מה אפשר ללמוד מזמני ההמתנה

נתוני זמן ההמתנה לניתוחים שונים בבתי החולים הממשלתיים שפורסמו היום בידי משרד הבריאות הם חתיכת היסטוריה. למעשה, מאז קום המדינה, זו הפעם הראשונה שבה משרד הבריאות – הרגולטור של בתי החולים הממשלתיים, וגם הבעלים שלהם – מבקש ומקבל מבתי החולים את זמני ההמתנה לניתוחים שונים. אגב, לא מכולם. בתי החולים שבבעלות קופת חולים כללית העבירו נתונים חלקיים, ובית החולים הדסה לא העביר נתונים כלל.
הנתונים מספרים את הסיפור שהציבור הישראלי כבר מכיר היטב: זמני ההמתנה לניתוחים בבתי החולים הם ארוכים מאוד, לעתים ארוכים מנשוא. זה לא נכון לכל סוגי הניתוחים, ולא לכל בתי החולים. זה כן נכון לניתוחים שהביקוש אליהם גדול מאוד, ובעיקר זה נכון לבית החולים תל השומר.
למשל, אם תבחרו לבצע ניתוח כפתורים בתל השומר, תצטרכו לחכות בממוצע יותר משלושה וחצי חודשים (109 יום). אם תרצו לעבור שם ניתוח קטקרט תצטרכו לחכות יותר מארבעה חודשים וחצי (139 יום). ואם תרצו לעבור בתל השומר ניתוח לקיצור קיבה, תצטרכו לחכות כמעט חצי שנה (173 יום).
בבית החולים לילדים שניידר שבפתח תקווה המצב לא מעודד יותר. אם תרצו לבצע ניתוח הסרת שקדים או פוליפים לילד או לילדה זה ייקח לכם ארבעה חודשים וחצי (138 יום), ניתוח בקע בשניידר ידרוש כמעט חמישה חודשי המתנה (144 יום) וניתוח לתיקון עקמת בגב דורש זמן המתנה של ארבעה חודשים (119 יום).
המסקנה המיידית של זמני ההמתנה האיומים האלה (אגב, בחלק מהמקרים מדובר בזמני המתנה סבירים למדי, אולי מביקוש נמוך מאוד, או סתם מטעויות בנתונים. למשל, ההמתנה להסרת כיס מרה באיכילוב אורכת שבועיים בלבד, וההמתנה לניתוח קטרקט בוולפסון אורכת פחות משבוע) היא שמרבית הציבור לא באמת יחכה כל כך הרבה זמן לניתוח. בפרט, כשהאפשרות לבצע את הניתוח באופן פרטי – באסותא – תיקח ימים ספורים עד שבועיים, ולעיתים קרובות ההשתתפות העצמית תהיה כמה מאות שקלים בלבד.
וזה בדיוק המנוע שמניע את תעשיית הביטוחים הפרטית, שמגלגלת כ-2.5 מיליארד שקל בכל שנה. עשרות אלפי ניתוחים פרטיים, מרביתם ניתוחים פשוטים וקצרים כמו ניתוחי כפתורים או קטרקט, שנעשים בסיטונות באסותא ובבתי החולים הפרטיים האחרים.
אגב, כל הניתוחים האלה הם אינם ניתוחי חירום (כאלה שמגיעים אליהם דרך חדר המיון), אלא ניתוחים בלתי דחופים (אלקטיביים, בז׳רגון המקצועי). כאלה שבהם החולה יכול לסבול עוד קצת עד הניתוח, בדגש על לסבול. בניתוחי חירום הניתוח יתבצע באופן מיידי. הבעיה בניתוחים האלה היא אחרת – מה קורה באשפוז שאחרי הניתוח, בתנאי האשפוז, ביחס של הצוות הרפואי, במחסור בכוח אדם שמשפיע על איכות הטיפול והשירות שהמטופלים מקבלים, וכיוצא באלה. וזה עוד לפני שמדברים על מה שקורה בתוך חדרי המיון עצמם, עוד לפני הניתוח.

