1.
"מחוץ לתל אביב בהחלט אפשר לקנות דירה. הרבה מהמעסיקים מוכנים לתת לעובדים שלהם הלוואות. למשל, גופים כמו הצבא, המדינה ועובדי עיריות נותנים 50-70 אלף שקל כנגד התחייבות ל-5 שנים או כנגד הפנסיה. אין בעיה לאסוף חצי מיליון שקל כהון התחלתי שמספיק לקנות דירת 5 חדרים בפתח תקוה למשל" (מנכ"ל חברת הנדלן גזית גלוב, רונן אשכנזי, גלובס, 25.7.2010)
הבוקר, כשישבתי בשירותים, שמעתי זמירות של סוכות עולות מחוץ לחלון. זה לא מאד מפתיע, בהתחשב בכמות החרדים שאנחנו רואים בשכונה בזמן האחרון. ובזמן שיש מי שזמירות סוכות הללו יזכירו לו את בית אבא, לי זה מזכיר שאנחנו צריכים לעבור דירה, ויפה שעה אחת קודם.
אנחנו מדברים על זה הרבה בזמן האחרון – על עניין הנדלן – ובכל פעם הייאוש שאני שוקע בו נעשה פחות נוח, כמו פוף מקולקל. מבלי להיכנס לאינטימיות של חשבון הבנק, בואו רק נגיד שאופציית רכישה של דירת 5 חדרים בפתח תקווה לא ממש עומדת על הפרק. גם לא דירת 4 חדרים. הגבול העליון שלנו, פחות או יותר, תחת הנחות מאד מאד מסוימות, ובעיקר תחת ההכרח הכפוי לשעבד את כל העתיד שלנו בשביל לממן צעד כזה, הוא דירה בשווי מיליון שקל. עכשיו תראו לי דירת 4 חדרים נורמלית במחיר הזה במיקום סביר.
אז עברנו לדבר על שכירות. אבל גם זה התגלה כשיח מאד מייאש. אין לנו רצון לעבור לתל אביב, או לאזור המרכז ממש. אבל חוסר העתיד שמסתמן בירושלים יותר ויותר – אחד מגני הילדים בשכונה הוסב לאחרונה לגן ילדים חרדי – והעובדה שהפקקים מוציאים אותי מדעתי, דוחפים אותנו החוצה מירושלים.
חשבנו על משהו באמצע, רק לא במודיעין. ולמרות שנדדנו עד מחוזות רחוקים כמו גדרה, שנחשבת מבחינתי לדרום הרחוק, המחירים עדיין לא נראים סבירים. איכשהו 5,000 שקל ויותר בכל חודש בשביל חתיכת בקתה בדרום הרחוק לא נראית לי כמו הצעה אטרקטיבית יותר.
כך שיוצא שאנחנו חייבים לזוז מכאן, אבל אין לי מושג איך עושים את זה. אני מתחיל להבין אנשים שמגרדים כרטיסים או ממלאים טפסים באופן קבוע. לפחות ככה הייאוש נעשה יותר נוח.
2.
"הייתי אבא טוב. אבא שאוהב את ילדיו, מעורב בחייהם ועוזר לאשתו בכל דרך אפשרית. אבל זה בדיוק העניין – הייתי אבא שעוזר לזוגתו, אבא בייביסיטר, ולא אבא שעומד בזכות עצמו. בתוכי תמיד ידעתי שמשהו בסיפור הזה על אבהות אינו אותנטי לחלוטין, וחלק גדול מהתפקידים שביצעתי בבית היו מילוי משאלה, בקשה או דרישה של אשתי ולא באו מהמקום העמוק ביותר שלי.
"ביום שבת בבוקר, למשל, הייתי יושב על הרצפה ומשחק עם בני התינוק, אך כל חמש דקות מצאתי את עצמי מציץ בשעון באי שקט, מקווה לשמוע את טיפוף צעדיה של אשתי. מתי היא כבר תתעורר, חשבתי לעצמי, בתקווה כמוסה שהתורנות המעייפת הזו תסתיים" (אינטליגנציה אבהית – על אבהות וגבריות מזווית אישית, ד"ר עלי כ"ץ, הוצאת מטר, 2009)
בינתיים ילדוש גדל מיום ליום וכבר הופך לילד ממש. אני כבר מת שתהיה לו רעמת שיער בהירה. בחלוף הזמן אני מרגיש יותר ויותר שהוא צריך אותי פחות ופחות. אני מרגיש איך החיבור שלו לפוזי מתעצם והולך. לפעמים, בלילות, כשאני ניגש למיטתו כשהוא בוכה, שום דבר לא עוזר מלבד החיבוק שפוזי נותנת לו כשהיא גוררת את עצמה מהחדר שלנו אל החדר שלו באפיסת כוחות. גבר לא צריך יותר מזה בשביל להרגיש אפס, יצור שפל ומיותר, בזבוז מרגיז של חמצן.
ולפעמים, למרות שהוא אהוב לבי, אני מאבד את הסבלנות אליו. אני שונא את עצמי כשזה קורה, ואני מרעים על עצמי ללא קול כשזה קורה, ובכל זאת. מאוחר יותר אני מנסה לשכנע את עצמי שזה נובע בעיקר מהעייפות חסרת הסוף הזו, אבל אני יודע שזה קשקוש. העייפות היא זרז, אין ספק, אבל היא בסך הכל קרדום לחפור בו את מה שמסתתר עמוק בפנים. ומהאמת הזו לא ניתן להסתתר לנצח, אפשר רק לדחות את בוא העימות. ברגעים כאלה, כמעט ללא יכולת להתנגד, אני לא יכול שלא לחשוב על אנשים כמו ישראל ולס. ומשהו, פיסה קטנה, שביב זעיר של משהו בי, מבין את המפלצת הזו שמקננת בו. ובכל זאת, למרות שמדובר ככל הנראה בצרת הרבים, הייאוש לא נעשה יותר נוח.
