדים האלה יושבים ומשחקים שם בלגו אחד עם השני, כשאף אחד מהם לא מבין אף אחד אחר, ואף אחד לא מבין את הגננת שמדברת אליהם לגמרי באנגלית, זו חתיכת חוויה מוזרה. להמשך קריאה ←
2.
עם כל יום שחולף אני מבין עד כמה אנחנו חיים בבועה.
העושר סביבנו הוא קשה לתיאור. הבתים, המכוניות, הבגדים. זה לא עושר מהסוג שאתם נתקלים בו בארמון ורסאי, או באיזה אירוע של האלפיון. זה לא עושר מנקר עיניים, זה עושר אחר, עושר שוטף. קצת כמו לחיות בנווה צדק, או באיזה רחוב קטן שיוצא מרוטשילד.
בהנחה שכל המכוניות וכל האנשים ברוטשילד היו נעלמים.
דמיינו רגע שהכל נקי. כלומר, ממש נקי. הרחובות נקיים, המכוניות נקיות, הבתים נקיים וצבעוניים, אפילו פחי האשפה נקיים. כל הצבעים יוצאים החוצה, האוויר צלול ונעים, אין אבק ואין פיח ואין סטיקרים. המדשאות גזומות, הספסלים מבריקים, הסנאים מתרוצצים חסרי מנוח בין העצים. האנשים קלילים, המדרכות רחבות, שבילי האופניים מסודרים. הכל מסומן, הכל משולט, הכל צבעוני ומזמין.
הדירה שלנו ממוקמת מרחק 20 דקות הליכה מהאוניברסיטה, או שבע דקות רכיבה באופניים. אנחנו גרים בקומה השניה בבית עץ ניו אינגלנדי ישן שכזה. רוב הבתים פה כאלה. בשנים האחרונות, סיפרו לי השבוע החברים שלי לתכנית, המחירים באזור הזה עלו במידה ניכרת. אם עד לפני חמש-שמונה שנים, סיפר לי האיש במגרש המכוניות, האיזור הזה היה איזור לא טוב יחסית, הרי שבשנים האלה עברו לכאן עוד ועוד ועוד אנשים עם יותר ויותר כסף. המחירים התחילו לעלות, ומאחר שכסף נדבק לכסף הגיעו לכאן עוד אנשים מהסוג הזה, והקודמים יצאו. היום מי שהיה יכול להרשות לעצמו לקנות כאן דירה כבר לא יכול. ג׳נטריפקציה לפי הספר. אני, בתור שוכר שחי על מלגה, נהנה ממנה. אבל זו לא הנקודה. ניסיתי רק להמחיש איך מרגישים החיים בעושר הזה. להמשך קריאה ←
1.
זו הפעם השלישית בחיי בסך הכל שאני בארצות הברית. הפעם הראשונה היתה בקיץ של 1996, כשהייתי בן 16. זה היה מחנה קיץ יהודי כזה של התנועה שהייתי חבר בה. מנהלי התנועה הרכיבו משלחת של לא זוכר כמה חבר׳ה (12? 14?) והטיסו אותנו לחמישה שבועות במחנה בפנסילבניה. יחד עם עוד כמה מאות חניכים אמריקניים התאכסנו שם בבקתות עץ כאלה ועשינו מלא פעילויות קיץ והכל. כן, כמו בסרטים, עם אגם ועם התגנבויות בלילה והכל, בתוספת מלא מלא מלא מלא – ממש מלא – תכנים על זהות יהודית וכאלה.
אלה היו חמישה שבועות מטלטלים שאני זוכר עד היום. בארבעת השבועות הראשונים, כך החוויה הזו זכורה לי, בקושי הוצאתי מילה מהפה. אני זוכר את זה כמו צריבה של מדוזה. יש לך המון מחשבות בראש – ובתור נער בן 16, גם ככה יש לך יותר מדי מחשבות בראש, אז הוסיפו לזה את ההורמונים שמשתוללים במחנה כזה, ואת העוצמות הרגשיות שלהיות חמישה שבועות במדינה זרה מעוררות – ואתה לא מצליח להוציא אותן החוצה. אתה מרגיש כמו מטומטם.
