השכם בבוקר אתה יוצא לעבודה. אחר הצהריים אתה חוזר ומגלה בדרך הקשה שעיריית ירושלים הוסיפה פסי האטה לאורך כל הרחוב שלך.

יום שישי בחוץ. השמיים מוורידים עבור מי שאינם עיוורי צבעים. החתול מקיא שוב ושוב. פוזי במטבח טורחת בשביל שאוכל לאכול בשבת. אני מחפש מכונית קטנה. אני מחפש מידע על אי בים התיכון. אני מחפש דרכים נעימות, דרכים אסתטיות ושנונות, לבטא את עצמי, אבל איני מוצא. כבר שבועיים ויותר שאני מייצר טיוטות, ומוחק.

בבוקר אני קם בבעתה ושטוף זיעה מתוך ספק חלום ניבואי ספק סיוט, ונזכר שאני בפראג. החירבון (הראשון) של הבוקר מבהיר לי במהירות היכן אני נמצא. האסלה פה מאוד גבוהה משום מה, וכשאתה מחרבן הרגליים לא מגיעות עד הסוף לרצפה. מלבד זה, ישנה מאפרה בשירותים, וכעת, יותר מ14 שעות אחרי, תשע ורבע בערב, ועדיין יש אור.

ובכל זאת בחוץ מזג אוויר משונה, מעין חורף ישראלי, והגשם יורד במידה המספיקה לצנן אותך, אך לא די בה כדי לשלוח אותך להסתתר מתחת למכסה. נעים.

ישנם הרבה דברים כאן שהקולגות הצ'כים מקבלים בנונשלנטיות, ועדיין נראים לי תמוהים. העובדה שאנחנו עובדים בתוך בניין שקיים למעלה ממאה שנה. כנסיית הענק שנשקפת מהחלון. המערכת האוטומטית שמחנה לך את המכונית בחניון תת קרקעי נסתר, ומוציאה אותה בתגובה להעברת כרטיס מגנטי. גם הנשים הצכיות, בכללן, נתפסות כמצרך עודף שרצוי להיפטר ממנו, עדיף במכליות, ובהמלצתם, לישראל.

אני אישית אינני חובב גדול של נשים אירופאיות, ונראה שהדבר טבוע בעובדה שאימי סיפקה לי מראה מקום כללי של כיצד יראו חיי בחברת אישה בעלת נימוסים ומנטליות אירופאית, אם כי וודאי שבמקרה הזה הדבר מעט שונה. כאשר הייתי בהולנד למשל, כלל הנשים היו גבוהות ממני, ולמרות שאני 1.82, כלומר לא נמוך בסטנדרטים מזרח תיכוניים, עדיין לא הייתי יותר מבינוני שם. ככה זה. בהולנד יש כמו זבל כמוני. באפריקה, אני עוד עלול להיחשב אקזוטי. הולנד ככל הנראה היא המדינה היחידה בה אתה יכול לחזות באישה דמוית אמזונה שממתינה בסבלנות לאוטובוס, ואמסטרדם, כפועל יוצא, היא כנראה העיר האחרונה בה דוגמניות עדיין נוסעות בתחבורה ציבורית.

"הנשים הפולניות," אמר לי היום עמיתי הצ'כי, "כולן מגעילות נורא. נשים מגעילות שמתלבשות כמו זונות." יאמר לזכותו שכשאמר את הדברים האלו היינו כבר שנינו שתויים למדי במבשלה מקומית, ולאחר יום עבודה ארוך, ולכן נחה עלינו רוח לא מנומסת שאינה מאפיינת בדרך כלל מפגשים שכאלה. אמרתי לו שלמיטב ידיעתי הפולנים כולם יבצעו התאבדות קולקטיבית בעוד 15 שנה לערך, לאחר שיחליטו שהם מאסו זה בזה. הם ניסו, באמת שניסו, אבל המדינה נותרת אפורה, מלאה במחנות ריכוז, ובנשים שנראות דודתיות למראה, כאלו שכבר מזמן הפכו עיסה ולא מאפשרות לך לדעת היכן הגב נגמר, והיכן התחת מתחיל. אולי הדבר יהיה ב2056. לפני כמה שנים, הבחנו שמייקרוספט פרוג'קט, מגיע רק עד שנת 2056. ההנחה הרווחת הייתה שאולי מייקרוסופט יודעים משהו שאנחנו לא יודעים.