למה הנתונים התפרסמו דווקא היום

הנתונים הללו לא התפרסמו היום במקרה. היום התחילה ועדת גרמן – ועדה ציבורית בראשות שרת הבריאות יעל גרמן לבחינת דרכים לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית – את השלב הסופי בעבודתה. אחרי שנה של דיונים, התכנסו היום חברי הוועדה לסוף שבוע מרתוני של דיונים סופיים ואולי אפילו התחלה של הצבעות על ההמלצות שהוועדה תמליץ לממשלה.
שרת הבריאות יעל גרמן, שעומדת מאחורי פרסום הנתונים, תומכת במודל מסוים הנמצא על שולחן הוועדה, שמטרתו לאפשר לציבור לבחור את בית החולים שבו הוא רוצה לעבור את הניתוח שהוא זקוק לו.
אחת הביקורות העיקריות כנגד המודל שגרמן תומכת בו הוא שהציבור אינו יכול לקבל החלטה מושכלת מבלי שיש בידו את המידע הדרוש לקבלת החלטה כזו. אחד מפרטי המידע ההכרחיים לקבלת ההחלטה הוא בדיוק המידע שגרמן פרסמה היום – אודות משך ההמתנה בכל בית חולים.
זה לא המידע היחיד שנחוץ בשביל לקבל את ההחלטה הזו. לא היה מזיק לקבל מידע גם על איכות הרופאים בכל בית חולים, או על היקף האנשים שנדבקים בחיידקים אלימים בעת האשפוז בכל בית חולים (נתונים שנמצאים בידי משרד הבריאות אך אינם מפורסמים לציבור). אבל זו בהחלט התחלה.
לא מן הנמנע כי גרמן בחרה לפרסם את הנתונים דווקא היום בניסיון לקדם בדיוני הוועדה את המודל שהיא תומכת בו. כעת מתנגדיה לא יוכלו לטעון עוד כי הציבור לא מחזיק במידע הדרוש לקבלת ההחלטה.

האם המודל של גרמן יעזור לצמצם את זמני ההמתנה?

המודל שגרמן תומכת בו למעשה שר״פ בתחפושת, כלומר מתן אפשרות לבתי החולים הציבוריים לבצע בתחומם ניתוחים תמורת תשלום פרטי. מדוע? משום שהשיקול העיקרי בבחירת בית חולים מסוים לביצוע ניתוח, מלבד השיקול הגיאוגרפי, הוא השיקול של ״מי הרופא שינתח אותי״. לכן, בחירת בית חולים פירושה למעשה בחירת מנתח, כלומר שר״פ.
העניין הוא שהנתונים שגרמן פרסמה היום, הגם שעצם פרסומם מחליש את הטיעונים של מתנגדיה, עדיין לא מחזקים את המודל שהיא מצדדת בו. לראיה, אפשר לבדוק מהם זמני ההמתנה לניתוחים בבתי החולים בירושלים, שמאפשרים לציבור לשלם מכיסם הפרטי ובתמורה לבחור את הרופא שינתח אותם, ובאופן זה לקצר את התור.
וכך נראים המספרים, שלקוחים כולם מתוך נתונים רשמיים שהעביר בית החולים הירושלמי שערי צדק לוועדת גרמן. הנתונים האלה לא פורסמו על ידי הוועדה באופן רשמי, אלא נחשפו ב״כלכליסט״ באוקטובר האחרון.
משך ההמתנה הממוצע למחלקת עיניים (אין מידע לגבי ניתוחים ספציפיים) בשערי צדק אורך 115 יום במסלול הציבורי, או 40 יום בלבד בתשלום במסלול הפרטי. משך הממתנה הממוצע בבית החולים למחלקת גסטרו עומד על 111 יום במסלול הציבורי, לעומת 11 יום בלבד במסלול הפרטי. לרופא המבוקש ביותר במחלקה (מנהל המחלקה), אורך ההמתנה במסלול הציבורי אורך 7 חודשים, לעומת שבוע בלבד במסלול הפרטי. בהדסה המצב רק גרוע יותר, כך לפחות על פי סקר שנעשה בקרב רופאי משפחה בירושלים.
הנתונים האלה מעידים שגם האפשרות לבחור את הרופא המנתח, או את בית החולים, לא תקצר במאומה את אורך התורים. למעשה, הדבר היחידי שהאפשרות הזו תעשה היא לאפשר למי שמסוגל ורוצה לשלם לקצר את התור. התור עבור כל יתר החולים ישאר ארוך. עובדה, כך זה עובד בהדסה ובשערי צדק. במצב החדש הציבור יקבל בדיוק את אותה הרפואה שהוא מקבל היום, רק שבמקום לשלם על ניתוח פרטי באסותא הוא ישלם על ניתוח פרטי בתל השומר. בדרך, הרופאים יקבלו יותר כסף, הציבור לא יקבל רפואה טובה יותר, ורק ישלם מכיסו יותר (כי הביטוחים המשלימים יתייקרו).