עברית היא השפה שלי. אני מתכוון לזה במובן רחב יותר מהטריוויאלי. עברית היא השפה שלי. היא בסיס הקיום שלי, בסיס החשיבה שלי, בסיס העיסוק שלי. אני לא שולט בה כמו עמוס עוז, אבל אני מספיק מיומן בשביל לשחות בה לא רע. אני יודע לחבר משפטים נאים למדי שישקפו בצורה לא רעה את המחשבות העמוקות ביותר שלי, או כמעט העמוקות ביותר, וגם להותיר איזה רושם סמי אינטליגנטי בקרב מי שמקשיב לי. עובדה, הצלחתי להתחתן איכשהו.
ופתאום שם, בארצות הברית, בגיל 16, הייתי מנותק מהשפה שלי. ואני זוכר את עצמי יושב בכל מיני פורומים, בכל מיני פעילויות, ושובר שיניים בשביל להתבטא. וזה לא שלא ידעתי אנגלית. דווקא ידעתי. אפילו די סבבה. אבל לא הצלחתי לחבר משפטים. האשמתי את כל ה-have has had שלהם. אבל זה לא היה זה. זה היה איזה צורך פנימי להיות מושלם, וכל עוד זה לא מושלם אתה לא רשאי להוציא את המשפט שלך מהפה. הוסיפו לזה את העובדה שאני אדם די ביישן בסך הכל, ובתור נער אפילו יותר, וקיבלתם שיתוק די מפגר למשך רוב תקופת המחנה הזה. אחד החברים שלי במשלחת הישראלית, בחור מצוין מרחוב אגריפס בירושלים, היה ההיפך הגמור. הוא ידע ארבע מלים באנגלית, וזה לא הפריע לו להפוך תוך יומיים לכוכב המחנה. להמשך קריאה ←
1.
דברים שעשיתי כאן שלא עשיתי מעולם:
קמתי לרוץ בחמש וחצי בבוקר (ומאז אפילו מצליח להתמיד)
רצתי בזמן שאורן ליווה אותי באופניים
הזמנתי טחינה באמזון (ותחתונים, וכבל למדפסת, וקסדה לאופניים לילדים, ושמיכה, וקולב, ותה, ועוד מלא דברים מוזרים אחרים. אבל באמת, מלא)
נסעתי באובר לעשות קניות בסופר (טכנית, לא באובר אלא בlyft, אבל הבנתם את הנקודה)
חתרתי בקיאק (ועוד נגד הרוח!)
קניתי אספרגוס
גיליתי שהמעלות בתנור הן בפרנהייט
ראיתי לוויתנים
2.
דברים שהילדים עשו בפעם הראשונה:
שחו באגם
עברו לגור בבית מעץ (אגב, נסו לגרום לילדים להיות בשקט בבית מעץ. זו משימה יותר מסובכת ממה שאפשר לחשוב)
נסעו ברכבת תחתית
ראו סנאים
האכילו סנאים
רדפו אחרי סנאים
ראו איך עושים חשמל
הלכו עם אבא לחנות אופניים
אכלו בייקון
ועוד בייקון
אפילו פיצה עם בייקון
יותר מדי בייקון להמשך קריאה ←
0.
קודם כל, מוסיקה: עינב ג׳קסון כהן שמלווה אותי לכל מקום בימים האחרונים.
1.
הטקסט הזה הוא יותר מכל תרגיל בכתיבה, ניסיון להסרת חלודה. כמו לחדד עיפרון. לטקסט הזה אין פואנטה, אין לו משקל, אל תחפשו כאלה. אפשר בהחלט גם לא לקרוא.
2.
אנחנו כאן כבר שבועיים. כלומר, רק שבועיים. עוד לא באמת חיים כאן, אבל גם לא באמת סתם בחופשה. התמקמנו בדירה. פתחנו חשבון בנק. רשמנו את הילדים לבית הספר. הוצאתי מספר ביטוח לאומי. עשינו כרטיס מנוי לרכבת התחתית. בקרוב נקנה רכב. אולי גם אופניים. כל יום מגיעות חבילות מאמזון עם עוד כמה דברים שצריך לדירה.