מה יש באירופה, שתמיד גורם לי להרגיש שאנחנו חיים במחראה? מחראה חמימה ומלאת צבעים, אבל בכל זאת מחראה. לא יודע. אולי זה העובדה שקשה לי לדמיין כיצד יש כל כך הרבה אנשים שמתקיימים במקום הזה בכל רגע נתון, מבלי להיות מודעים כלל לקיומי, וללא להעלות על בדל שפתם ולו פעם אחת את צירוף האותיות צדיק, היי, לאמד. אולי זה בגלל שתבנית נוף ילדותי עוצבה בצל רחובות נמוכים ומדרכות שבורות ועיר שלמה שבה האנשים נראים כאילו שהו יותר מדי זמן בתנור, כבויים מאוד, ונטולי תקוות, וללא היכולת אפילו להשיג בקבוק קולה אחרי 8 וחצי. עימדו בתחנת אוטובוס בפתח תקווה, ולא תראו בנאדם אחד שפוי לידכם. כל אחד, מבלי יוצא מן הכלל, נראה כמו מטורף גמור. כזו היא העיר הזו. ואילו כאן, ישנם ילדים שמשחקים על אגמים קפואים, ורצים בין בניינים עתיקים, ונפגשים בצל כנסיית הקבר של קארל צ'אפק. וכנסיית הקבר של קארל צ'אפק, רחוקה שמיים וארץ מ"הזולה של אלי," שהיה מוכר לנו מלוואחים בנייר כסף, ומשתמש בכסף כדי להלבין סמים קלים.

באופן מוזר אני מעדיף לעבוד בחו"ל, על לטייל בחו"ל. לפחות הדבר נכון לגבי אירופה. בטיול אתה נודד חסר מטרה אחר עוד טירה, ועוד מדרחוב עמוס תיירים, ואילו בעבודה, אתה יכול פשוט לקחת את הזמן ולהנות מהעיר עצמה. לעצם השהות שלך יש מטרה בעוד שהעיר נגלית כתופעת לוואי, והעולם האלטרנטיבי אליו אתה מתרגל מהר מאוד, מצג שווא של החיים היום יומיים בעיר זרה, גורם לך לשקוע ולשכוח לרגע שבעצם כלל האנשים שיקרים לך רחוקים מאוד עכשיו, ואתה לבד מאוד, והשפה זרה, ואתה לא בקיא בנהלי המקום. אחד הדברים הבעייתים יותר בשהות בחו"ל, היא העובדה שאתה לא מצליח לזהות מבין בליל האנשים את הטיפוסים המפוקפקים. בישראל קל מאוד לזהות בחור שלא כדאי לך להתעסק איתו, ואתה יכול להבדיל בין סתם ערס, לנרקומן לא מזיק, או לחילופין לפושע של ממש, (למעט בירושלים שם הערסים והערבים נראים בדיוק אותו הדבר.) אבל כאן אין לך שום דרך לדעת אם הבחור שצועד ממולך עם סכין ומבט של רצח בעיניים הוא עוד פאנקיסט לא מזיק, או ניאו נאצי שרק מחכה לחזרזיר היהודי שיקרה בדרכו. אלה הם וודאי "הפושטקים" שאמא סירבה לקנות לי רובוטריקים על מנת שלא אדמה להם כשאגדל. אני משתדל להיטמע באוכלוסיה, וכדי להיראות ככלל תושבי המקום מסנן "זר מחורבן" בכל פעם שאני חולף על פני תייר יפני מבולבל, ויורק בהפגנתיות על הרצפה.

היום חלפה לצידי נערה שנשאה סלסלה מלאת בתותים, ממש כמו בציור, והזכירה לי נערה אחת שהכרתי בישראל, שהייתה מתוסכלת תדיר מכך שאיתה כולם רוצים לשכב, ואילו עם חברה שלה כולם רצו לנהל שיחות גלויות מלב אל לב. חברה שלה, באופן מובן, הייתה מתוסכלת מאותה הסיבה בדיוק. תהיתי אם הבחורה עם התותים מתמודדת עם אותם הלבטים. ככלל, נראה שהדברים אינם שונים כאן כל כך. העובדים הצ'כים למשל, על אף היותם גברים אירופאים מבוגרים ולובשי חליפות, לא חסכו את מבטם ממנה, ובשאר היום שוחחו בעיקר על המזכירה החדשה ועל מה שהיו עושים לה. נראה אם ככה, שכלל הגברים נתקעים בגיל מסוים עם הלך רוח זהה, ולא משנה אם הם מעבירים את זמנם בבנק, במשרד עורכי דין, או בנאס"א, עיקר היום מועבר במסגרת ישיבה מדומה על ברזלים וצפייה בנשים שחולפות. הם ככולם עדיין תקועים בתיכון, אוכלים טוסטים, ומסתכלים על כוסיות. אחד מהם, סיפר לי היום על התקופה הארוכה בה שירת בצבא הצ'כי, בתקופה שהרוסים עדיין היו פה. אמר שהיה תקוע בין הכיסאות. מצד אחד הרוסים לא בטחו בו, ומנגד, העם התייחס אליו ככוח מדכא. לפי דבריו, בתקופה בה אני שירתתי בצה"ל, יצא לו להיפגש עם האלוף שפיקד באותו הזמן על החייל בו שירתתי. שניהם ישבו שם, טוחנים בורקסים ומוקפים בחיילים המסתובבים עם חיוך ומרגישים בלי, בעוד אני המתנתי בסבלנות ליום בו אוכל לשבת עם אותו האדם ממש, רחוק מאוד, ובבגדים אזרחיים, ולדבר על כל זה בזמן עבר. לו רק הכרנו אז, אולי היה מדבר בעדי אצלו.