ביום חמישי הזה, אם לא יהיו דחיות של הרגע האחרון, ועדת גרמן – ועדה בראשות שרת הבריאות יעל גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית – אמורה להתחיל להצביע על החלופות השונות שהועלו על שולחנה לשינוי מערכת הבריאות.
אחרי שנה של שמיעת עדויות, איסוף נתונים וניתוחם, אחרי שנה של ויכוחים וחיפוש אחר מודלים בישראל ובעולם, לגרמן לא נותרה ברירה – היא מוכרחה להתחיל לחתור לקונצנזוס ולהביא בשורה לציבור. הוועדה שלה טיפסה על עץ כל כך גבוה – שנה שלמה של עבודה מחייבת תוצאות מרשימות – שבלי משהו שלפחות נשמע כמו בשורה, המחיר האישי שהיא תשלם יהיה גבוה מאוד.
העניין הוא שרוב הדברים שיעלו על שולחן הוועדה – דברים כמו ״מה עושים עם כל קרנבל ביטוחי הבריאות האלה שיצא משליטה״ או ״האם לאפשר לבתי החולים הציבוריים לבצע ניתוחים פרטיים תמורת תשלום״ או אפילו כמו ״איך מסדירים את עניין התיירות הרפואית״ – הם דברים חשובים, אבל סביר להניח שרובם לא נמצאים בשלושת המקומות הראשונים שרוב הישראלים היו מצביעים עליהם בתור ה-בעיות של מערכת הבריאות.
זה היה משפט קצת ארוך. הנה כמה דוגמאות בשביל להמחיש אותו. דוגמאות לבעיות שוועדת גרמן לא תטפל בהן, למרות שהן הן הבעיות שמטרידות את הציבור הישראלי כשהוא נאלץ לפגוש את מערכת הבריאות. הדרך הטובה ביותר לאתר את הבעיות האלה היא להסתכל על המוצרים שחברות הביטוח הפרטיות מוכרות – פוליסות ביטוח שכל מטרתן היא לאפשר לכם להימנע מהכשלים המכרזיים של המערכת הציבורית, על ידי קניית שירות באופן פרטי.

בעיה 1 – חדרי המיון

אם אתרע מזלכם להגיע מתישהו בעשור האחרון לחדר מיון באחד מבתי החולים הציבוריים בישראל, אין אפילו צורך שארחיב את היריעה. כל תיאור שאבחר להשתמש בו יחוויר לעומת ההתנסות האישית של כל אחד ואחת מכם. שעות של המתנה, עומס בלתי אפשרי על הרופאים העייפים, מחסור איום ונורא ברופאים מומחים, ואם מדובר באמצע הלילה או בסוף השבוע אז ההמתנה מתארכת עוד יותר, שעות של המתנה לרנטגן, חוסר אפשרות אפילו לשכב על מיטה כשבאמת צריך. חדרי המיון בישראל, בעיקר בתקופות העמוסות אבל לגמרי לא רק אז, נמצאים במה שלפחות נראה כמו קריסה. תמונת הראי של הקריסה הזו היא פריחתם של המיונים הפרטיים – אלה של ״טרם״. לא תעדיפו לשלם 50 שקל לכל היותר ובמקום להתייבש במשך שעות על כיסא בפרוזדור מלא חיידקים ללכת לטרם ולהתקבל במהירות וביעילות אצל רופא שיבדוק מה לא בסדר אצלכם או אצל הילד שלכם, אם צריך ייקח לכם דם וייתן לכם על המקום את התשובה, ואם יש משהו באמת באמת חריג הוא כבר יפנה אתכם לטיפול היכן שצריך? לא פלא שחלק מבתי החולים וחלק מקופות החולים התחילו להציע שירות של ״דייל/ת אישי מלווה״ בחדר מיון, רק בשביל לוודא שאתם לא נופלים בין הכיסאות.

