כאן, כך חשבתי, יהיה פוסט ובו סיכום מחשבותיי אחרי שבוע בדרום אפריקה. אבל, בניגוד למה שטענו חבריי למסע, אני דווקא לא מצליח לאחרונה לבטא את עצמי כל כך טוב, בין אם בכתב ובין אם על פה.

לפיכך, ולמען לא ייצאו הקוראים בתחושת החמצה, אני מביא כאן פוסטאורח חדשני מסוגו. מדובר בפוסטאורח רב משתתפים, שהתקיים בכלל במנגנון התגובות של הרידר שלי.

קריאה נעימה

להמשך קריאה ←

תיכף אשוב.

פוסטורח של אשתי האהובה:

אחד הדברים היותר נחמדים בהורות הוא היכולת לחוות מחדש מעט מחוויות הילדות היותר נחמדות שלך.

אתה קורא לילד שלך סיפור שאהבת או שר לו שיר שמזכיר לך ילדות ומתמלא בעונג.

אתמול נתקלתי בשיר הזה שאהבתי בתור ילדה, שתמיד חשבתי שהוא בכלל סיפור ולא ידעתי שהולחן ע"י שלמה גרוניך ושרה אותו חווה אלברשטיין:

אישה באבטיח / נורית זרחי

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא
היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה
היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון
ותלתה שם תמונה והכניסה ארון
וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה
ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה
לחפש לה דירה חדשה
היא חקרה שאלה
לא מצאה שום דבר
רק חדרון בתוך גזר
ארוך, ארוך אבל צר

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון
ולכן היא חתכה מחצית הארון
והכניסה רק רבע כסא וחתול ושרפרף
מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

משום מה אני זוכרת שזה היה הרבה יותר ארוך ועם עוד כמה בתים שהיא ניסתה בדרך, אבל אולי זה התארך לי בזיכרון ממרחק השנים.

דרך אגב, אם מישהו מכיר ספר שירים שנדמה לי שקראו לו "שירים שילדים אוהבים במיוחד", ספרון דק כמעט בצורת ריבוע. אני זוכרת שהכריכה היתה בצבע ורוד עם ריבוע לבן באמצע, אבל ההורים שלי זוכרים משהו ירוק. היו בו את השירים: מה עושות האילות, מקהלה עליזה, יש לי אחות שקוראים לה ליבי, חמש שנים למיכאל, האישה באבטיח ועוד כמה שאני לא זוכרת. השיר האחרון בוודאות היה עייפה בובה זהבה. אם מישהו זוכר, תכתבו לי בבקשה.

אמש יונתן שאל אותי אם איך זה להרגיש אבא. אני חושב שעניתי שאני לא מרגיש אבא.

הבוקר, לפנות בוקר, פתאום הרגשתי אחרת. לא יודע, אולי "להרגיש אבא" הוא מה שקורה לך כשאתה שר לבן שלך את ערב מול גלעד, והדמעות זולגות מעצמן.

http://www.youtube.com/watch?v=Y9oy8pGZMDM