איזה כיף להיות ניר גלעד

טור שלי שפורסם היום בעיתון:

איזה כיף להיות ניר גלעד, מנכ"ל חברה לישראל של סמי עופר. שלשום החליט דירקטוריון החברה שגלעד יקבל אופציות בשווי של 18.44 מיליון שקל בשל "מגוון התחומים הרחב בו עוסקת החברה והמורכבת הגיאוגרפית שלה". יש עוד כל מיני נימוקים, אבל זה לא באמת משנה.
סיפור האופציות של גלעד לא נגמר כאן. גלעד משמש כאמור כמנכ"ל החברה לישראל, המחזיקה בחברה-בת כיל שם משמש גלעד יו"ר וזוכה לחבילת אופציות נאה נוספת בשווי 14.8 מיליון שקל. וזה עוד לא הכל, כי גלעד מחזיק באופציות נוספות של החברה בשווי של 9 מיליון שקל שטרם מימש. בשורה התחתונה, מדובר ב-42.24 מיליון שקל.
בשביל להבין עד כמה בלתי נתפס הסכום הזה שהולך כל כולו לאדם אחד, צריך להבין תחילה כיצד עובדת החברה לישראל. החברה לישראל היא חברת אחזקות. מנוע הרווח העיקרי שלה (281 מיליון דולר במחצית הראשונה של 2010) הוא החברה הבת כימיקלים לישראל (כיל), לה נתנה המדינה את האפשרות לחלוב את ים המלח עד כלות תמורת שיעור תמלוגים מגוחך של 5% מההכנסות בשנה.
המשאב העיקרי שמפיקה החברה מים המלח הוא אשלג, המשמש לתעשיית הדשנים העולמית. ומה עשה גלעד בשנה החולפת בתחום האשלג שהצדיק את מתן האופציות השמנות שקיבל? לא הרבה. שוק האשלג העולמי הוא שוק קרטליסטי בעיקרו. במלים פשוטות זה אומר כך: הביקוש לאשלג נובע מהביקוש העולמי למזון. ככל שישנם פיות רעבים רבים יותר בהודו ובסין, יש צורך ביותר דשנים לצורך גידולים חקלאיים. מי שקובעת את המחיר העולמי של האשלג – חומר דישון מרכזי – היא חברת פוטאש הקנדית, שמווסתת את כמויות הייצור שלה בהתאם לתנאי השוק. כיל, שחקנית האשלג השישית במספר בעולם, היא רק price taker. כלומר, היא רוכבת על המחיר שקובעת פוטאש. זהו, זו פחות או יותר כל התורה כולה. כלומר, צריכת המזון בהודו ובסין עולה, פוטאש קובעת מחיר שוק גבוה יותר לאשלג, כיל ממשיכה לייבש את ים המלח, וניר גלעד מקבל 42.24 מיליון שקל באופציות. דיל נאה לכל הדעות. הייתי מוכן לקחת אותו בעצמי.
יגידו ודאי בחברה לישראל, התפקיד של ניר גלעד הוא לא רק כיל. נכון. לחברה לישראל יש אחזקות נוספות. חברת בזן למשל, המחזיקה בבתי הזיקוק בחיפה. האמת? גם בזן משמשת מקור רווח לא רע לחברה לישראל (11 מיליון דולר במחצית הראשונה של 2010). ואולי באמת יש מן הצדק הפואטי בכך שניר גלעד יקבל כל כך אופציות, שהרי אחרי ככלות הכל הוא זה שחתום על ההסכם השערורייתי במסגרתו קנתה המדינה מהאחים עופר את חלקם בבזן (26%) תמורת הרבה מאד כסף במקום לקבל אותו כדין בחינם, רק בשביל למכור בהמשך את החברה לאחים עופר בחזרה. אכן, במקרה הזה האופציות הן כמעט בגדר צדק היסטורי.
ולבסוף, אסור לשכוח חברה נוספת של החברה לישראל – ענקית הספנות צים. חברה שנאלצה להגיע להסדר חובות – קרי, לא הייתה מסוגלת להחזיר את חובותיה במועד שהתחייבה לו – רק לפני עשרה חודשים. גם על כך כנראה חושב הדירקטוריון שצריך לשבח את ניר גלעד. לכן אין ספק, כיף להיות ניר גלעד. ואולי לא. כי אם להודות על האמת, הסיבה האמיתית שבגללה מקבל ניר גלעד כל כך הרבה כסף, היא בגלל שהוא מוכן לעבוד עם משפחת עופר. ואת זה, אני לא בטוח שהייתי עושה גם תמורת 42 מיליון שקל באופציות.

התייפחות גברית

בוקר. אדם נוסע בכביש מספר אחד. פתאום יוני רכטר בוקע לו מן הרדיו ללא אזהרה מוקדמת:

ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה

איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו

גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה –

שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב

(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

(מלים: עלי מוהר האחד והיחיד)

http://www.youtube.com/watch?v=1EmWTmBddPw

ופתאום אדם מתחיל לבכות. לבכות ממש. בהתייפחות גברית, כמו שמוהר אולי היה אומר.

אדם הוא כמו בטריה. במהלך חייו הוא נטען. אמו טוענת אותו, טוען אותו גם האב. והנה, ברבות הימים מעמיד האדם צאצא משלו, שכן אין תכלית לקיומו העלוב ומעורר הרחמים בעולם הזה לבד מהתמשכות גנטית. וילדו רך, עורו לבן, עיניו כחולות ונוצצות, תאבות לדעת, לראות, להבין. והמטען בו נטען האדם – מאמו, מאביו – פוגש את ילדו הרך. ומחשבות צפות בו. מחשבות שחורות של מוות ומחלות וייסורים עד בלי די. מחשבות על ילדוּת בלי אב, על ילדוּת מכונסת בעצמה, מצטופפת בין מדפי הספריה העירונית, בוהה בספרים של תרצה אתר ומייחלת לדבר מה לא ידוע. ולמרות שהוא מאחל לילדו חיים מלאים של אושר, אין הוא יכול שלא לדמיין בעיני רוחו גופות מרוטשות, גידולים ממאירים, מעיים כרותים, יחסים עכורים, שנאה יוקדת.