בעיה 2 – היעדר היחס מצד הרופאים

כל מי שאושפז אי פעם בבית חולים יודע כי הסיכוי שלו לקבל יחס הולם – כלומר, יחס כמו שהיה מצפה לקבל – מהרופא המטפל במחלקה אינו גבוה. זה נכון, יש רופאים שמתייחסים, ומתייחסים בצורה ראויה למטופלים ששוכבים במחלקה. מתעניינים, מנסים לשמוע את החולה, להסביר לו באריכות מה בדיוק לא בסדר איתו ולהסביר גם בדיוק נמרץ איזה טיפול הוא הולך לעבור, וגם להגיע בסוף הטיפול ולהתעניין האם יש שיפור.
אבל יש לא מעט רופאים שלא. בכלל לא. אין זה נדיר להיתקל במקרים של חולים שמאושפזים במחלקות – בעיקר במחלקות הגדולות יותר, כמו הפנימיות – שבמקרה הטוב ראו את הרופא שלהם חולף לרגע בבוקר בסיבוב הרופאים, מבלי שזרק לכיוונם ולו מילה אחת, קל וחומר לא התעניין לשמוע מה מצבם ואיך הם מרגישים.
הבעיה הזו רלוונטית בעיקר לבתי החולים, אבל נמצאת במידה מסוימת גם בקופות החולים. אם, למשל, תקף אתכם איזה משהו לא ברור, שרופא המשפחה לא יודע להתמודד איתו ואתם מוצאים את עצמם נגררים מרופא לרופא בלי ישועה, אתם יודעים על מה אני מדבר.
לראיה, חברות הביטוח הפרטיות מציעות פוליסת ביטוח שמה שהיא מציעה לכן הוא למעשה תחליף קופת חולים. זה נקרא רופא אישי מלווה, או שמות דומים. בתמצית, אתם קונים יחס. רופא שמתייחס אליכם, שקורא את כל ההיסטוריה הרפואית שלכם וממש שומע אתכם, שמתייעץ עם רופאים נוספים, כל אחד מומחה בתחומו, בשביל לנסות ולאבחן אתכם בצורה המיטבית, ובסופו של דבר להציע טיפול וגם ללוות אתכם במהלכו, לוודא שהכל משתפר וזורם לפי התוכנית. לא הייתם קונים שירות כזה ב-50 שקל בחודש? ויותר מזה, לא זה השירות שהייתם מצפים לקבל ממערכת הבריאות הציבורית תמורת מס הבריאות שאתם כבר משלמים ממילא?

בעיה 3 – המחסור המטורף באחיות

בישראל יש מחסור באחיות. המחסור הזה מחריף. מהר. המחסור הזה אחראי להרבה מאוד חוויות לא נעימות שלכם במערכת הבריאות הציבורית. כשאין מישהו שיחליף את האינפוזיה לאבא שלכם, זה בגלל שיש מחסור באחיות. כשאין מישהו שיחליף לאמא שלכם את החיתול זה בגלל שיש מחסור באחיות. כשאין מישהו מנוסה שייקח דם לתינוק שלכם, זה בגלל שיש מחסור באחיות. וכשאתם יודעים שעדיף שלא תשאירו את בן המשפחה שלכם מאושפז לבדו, אפילו לא לרגע, כי לכו תדעו מה יקרה ומי יתייחס אליו בכלל, זה בגלל שיש מחסור באחיות.
משרד הבריאות מנסה לפתור את הבעיה הזו, על ידי שינויים בדרגות האחיות השונות – לא אלאה אתכם בבירוקרטיה – אבל זה פועל לאט מדי. לראיה, אחת השירותים הפופולריים ביותר במערכת הבריאות הפרטית היא אחות אישית פרטית. בין אם זו אחות שתלווה אתכם במהלך הלידה, או לאחריה בבית, ובין אם זו אחות פרטית שתלווה אתכם במהלך האשפוז. העיקר שמישהו יתייחס אליכם כמו שצריך, גם אם זה עולה כסף.