החיים הללו, של אכילה במסעדות על חשבון אנשים אחרים, ושינה במלונות, ונסיעה במוניות, , ושתייה לשוכרה, ומילוי הכרס בעוגות ומטעמים, הם אינם חיים רעים. אם יש משהו אחד שגורע מהם, זה ללא ספק העובדה שכלל האירועים האלה מתקיימים בצל משהו אחר, המונע ממני לחוות את כלל התענוגות שהגוף מציע, או אפילו לחשוב בשקט ולספוג לתוכי את הרחוב, ואת הרעשים, ושאר מיני חוויות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר, אישי יותר, ופומבי פחות, אם בכלל.

ובינתיים? לנסות למצות את הדברים עד כמה שאפשר.

בצ'כיה יש סופגניות כל השנה. וגם בארץ, יש ים, וספרים, ושיחות טובות, ורביצה במיטה, ואכילת ארוחה גרועה בשעה מאוחרת, וצפייה בטלוויזיה, ובטלה, והבתים אינם תפאורה, ומאחורי כל פינה יש רחוב מוכר, ואנשים צמודי קרקע אולי שונאים אותך ממגוון סיבות, אבל לפחות עושים זאת בשפתך שלך. ובכל מקרה, אין אנו אוכלים מקופסאות שימורים בינתיים, ורעש המטוסים המגיחים מבעד לעננים עוד לא נשמע, וגם בשוקולד אין מחסור.

טוב להיות בצד הנכון של הפלאנטה.