אנחנו לא בחופשה. לא רצים ממקום למקום במטרה להספיק הכל מהר מהר לפני שחוזרים לארץ. מעבירים את הזמן די לאט. הולכים לפארק לשחק בכדור או בצלחת מעופפת או סתם לטפס על המתקנים. הולכים ברחובות ומחפשים אחרי מקומות חדשים. מסתכלים על בניינים. הולכים לסופר, ושוב לסופר, ושוב לסופר. נוסעים לכמה שעות מחוץ לעיר וחוזרים.
אבל אנחנו גם לא באמת חיים כאן. לא מבינים עדיין איך עובד העניין הזה עם הפניה שמאלה ברמזור בזמן שיש תנועה נגדית, לא מסוגלים לדמיין מה הולך כאן בחורף, לא התרגלנו לאוכל, אין לנו עדיין שגרה. הלימודים עוד לא התחילו, גם לא התכנית שלשמה באנו לכאן.
אנחנו בסוג של לימבו. לא מתלונן, חלילה, רק מנסה להגדיר לעצמי את המצב הנוכחי.
אנחנו בחדר ההמתנה הגדול של החיים, ואפילו העותקים הישנים של מגזין לאישה שיש כאן נגמרו.
3.
ארבעה אנשים בעיר זרה, במדינה זרה, בחיים זרים. ובעצם, לא העיר ולא המדינה ולא החיים האלה זרים, אלא אנחנו. ארבעה אנשים, שניים גדולים ושניים קטנים, שלא נמהלים במי המציאות הזו. כן, ברור לי, חלפו רק שבועיים. ובכל זאת, זה נדמה כאילו זה לא לעולם לא ישתנה. טעמו של האוכל, מזג האוויר, הנימוס הבלתי אפשרי של האנשים ברחוב ובכל מקום. הדירה היא סוג של מקלט. גם עבורנו, גם עבור הילדים. כאן אין צורך לחייך, כולם מבינים מה אתה אומר, לא צריך לשבור את השיניים. אני מתחיל להבין את האובססיה של האמריקאים בהזמנת כל דבר אפשרי בערך דרך האינטרנט עד מפתן הדלת, כך לא צריך לצאת מהמקלט החוצה.
4.
אמריקה לא עושה לי חשק לכתוב עליה. גם ככה כתבו הכל. שהכל גדול בצורה מוגזמת, שהכל בנוי על הנחת יסוד שאתה צריך להפעיל מינימום מאמץ, אבל באמת, מינימום מאמץ. הכל נכתב על מערכת הבריאות המשוגעת, על האוכל המזעזע, על טירוף המכוניות והקניות והחבילות. אמריקה לא עושה לי חשק לכתוב עליה. אני מעדיף לחוות אותה.
5.
בגיל שישים ומשהו סבתא וסבא שלי עזבו את מולדתם, את המעמד שצברו בעמל רב, את דירתם, את רכושם, את חבריהם, את החיים שהכירו, והיגרו לישראל עם שתי בנותיהם. הם בקושי ידעו עברית, הם בקושי הבינו מי נגד מי, הם לא התאימו לאקלים הזה. הגיעו לצפת, היו חמישה שבועות באולפן עברית, ושלום על ישראל. הגיעו לפתח תקווה כי דודה שלי התחילה לעבוד כרופאה בבית חולים השרון. בגיל שישים ומשהו הם שינו לחלוטין את חייהם. סבא שלי שטף כלים בבלינסיון, אחר כך עבד כמנהל חשבונות בתחנת דלק בכביש גהה, או משהו כזה.
אני בן 38. בערך מחצית מהגיל שבו סבא שלי עשה את המהלך הזה. איפה הוא ואיפה אני. לא מסוגל אפילו לדמיין איך הייתי עומד באתגר הזה.
6.
מרגיש בתהליך השלת נשל. משיל חיים קודמים, משיל קריירה, משיל דברים שידעתי לעשות, משיל שפה שידעתי לעשות בה כמעט כבשלי, משיל חברים, משיל משפחה, משיל בית, משיל את כל מה שמוכר וידוע, משיל את עצמי לכדי קיום חדש לגמרי.