בעיה 4 – התורים הארוכים (לרופאים מומחים, ולניתוחים)

ולבסוף, התורים. זו דווקא בעיה שוועדת גרמן מנסה להתמודד איתה, אבל רק באופן חלקי. התורים בישראל ארוכים מאוד. בעיקר לניתוחים שפחות רווחיים לבתי החולים. לניתוח כפתורים או הסרת שקדים לילד תוכלו לחכות יותר משנה בבית חולים ציבורי. זה רחוק מלהיות פרק זמן סביר בכל קנה מידה.
התוצאה היא שהציבור נוהר בהמוניו למערכת הבריאות הפרטית, ומשלם הון תועפות מכיסו בשביל לבצע ניתוחים באופן פרטי (למרות ששילם כבר מס בריאות ושמגיע לו לקבל את הניתוח בחינם בבית חולים ציבורי). בזה ועדת גרמן מנסה לטפל.
במה לא? בתורים הארוכים שיש במערכת הבריאות הציבורית לרופאים מומחים. הבעיה הזו נוגעת גם לבתי החולים אבל גם לקופות החולים. אם אתם צריכים תור לרופא מומחה בקופה, בשביל להתייעץ לפני ניתוח או משהו דומה, אתם תיתקלו בתורים ארוכים מאוד. אם תבחרו ללכת אליו באופן פרטי – כלומר לשלם לו באופן ישיר כמות מאות שקלים ויותר – תגלו שהוא זמין מאוד. אפשר מחר, לעיתים אפילו היום. בזה ועדת גרמן לא ממש עומדת לטפל.

בעיות אלה ואחרות צפות בימים אלה אל מעל לפני השטח באמצעות הילה בניוביץ׳-הופמן, בעלת הבלוג ואן דר גראף אחותך. לפני כמה שבועות בניוביץ׳-הופמן חוותה על בשרה את תחלואי מערכת הבריאות, כשנאלצה לדדות מקופת החולים אל חדר המיון, וממנו לחדר מיון של בית חולים אחר, לחכות שעות ארוכות בכאבים איומים על כסא בכל אחד מחדרי המיון האלה, רק בשביל להבין אם פצעי הניתוח שלה מזדהמים או לא.
בניוביץ׳-הופמן החליטה שצריך לעשות משהו עם הכאב הזה. יחד עם כמה חברים היא הקימה את ״מכתבים לבריאות״, בלוג פתוח שמאפשר לציבור להציף את ההתנסות האישית והכואבת שלו מול מערכת הבריאות, מכל סיבה שהיא. בניוביץ׳-הופמן מפרסמת את הסיפורים האלה ושולחת אותם בזה אחר זה, במעטפות חתומות, למשרד הבריאות. שגם אם לא יעשו משהו, לפחות שיטבעו פיזית בצרות של הציבור הישראלי.
עם כל סיפור שמתווסף לשם, ״מכתבים לבריאות״ הופך בהדרגה לפסיפס כואב ומטריד של מערכת הבריאות הישראלית בשנת 2014. רופאים, מתמחים, אחיות וחולים מספרים שם איך נראית המערכת מהעיניים שלהם, כל אחד והסיפור שלו.
ומה שמשותף לרבים מהסיפורים האלה הוא השורה התחתונה: אין בישראל בעיה של רמת רפואה. הרפואה מעולה. הבעיה שיש לנו היא בעיה אחרת, זו בעיה שהדרך הפשוטה להגדיר אותה היא ״בעיית שירות״, אבל לא בטוח שהמילה שירות קולעת בול, כי היא מסתירה מאחוריה דבר מה גדול יותר
כשאתם צריכים לחכות במשך כמה שעות על כיסא בחדר המיון עד שרופא יבדוק אתכם – זו בעיית שירות. כשאתם מאושפזים בבית החולים והרופא בבוקר אפילו לא מסתכל לכיוון שלכם אלא עובר ממיטה למיטה, ממלמל משהו לרופאים שאיתו, וממשיך הלאה – זו בעיית שירות. כשהמתמחה טרוט העיניים דוקר את הבן שלכם חמש פעמים עד שהוא מצליח לקחת לו דם – זו בעיית שירות. כשהתור הכי קרוב לאורתופד הוא רק בעוד שלושה שבועות ואם כואב לך הגב בינתיים כאבי תופת זו בעיה שלך – זו בעיית שירות. כשאין מקום לאשפז את אמא שלכם במחלקה הנכונה ומאשפזים אותה במסדרון, או לחילופין במחלקה אחרת לגמרי בקומה אחרת ובגלל זה הרופא לעולם לא יבוא לבדוק אותה כי הוא ישכח – זו בעיית שירות. וכשהאחיות אומרות לך ברגע של גילוי לב – אל תזוז מהמיטה של אבא שלך אפילו לא לשניה כי אתה לא באמת רוצה לסמוך על האחות היחידה שנמצאת בקומה – זו בעיית שירות.
אבל אלה בעיות שירות שמעידות על משהו גדול יותר. על כך שהמערכת נמצאת על סיפו של משבר. על כך שהשיטה של משרד האוצר – לשמור את מערכת הבריאות רעבה תמידית לתקציב בשביל לגרום לה להתייעל – ייתכן שעברה את הגבול. כי הרפואה מעולה, אבל החולים סובלים בדרך. סובלים מאוד, וגם מצביעים ברגליים – מי שיכול קונה ביטוח פרטי ומתרחק ככל שהוא יכול מהמערכת הציבורית. וזה, אפילו באוצר כבר מבינים, אם כי באיחור, לא טוב למדינה בכלל (כי זה עולה לה בסופו של דבר הרבה יותר כסף מאשר להשקיע מלכתחילה כמו שצריך במערכת הציבורית).
הלוואי ומוועדת גרמן תצא בשורה במישור הזה.

