0.
אתמול, מעט לפני השעה תשע בבוקר, סיימתי לכתוב טור לעיתון. משהו בי אמר לי לא לשלוח אותו עדיין, אלא לחכות להתפתחויות במהלך היום, כי אולי יווצר הצורך לעדכן את הטור. בסופו של דבר – מרוב התפתחויות – הטור כלל לא נשלח. הנה הוא לפניכם (קחו בחשבון שמדובר במוצר לא מוגמר. עוד בטרם הספקתי לחשוב עם עצמי איך לשכתב אותו, כי אני לא מרוצה ממנו עד הסוף, התחילו להתרחש בזה אחר זה שורה של אירועים שאילצו לי לזנוח אותו לחלוטין):

1.

בשנה הבאה יחגוג משרד האוצר יום הולדת 25 לחוק ההסדרים. הפטנט החקיקתי הזה, שהומצא במסגרת תוכנית הייצוב בשנת 1985 במטרה להילחם בהיפר אינפלציה שהשתוללה אז בישראל, הפך ברבות השנים לכלי המרכזי של משרד האוצר ואגף התקציבים לעריכת רפורמות מקיפות בכל ענפי המשק. אולם אם להסתמך על מאורעות הימים האחרונים, ועל האופן בו נוהל המשא ומתן עם ההסתדרות ונוהלו דיוני התקציב המכריעים, חגיגות חצי היובל לחוק יהיו עגומות למדי. לפחות מנקודת מבטו של משרד האוצר.
ימים ספורים לאחר שנתניהו זכה במירוץ על רשות הממשלה, היה מי שידע לספר כי בין הרפורמות הרבות שהוא מתכנן, יש אחת אותה לא יזכיר בפומבי. נתניהו, כך סופר, מתכוון לשנות באופן מבני את מאזן הכוחות בין משרד ראש הממשלה לבין אגף התקציבים, על חשבונו של האחרון. אלא שבשלב זה עשה זאת נתניהו לא באופן פורמלי, אלא פשוט בעורמה. הוא רתם למשימה את הממונה על התקציבים לשעבר, אורי יוגב. כמי שמכיר מבפנים את עבודת משרד האוצר בכלל, ואת עבודת אגף התקציבים בפרט, נעשה יוגב לסוס טרויאני מבחינתו של האוצר. לבנה אחר לבנה הוא פירק את חומת התכסיסים של האוצר. הגזירות שביקש האוצר להעביר הוצאו החוצה בזו אחר זו. יתרה מכך, בשלב כלשהו הבינו באגף התקציבים שהתקציב וחוק ההסדרים שהגישו לממשלה הפכו לבלתי רלוונטיים.
המכה האחרונה מכיוונו של יוגב ניחתה על האוצר כאשר התאפשר ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להשתמש בחוק ההסדרים – קודש הקודשים של האוצר – למטרותיו שלו. עיני ניסה והצליח להכניס לחוק ההסדרים תיקוני חקיקה שיחזקו, הלכה למעשה, את כוחה של ההסתדרות בשוק העבודה. מבחינתו של אגף התקציבים, היה זה הקש האחרון, ממש צלם בהיכל. הם לא האמינו שזה קורה להם, שהבייבי שלהם הפך לחרב פיפיות, לגולם שקם על יוצרו. שכן חוק ההסדרים הפך בבת אחת מהמכשיר האולטימטיבי שמשמר את הכוח העודף של האוצר על פני משרדי הממשלה האחרים, לכלי שבעצם מחליש את כוחו. למעשה, זו הפעם הראשונה בה התקציב וחוק ההסדרים שאושרו בממשלה כמעט ולא נבנו בידי אגף התקציבים. במסדרונות משרד האוצר לא האמינו שזה יקרה, אבל הם ממש מתגעגעים לאולמרט ולבר-און.