1. בטיסה ישבתי ליד החלון. לא יוצא לי לטוס לעיתים קרובות, אבל גם אם הייתי טס מדי חודש, אני לא חושב שהייתי מתרגל לתחושה המשונה הזו שמלווה אותי כל המראה. עצם הידיעה שהחוויה הזו הייתה נחלתם של פריטים מעטים כל כך לאורך כל שנות ההיסטוריה, מספיקה כדי לגרום לי לחייך כמו ילד בכל פעם מחדש. 
2. את הטיסה העברתי בחברת אישה שבדית חביבה, שנראתה בשנות ה60 שלה. היא שבה מהארץ, כאן ביקרה חבר ותיק שהכירה כאשר היה שגריר ישראל בשבדיה. לא שאלתי לשמו. ממילא אני לא בקיא בהיסטוריית יחסי שבדיה ישראל, או בשבדיה באופן כללי.  פיטפטנו מעט, שיחת סרק של העברת זמן. סיפרה לי על הילדים שלה. הצעיר אמור להיות פחות או יותר בגילי, והוא מתגורר כעת בדנמרק, שם הוא לומד ייעוץ ארגוני. האיחוד האירופאי מאפשר לו ניידות שאנחנו יכולים רק לחלום עליה, והוא עבר לדנמרק באותו האופן שבו אני עברתי מתל אביב לכפר סבא. היא עצמה קיבלה חופשת לידה של שנה וחצי כשילדה אותו. הכול היה ירוק מסביב. אלה חיים אחרים. אחר כך הציגה את  בעלה, אך הוא מצידו זרק לאוויר שלום מנומס וחזר לקרוא בספר שהחזיק. סיפרה לי ששניהם גרו תקופה יחד בקיבוץ בישראל, בשנות ה70, מעט אחרי מלחמת יום כיפור. היו אז הרבה מתנדבות משבדיה. יום אחד היא תשכב באיזה בית חולים ותגסוס. הילדים שלה יעמדו סביבה. הם לא יבינו איך זה יכול להיות שהיא הולכת מהם. אני אפילו לא אזכור שהיא קיימת.  
3. במהלך הטיסה צפיתי בכמה הרצאות שלקחתי איתי באייפוד. אחת משעממת למדי של טים ברנס לי שהתגלה כמרצה לא מוצלח בצורה יוצאת דופן, ושתיים מעניינות יותר. משהו על הגנום האנושי, והשנייה על אנרגיה אפלה. אני לא מבין בזה כלום, אבל לפחות זה נותן לי איזה מושג כללי לגבי כמה גדול היקף המידע שחסר לי. זה גם משהו. לקבל איזו הבנה בסיסית שהעולם הוא מקום פלאי שעולה על כל דמיון, ושאני והכלב שלי עשויים מאותם אבני בניין ביולוגיות. 
4. אחרי ההרצאה חזרתי להביט מהחלון. מהמטוס היה אפשר לראות עד קו האופק, את ההרים והכול. בעיתון הייתה תמונה של שלושה אירניים שנתלו בכיכר העיר. איפה הם, ואיפה אני.
5.  על המסך בטיסה הקרינו איורים מתחלפים של המטוס, ומיקומו המשוער כרגע. אנשים הביטו בתמונות המתחלפות כמו תינוקות שהושיבו מול "בייבי איינשטיין" כדי שלא יפריעו לטייס. יצא לי להחליף איתו כמה מילים, עם הטייס, בתחילת הטיסה. כשהייתי בדרך לשער הכניסה, חצי שעה לפני מועד הטיסה המתוכנן, נתקלתי בבחור אחד מהעבודה. הוא הציע לי לבלות איתו קצת בלאונג' של לקוחות הזהב. לא מדובר בלאונג' העסקי שאליו גם אני יכול להיכנס, אלה לזה ששמור רק לאנשים שטסים למעלה מ9 טיסות בשנה עם אל על. לא בשמיים, עבור כל איש מכירות לפחות, אבל ללא ספק המון בכל קנה מידה סטנדרטי. המקום היה מרווח בצורה מגוחכת. שתי קומות של כורסאות, ספות מסג', ואפילו מסג' תיאלנדי לפני טיסות ארוכות. משקאות ואוכל בחינם, טלוויזיה, אינטרנט, ובעיקר אווירה שתלושה מכל מה שאנשים נורמלים מכירים בשדה תעופה. ישבתי, שתיתי קולה, ואכלתי עוגה. שוחחנו. אחר כך שמתי לב לשעון, ונזכרתי שאני מאחר לטיסה. רצתי לכיוון השער, וכשנכנסתי למטוס לא היה שם אף אחד. הטייס חלף לידי. שאלתי אותו אם אני נמצא בטיסה הנכונה, כי לפי מה שהבנתי המטוס כבר היה אמור להיות עמוס באנשים. הוא הביט בכרטיס שלי, ואז שאל: "לאן אתה צריך?" רציתי להשיב לו "למינסק," כדי לבדוק עד כמה הוא גמיש בעניין. על כל עצירה הוא לוקח עוד 5 שקל. 
6.  כשהייתי קטן, חלמתי על מכשיר כמו האייפוד. להסתובב עם כל ספריית המוזיקה שלך עליך זה פשוט לא נורמלי. יצא לי לשמוע היום כמה שעות טובות של מוסיקה. היו שם אבישי כהן, ולד זפלין, ושופיין, ומאיר אריאל, וניק קייב, ופורטיס, וטום וויטס, ולאונרד כהן. כדי להעביר את הזמן הבטתי כמו כולם במצב הטיסה. על המסך נרשם שאנו מתקרבים למדינת היעד, ושאר פריטי מידע אקראיים. זה תמיד נראה לי משונה שטורחים לספר לנו על הטמפרטורה מחוץ למטוס, תמיד זה איזה 20 מעלות מתחת לאפס. לא לגמרי ברורה לי הסיבה שהם מיידעים אותי בזה, אבל אני מניח שזה לטובה. הפעם, אני אשאר בתוך המטוס.
7. הנהגי מוניות כאן מטורפים לגמרי. הוא נסע 140 כל הדרך. הייתי בטוח שזה הסוף.
8. אין לי מה לאכול. אני לא אוכל בשר, וכל התפריט במלון הארור הזה בשרי. השעה מאוד מאוחרת, ושום דבר לא פתוח. הזמנתי פה קצת פסטה, ואורז, ותפוח אדמה. להכול היה טעם לוואי נוראי. האורז היה מזוויע, אפילו לא סיימתי אותו. התפוח אדמה הזכיר לי את ימי הצבא העליזים. החביתה גם כן הייתה משונה. אכלתי את הכול ברעבתנות. אני עדיין רעב. צריך לאכול משהו. מתי כבר יגיע הבוקר? צריך לאכול משהו. וצריך להשיג כוס מים.

הרעב הזה לא עוזר לי לישון.