פורסם הערב בטור השבועי שלי במהדורת האייפד

העורכת שלי נעמה סיקולר הציעה שאעשה משהו מגניב: אחפש את כל הפעמים שבהן התלקח הקרב על תקציב הביטחון, ואראה כיצד פעמים רבות קרה שהאוצר דרש לקצץ את תקציב הביטחון, מה שגרר תגובת נגד של מערכת הביטחון שאיימה לסגור או לבטל כל מיני דברים, מה שגרר החלטה של ראש הממשלה להקטין את הקיצוץ או להגדיל את תקציב הביטחון.

בשביל לממש את הרעיון המגניב הזה צללתי לארכיון ידיעות אחרונות ועברתי מאות ידיעות מ-20 השנים האחרונות – מ-1994 ועד היום – בשביל לנסות ולאתר דפוס פעולה. זה לקח כמה שעות, אבל דפוס הפעולה היה ברור מאוד.

התמונה קצת יותר מורכבת מאשר – דרישת קיצוץ > איום במשהו > הגדלת התקציב – אבל היא לא מאוד רחוקה מזה. מה שהופך את התמונה למורכבת יותר הם זהות בעלי התפקידים – האם ראש הממשלה הוא בעל עבר ביטחוני ולכן הוא יודע שמערכת הביטחון לא יכולה למכור לו לוקשים, האם יש שר ביטחון דומיננטי וחזק פוליטית או שמא הוא תלוי בראש הממשלה – וגם באווירה הביטחונית – האם אנחנו אחרי מלחמה או אחרי מבצע שמקלים על מערכת הביטחון לדרוש עוד כסף. וגם השאלה האם זו שנת בחירות או לא משפיעה על התוצאה.

התוצאה בעיתון יצאה מרהיבה (הנה היא כאן. קרדיטגרפיקה: נועה באסל, קרדיטעריכה: שלומית רביד), אבל לא היה מקום לגזירי העיתונים, אז הנה הם כאן. כותרות נבחרות, פרי כמה שעות חיטוט בארכיון. נחמד לראות איך קשת הנימוקים של מערכת הביטחון למה הם צריכים עוד תוספת תקציב נעה בין האיום האיראני, לאיום העיראקי, לאיום הפקיסטאני (בחיי), למלחמה בשטחים, למלחמה בצפון, ואפילו – בימי רבין – לתהליך השלום. כן, מערכת הביטחון דרשה עוד תקציב – הרבה תקציב – בגלל תהליך השלום.

בסוף המשימה הזו יצאתי עם בחילה קלה. לא רק בגלל הישיבה הממושכת מול המסך, אלא גם בגלל שהבנתי שאני כלי בהצגה שגדולה ממני בהרבה מידות. סתם פיון על השולחן. אני לא אוהב את זה. לא אוהב את ההצגה הזו. רוצים לסגור את נבטים? סגרו. רוצים לא לרכוש עוד כיפת ברזל? אל תרכשו. נראה אתכם. אתם הרי לא באמת תסגרו, ולא באמת תבטלו רכישה.
ומנגד, גם אתם שם באוצר – אתם הרי לא באמת חושבים שיהיה קיצוץ של מיליארדי שקלים בשנה אחת כמו שאתם מציעים, נכון? אתם הרי מכירים את המשחק היטב. לא הגיע הזמן לשנות שיטה? לא נמאס גם לכם לקחת חלק בהצגה המטופשת הזו?
להמשך קריאה ←