כעת, משתמו דיוני התקציב בממשלה, המאבק עובר לרשות המחוקקת. התקציב וחוק ההסדרים יוגש לכנסת עד אמצע חודש יוני, והיא תתבקש לאשרם בשלוש קריאות בתוך חודש ימים בלבד. בגלל האופן שבו נוהלו דיוני התקציב בממשלה, ראש אגף התקציבים, רם בלינקוב, יתקשה להופיע בפני הכנסת ולהגן על התקציב. קל וחומר לאחר שנתפס במצלמות הטלוויזיה מפריח מלים כמו "שוחד" ו"ראש הממשלה" במשפט אחד. למען האמת, מעטים האנשים במערכת הפוליטית שסבורים עדיין שבלינקוב ימשיך בתפקידו עד תום הקדנציה. יתרה מכך, מרבית הגורמים בטוחים כי התפטרותו היא עניין של זמן קצר, קצר מאד. אם אכן יחליט בלינקוב להתפטר, יהיה קשה להאשים אותו. ביבי סלל לו את הדרך החוצה במו ידיו. כעת נותר רק לשאול, כיצד נתניהו מצפה למצוא אדם שיהיה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד, בידיעה כי אין לו כל גיבוי משר האוצר, ובידיעה כי ראש הממשלה ואנשיו חותרים תחת סמכותו. בשנה הבאה אפוא, כשיתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנת 2011 ועל חוק ההסדרים שיתלווה אליו, הגישה של האוצר כבר תהיה לגמרי אחרת. שלא בטובתם, אנשי אגף התקציבים יאלצו לשלם את המחיר ההיסטורי שהצטבר לחובת האגף לאורך כל השנים מאז נוצר חוק ההסדרים, בהן נטלו לידם את הריבונות בכוח, ולא ברשות, בעיקר בגלל אזלת ידם של משרדי הממשלה וחוסר יעילותה של הכנסת.

2.
כאמור, הטור הזה נכתב מוקדם בבוקר אתמול. מעט מאוחר יותר, בסביבות השעה 11:30, נחתה פתאום בתיבת הדואר האלקטרוני ההודעה לעיתונות של משרד האוצר שדיווחה על התפטרותו של בלינקוב.

3.
זה היה עניין של זמן. יום קודם לכן הערכנו בינינו לבין עצמנו שזה עניין של שעות עד ימים עד שהוא יחזיר את המפתחות. לא הייתה לו ברירה. צודקים אנשי האוצר כשהם מכנים את בלינקוב "איש של עקרונות". למען האמת, זה ניסוח מנומס שנועד לייפות את מה שלא מעט אנשים חושבים על בלינקוב. שהאישיות שלו בעייתית. שקשה להסתדר איתו. שהוא אדם כוחני, חסר דרך ארץ, שלא יהסס להשתמש במניפולציות על מנת להשיג את שלו.
אבל למרות מגרעותיו, ככל שאלה קיימות, בלינקוב היה עד אתמול הסמכות הלגיטימית העליונה בכל הנוגע לבניית תקציב מדינת ישראל. הדרג שמעליו – שר האוצר וראש הממשלה – אינם אמונים על בניית התקציב. תפקידם הוא לשמוע את דעתם של הפקידים, לתת את קווי המדיניות שלהם, לשלוח את פקידי האוצר לבצע הטמעה ככל הניתן של קווי מדיניות אלה, ולבסוף לקבל החלטות מכריעות. אבל הם אינם בונים את התקציב. זה תפקידו של בלינקוב ושל אנשיו. ורק שלהם.
אורי יוגב, לעומת זאת, הוא גם אינו פקיד מדינה וגם אינו נבחר ציבור. מה שהוא כן, זה איש עסקים פרטי מאד מקורב לנתניהו, שלא הסכים לקחת על עצמו תפקיד ציבורי, בין היתר גם בגלל שהוא מעוניין להמשיך בעיסוקיו הפרטיים והמניבים. וככל שזו זכותו של יוגב לעשות את הבחירה הזו, בחירה זו ממש היא זו שאמורה למנוע ממנו לקחת מראש אגף התקציבים את סמכותו. אלא שכאן נכנס לתמונה ראש הממשלה. הוא זה שהסמיך את יוגב לעשות כן, לנהל באופן בלעדי את המשא ומתן עם ההסתדרות והמעסיקים, לוותר בשם המדינה על דרישות תקציביות, כאילו הוא הממונה על התקציבים.
טוב יעשה מבקר המדינה אם יבחן את הנושא הזה משני היבטים: ראשית, האם לאורי יוגב, כאדם פרטי לחלוטין, הייתה הסמכות לעשות כן? וחשוב מזה – האם לראש הממשלה הייתה הסמכות המינהלית להאציל על יוגב את הסמכות הזו? אין לי מושג מה התשובה לשאלות הללו.

4.
אתמול בערב נפל לי האסימון מדוע לציבור באופן כללי לא כל כך אכפת מכל הסיפור. ראשית, מדובר בנושאים כלכליים, אז באופן כללי זה לא מעניין את הציבור. שנית, אגף התקציבים נחשב בקרב הציבור באופן מסורתי כ"איש הרע". ולמרות שבנפול אויבך אל תשמח, לאפאחד לא באמת אכפת כשאגף תקציבים הוא הקורבן (בלינקוב טוען שמדינת ישראל היא הקורבן). להיפך, זה אפילו גורם לך לחייך קמעה כשאתה רואה לראשונה את פקידי אגף התקציבים מתפתלים לנוכח ההחלטות שמתקבלות מעל לראשם, כפי שהם עשו לאורך השנים לפקידי יתר משרדי הממשלה.
משרד האוצר, בעיני, עשה עבודה תקשורתית גרועה בסיפור הזה. הוא לא הגיע מוכן. אולי הם לא האמינו שם שביבי מסוגל לעשות להם דבר כזה. אולי הם הבינו את זה כשהיה כבר מאוחר מדי. ואולי ידעו על מה שמתרחש, אבל בחרו לא לדבר, מתוך נאמנות מערכתית לשר האוצר. לכל הפחות, הם היו יכולים להגיד את האמת לגבי יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, שהפך ללוביסט מספר אחת במדינה.