ולכן בוכה האדם ובוכה נפשו. בלב כביש מספר אחד. בבוקר האחד בספטמבר, עת הולכים הילדים לגן, לבית הספר. רגע לפני שהוא מגיע לעבודה.

אירוניה

אתמול התפרסמה בעיתון שמעסיק אותי כתבה שנוגעת לנושא שקרוב ללבי, תחת הכותרת המבריקה (קרדיט: אמיר זיו) "עובדים יותר, מרוויחים פחות, מתוסכלים לגמרי". אני לא יודע מי זו יונית נפתלי, אבל אני אתן הפעם למלים שלה (מתוך הכתבה שלה), לדבר במקומי.
לפתיחה, הנה כמה נתונים:

כמעט מחצית מהעובדים בישראל, 47%, מדווחים כי הם מתקשים לתפקד במשפחה בגלל מחויבויות בעבודה, ו-30% מתוסכלים מכך שאינם מתראים מספיק עם בני או בנות זוגם – כך התברר בסקר החברתי האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). בהתחשב בכך שהישראלי הממוצע עובד יותר מ-43 שעות שבועיות, לעומת 35-32 שעות במדינות במערב אירופה, המרמור אינו מפתיע במיוחד.

לפרוטוקול – אני עובד יותר מ-43 שעות שבועיות. הרבה יותר. למעשה, אם לוקחים בחשבון את כל השעות שאני נמצא בכביש (בין שעתיים לשלוש כל יום), זה יוצא ממש ממש הרבה יותר. אבל למה להתלונן?

לדברי מלי אלקובי, מנכ"לית דינמיקס – איזון בין עבודה לחיים פרטיים, יש קשר הדוק בין הדירוג הנמוך של ישראל במדד התחרותיות לנתוני הלמ"ס: "תחושה קשה וגורפת של היעדר איזון בין עבודה למשפחה היא גורם מוכר וידוע הפוגע בהצלחה של הארגון. מחקרים מראים שדווקא ארגונים שעובדיהם דיווחו על שביעות רצון מהזמן המוקדש למשפחה היו בעלי תפוקה גדולה יותר".

והנה עוד תובנה:

אחרי 9-8 שעות עבודה רמת התפוקה פשוט יורדת. כאשר הזמן בעבודה אינו מוגבל, והעובדים לא יודעים מתי בדיוק יגיעו הביתה, יש להם נטייה 'למרוח' את הזמן. יש כמובן גם עניין של שחיקה מתמשכת שנוצרת מהאינטנסיביות של שעות עבודה ארוכות. השחיקה פוגעת בתפוקה ומובילה לתחלופה גבוהה של עובדים. אבל מעבר לכל ההסברים לאיך זה קורה, יש נתונים חד־משמעיים על רמת יצרנות גבוהה הרבה יותר בארגונים שבהם יום העבודה אינו גולש מעבר לשעות סבירות.

ועוד כמה מספרים:

בארגונים שהתחייבו למדיניות ניהול ידידותית למשפחה התגלה כי לא רק העובדים נהנים: שיעור התחלופה בארגונים כאלה יורד באופן דרסטי, מכ־20% ל־3%; ההיעדרויות וימי המחלה פוחתים בכ-60%; והפריון עולה ב־30%-40%.

והצעה לסיום:

אלקובי מייעצת לתת לעובדים שליטה גדולה יותר על הזמן: "צעדים ראשונים יהיו לאפשר עבודה מהבית, לאפשר גמישות בשעות הכניסה והיציאה של העובדים, ולעודד יום אחד שבו נהוג לצאת הביתה מוקדם. את הצעדים האלה צריך לגבות בסדרה של שיפורים באופן הניהול, כדי להבטיח שזמן העבודה ינוצל באופן היעיל ביותר, וה'הכרח' בימי עבודה ארוכים ייעלם".

אח שלי, תראו כמה אני חסר לו

אחי שלח לי ברכה ליומולדת. הברכה הגיעה במייל. הנה לשון הברכה:

שאולי! אתה כבר בגיל של אבהים!

זהו, אתה לא צעיר יותר, ומעכשיו סיימת את החלק בחייך שבו תפקדת כישות לומדת ונבנית שעיקר מאמציה סובבים סביב פיתוח עצמי ולעשות חיים.

מעכשיו מתחילה הדעיכה האיטית של הגוף, ההתפשרויות הבלתי נגמרות למען הילדים, ותפקידך כאביזר תומך בחייהם המלאים של ילדיך.

אט אט יחדלו הדמויות בסדרות הטלוויזיה ובפרסומות להיות בני גילך, והפרסומות היחידות שיהיו מכוונות אליך יהיו לביטוח סיעודי, ויופלה.

ברוך הבא לתפקידך כשחקן משנה!

יצאת בסדר גמור, יש לך אישה וילד, ואפילו משרה יחסית מעניינת ביחס למרבית האוכלוסיה שעוסקת בעבודות שאין שום דרך להסביר אותם לכלל הציבור.

תעשה חיים, תהיה בריא, תשחק עם אלוני, ותהיה אבא נחמד ובעל נחמד.

אתה כבר אח נחמד, אל תדאג לזה.

מזל טוב!