5.
אני מצטער שאני לא מצליח לסדר את המחשבות שלי כמו שצריך באופן סדור, רהוט וחד. זו אחת הפעמים הבודדות מאז שהצטרפתי לעולם העיתונות, שנושא שנמצא בתחום הסיקור שלי באמת מזיז לי ברמה האישית. הבטן שלי מלאה על הסיפור הזה, ואני מניח שאמשיך לטפטף בעניין בימים הקרובים, במידה שאצליח לסדר את המחשבות. עמכם הסליחה.

אתמול, שעה שהייתי בסופר, תוהה אם פוזי רצתה עדשים חומות או אדומות, סימס לי כתב העבודה והרווחה שלנו, מיקי פלד, שיש לו חומר גלם בשבילי לפוסט. הצעתי לו שיכתוב פשוט פוסט אורח. אמר ועשה, כתב ושלח, והנה זה לפניכם. (שבת שלום)

===

מעטות הן הפעמים בהן מזדמן לכתב להיות אדם מוסרי. לא רק אדם טוב, אלא ממש מוסרי א-לה קאנט. לרוב עיתונאים נכשלים במבחן ויעשו הכל בשביל כותרת, בטח כשהיא מונחת לפניהם, בשלה ומוכנה לציטוט, בכל הדרה. הפיתוי רק גדל כאשר אדם שעובד באחד הגופים המושמצים בישראל אומר דבר מטומטם לחלוטין באופן כה מזוכך, שרק-אמת-פנימית-עמוקה-שהוסתרה-כל-השנים-ועכשיו-נפלטה יכולה להיות.
בסוף לא פרסמתי. ברגע שהדברים חדרו לאוזניי הרמתי את קולי וכעסתי, אבל היה לי ברור שלא אשלח את האמירה האומללה הזו לעיתון. שקלתי אולי לפרסם ללא ייחוס לאדם עצמו, אבל בסוף, ויתרתי. אין בזה טעם.

השיחה התנהלה בערך כך:
– "למה בחרתם דווקא להוסיף מס של 50 שקל על כל יום אשפוז בבית חולים?", נשאל איש משרד האוצר.
– "אנשים מתאשפזים בבית חולים ללא סיבה. צריך לתת תמריץ כספי שלילי כדי למנוע את התופעה הזו", הוא השיב.
(הרמת גבה ותמיהה)
– "כן", המשיך איש האוצר ברצינות, "יש אנשים שמביאים את הוריהם המבוגרים בכל סוף שבוע לבית החולים בתואנה כלשהי, כדי שיאשפזו אותם רק בגלל שאין לילדים כח לטפל בהם".
(צעקות מצד הכתב)

אותו אדם, אם הקטע הזה היה מפורסם בארסיות שהעיתונות כה אוהבת, היה צריך להתפתל מאוד על-מנת להסביר בדיוק למה הוא התכוון. במקרה כזה צפוי שיהיה לו מאוד קשה להסביר, משום ששום מילה לא הוצאה מהקשרה והיו אף כמה עדים לאירוע. האמת, גם היה מגיע לו להתפתל.
כאמור, בסוף דבר לא נכתב. קשה לי להסביר בדיוק מדוע, אבל אולי קצת ריחמתי על אותו בחור, אבל בעיקר זה היה הופך אותי לאדם שלא אכפת לו לפגוע באחרים בשביל כותרת. יש מספיק כאלו בתקשורת. לא צריך עוד אחד.  

1.
הלילה העביר משרד האוצר לשרי הממשלה את חוברת ההפחתות התקציביות. מדובר בחוברת דומה לטיוטא של חוק ההסדרים רק שהפעם כל כולה עוסק בקיצוצים, ולא בשינויים מבניים. בנוסף, בסוף החוברת מפורטים עיקרי תקציב המדינה (בחלוקה למשרדים ותחומי פעילות) לשנים 2009-2010. עד כאן עובדות. (כאן אפשרלמצוא את החוברת המלאה).

2.
עכשיו, נותר לשאול מדוע הפיץ האוצר את החומר לשרי הממשלה כבר אתמול בלילה? ישיבת הממשלה המכרעת שתעסוק בקיצוצים, כמו גם בטיוטת חוק ההסדרים ובתקציב עצמו, תתקיים רק ביום ג'. קצת פחות מעוד שבוע. במונחים של איומים במשברים פוליטיים ושלל מאפייני הקרנבל הזה, מדובר בנצח וחצי. מדוע שמשרד האוצר יפיץ את החומר הנפיץ למשרדי הממשלה זמן כה רב לפני הישיבה? הרי כל השרים יתחילו לזעוק לשמיים? ובכלל מדוע להעביר את החומר לכלי התקשורת (עם אמברגו לפרסום עד 06:00)? הרי כולם יעשו ממנו מטעמים וייכנסו באוצר על ימין ועל שמאל. אז למה?

3.
על פי אחד ההסברים שאפשר להציע לשאלה, הצעד נועד ללחוץ על איש אחד בעיקר בשם עופר, עופר עיני. לא לחינם מזכיר הממונה על התקציבים, רם בלינקוב, במכתב המצורף לחוברת, כי אם יושגו הבנות והסכמים עם ההסתדרות והמעסיקים עד ישיבת הממשלה, החוברת צפויה להשתנות בהתאם. במלים אחרות, באוצר רצו שבעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה יפרטו באריכות את הקיצוצים הצפויים בקצבאות לנכים, לנרדפי הנאצים, לאלמנות והיתומים, את העלאת שכר הלימוד לסטודנטים, את הקיצוצים בתקציב הביטחון ואת הפגיעה בתנאי השירות של אנשי הקבע, ועוד ועוד ועוד.
למעשה, נדמה כי זהו מסר ברור מאד מצד בנימין נתניהו לעופר עיני, מסר שאומר בפשטות – "בוא עופר, אנחנו נותנים לך את ההזדמנות להיות המלאך המושיע של המשק. במו ידיך אתה יכול לבטל את מרבית הקיצוצים והגזירות האלה. אם רק תסכים להקפאת שכר במגזר הציבורי, ועוד כמה צעדים שאנחנו רוצים להשיג. מי יודע, אולי אפילו נסכים להגדיל קצת את תקרת ההוצאה".

4.
רוצה לומר, בהצגה הגדולה הזו שקרויה תקציב המדינה על שלוחותיו, גם אנחנו, כלי התקשורת, רק ניצבים, ממש כמו מרבית שרי הממשלה וחברי הקואליציה, שכבר הבוקר התחילו לנבוח. השחקנים הראשיים במשחק הזה הם עיני ונתניהו. וכבר בשלב זה נדמה כאילו סופה של ההצגה ידוע מראש, למרות שאנו רק במערכה הראשונה.
ואם יש מישהו שעדיין חושב שעיני לא יהיה ראש הממשלה בשנים הקרובות (או לפחות ראש המפלגה השנייה בגודלה), שיתעורר להריח את הקפה, או את המשקה החביב עליו. האיש בדרך לשם. כבר היום, הוא פחות או יותר מנכ"ל המדינה.

עדכון: הרגע שמעתי בגל"צ את מיכה פרידמן מצטט את הטור של סבר פלוצקר מהבוקר בידיעות אחרונות, שמציע פחות או יותר את אותו ההסבר.

5.
אה, ועוד משהו. המספרים בסוף החוברת חושפים דבר מעניין. מבין כל משרדי הממשלה, רק שניים תקציביהם ממש יקטנו בין השנים 2009-2010. מדובר במשרדו של השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, ובמשרד התקשורת, בו מחזיק משה כחלון. מעניין מה זה אומר על היחס של נתניהו לשניים מן הח"כים שליוו אותו בנאמנות בשנות המדבר. ולמרות זאת, צריך לסייג את הדברים ולהזכיר שבשני המקרים מדובר בשני משרדים רגולטוריים במהותם, ולא במשרדים שעוסקים בעיקר ברכש או בהעסקת כוח אדם. אגב, גם תקציב הכנסת יקטן.

6.
בשולי הדברים, ממש ממש בשוליים, יתפרסם היום טור שלי על ח"כ דני דנון שאשמח אם תקראו. ברגע שיעלה לאתר, אתן כאן לינק. הנה, עלה.

בזמן האחרון מטרידה אותי שאלה. אני לא יכול לגלות לכם מה השאלה, אבל אני כן יכול לספר לכם מה התשובה.

התשובה היא שצריך לחכות.

ובזמן שאני מחכה, בא טרקטור של העירייה והרס את גן השעשועים שעל יד ביתי, זה ששיחקתי בו כשהייתי זאטוט, ומאז הוא לא השתנה כלל.

ומחר, על הבוקר, יש לי תור לשיננית. איזה זיפת